ראשי » יהדות » דעות

הגיע הזמן למדינה יהודית, לא הלכתית

את הזהות הלאומית והתרבותית היהודית עלינו לאמץ ולטפח במסגרת הלאום שלנו – אך את ההלכה עלינו להותיר לרשותו של היחיד ולא להשליט אותה בכוח. קריאה להפרדת ההלכה מן המדינה

הסערה הציבורית שהתחוללה באחרונה סביב פסיקת בג"ץ בנושא פתיחת המרכולים בשבת, כמו גם זו שהתחוללה לפני מספר חודשים סביב העבודה על תשתיות הרכבת בשבת, מעלות שוב ושוב לדיון את סוגיית אופייה היהודי של המדינה, ואת השאלה עד כמה מעורבות הדת, ההלכה והמדינה זו בזו.

מעת לעת אני נשאל את אחת השאלות המרכזיות המלוות אותנו כבר עשרות שנים: "האם אתה בעד או נגד הפרדת הדת מהמדינה?". אני נוהג לענות: "עדיין נגד הפרדה, אבל רק עדיין". בתפיסת עולמי, יחסי הדת והמדינה נועדו בראש ובראשונה לשמור על זהותה היהודית של מדינת ישראל ואף לצקת זהות או גאווה יהודית בקרב רבים ככל האפשר מאזרחיה היהודים. לצערי, בתכונתו הנוכחית של אותו חיבור נוצר אפקט בכיוון ההפוך. טרם נואשתי מלצקת לחיבור זה תוכן אחר, אך כאשר אגיע למסקנה שאין אפשרות לתקן זאת אתמוך בהפרדה.

מהי אותה הפרדת דת ממדינה שרבים כל כך חוששים מפניה, ואחרים כוספים אליה?
 
אבהיר את עמדתי כבר עתה: אין להבנתי שום אפשרות לייבא לישראל את המודל הצרפתי המנתק את המדינה מכל זיקה דתית. אף לא את המודל האמריקאי, המורכב בסוגיה זו הרבה יותר משהוא נוטה להיתפס בשיח הציבורי. מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית על מנת שיוכל העם היהודי לממש בה את ייעודו, זהותו וערכיו, גם במרחבים הציבוריים והמדיניים ולא רק כפי שהורגל, בשנות הגלות, בתחומי הבית הפרטי, המשפחה והקהילה.

טוב ונכון שהמנון המדינה הוא "התקווה", שהלוח המסדיר את החופשות הוא הלוח העברי, שהמדינה תומכת בלימודי יהדות לגווניה השונים, ושכל יהודי זכאי על פי חוק השבות לעלות לארץ. אלה הם ביטויים נחוצים ליהדותה של המדינה.

מאידך גיסא, מתקיימות בישראל אנומליות רבות שאינן מתיישבות עם היותה מדינה דמוקרטית, עומדות בסתירה מהותית למגילת העצמאות וגם אינן משרתות את היותה מדינה יהודית. מהו, אם כן, המענה הראוי והנכון לעיצוב המפגש בין המדינה לבין היהדות?

אני מבקש להציע ולפרוט את המושג "הפרדת הדת מהמדינה" לשני מושגים נפרדים: "הפרדת היהדות מהמדינה" ו"הפרדת ההלכה מהמדינה". עתה יקל עליי לענות: אני בעד הפרדת ההלכה מהמדינה. אני נגד הפרדת היהדות מהמדינה.

היהדות היא זהות לאומית ותרבותית ובה בעת גם דת המסדירה ומכוונת את ההתנהגות הראויה של האדם המאמין ושל קהילת המאמינים. ההבחנה בין פנים שונים אלו של היהדות חשובה מאוד לענייננו. יכול אדם להיות יהודי טוב ולהיות אדם דתי, אבל יכול אדם גם להיות יהודי טוב מבלי להיות אדם דתי. ההקפדה על קיום ההלכה אינה תנאי ליהדות, וממילא אי הקפדה עליה אינה מוציאה אדם מהגדרה זאת.

אני סבור שבעוד את הזהות הלאומית והתרבותית עלינו לאמץ ולטפח במסגרת הלאום שלנו, הרי שאת ההלכה עלינו להותיר לרשותו של היחיד ולצמצם ככל האפשר את המחיר שמשלם האזרח על ביטויה הציבורי המחויב מהיותה מדינה יהודית.

כמדינה דמוקרטית אמורה מדינת ישראל לספק את התנאים לשגשוג הזהויות של בני האדם החיים בה - יהודים ושאינם יהודים, דתיים בכל גוני הקשת של הדת היהודית וכאלה שאינם דתיים. מדינת ישראל היא מדינתם של היהודים שבחרו לממש בה את זכות ההגדרה העצמית, המוכרת על ידי מדינות העולם, במסגרת מדינת הלאום הדמוקרטית שלהם. מדינת ישראל חייבת לספק ליהודי הדתי הגר בה תנאים למימוש דתיותו שאינם מסופקים לו בשום מקום אחר בעולם.

לדת היהודית במובנה ההלכתי המחייב לא יכול להיות מעמד מכונן בתבנית הפוליטית. הדת היהודית, ככל דת, היא עניינם של המאמינים בה. גם מי שגורס כי אין קיום לעם ישראל ללא דת ישראל לא יכול לכפור בכך שדת ישראל מכוננת על ידי קבלת עול מלכות שמים. וקבלה זו היא לעולם הכרעתו ובחירתו של כל יחיד ויחיד. "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים", וקל וחומר שבידי המדינה אסור שיהיה הכוח לכפות "יראת שמים".

מדינה יהודית המשתמשת בכוח הכפייה שלה בצורה בלתי סבירה להשלטת הדת היהודית על מרחבי חיים של בני אדם מפרה בכך את האמנה הבסיסית המכוננת אותה גם כמדינה דמוקרטית וליברלית. זאת גם כאשר המדינה היא יהודית. אסור שאינטרסים מסוימים של זהות יהודית מסוימת יגברו על אינטרסים של זהות יהודית אחרת. תפקיד המדינה הוא למנוע שימוש כזה בכוח ולא לאשר ולאפשר אותו.

המעמד המועדף של דת ישראל בנוסחה האורתודוקסי במדינת ישראל מקורו בתשתית העות'מאנית (ובהמשך - הבריטית), שראתה ביישוב היהודי בארץ ישראל עדה דתית שהעומד בראשה הוא ראש העדה, ולא לאום הזכאי למימוש הגדרתו העצמית במסגרת מדינית ריבונית.

בהסתמכות על היחס העות'מאני ליהדות כ"תנא דמסייע" לשם קיבוע מעמדה המיוחד של הדת בישראל במסגרת הריבונות המדינית יש מעין הכחשת הציונות. לא רק שהיא מנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה אלא שהיא מסיגה לאחור את הקיום היהודי לעידן הטרום ציוני, הגלותי, שבו לא הוכר העם היהודי כעם אלא כעדה דתית בלבד. "עם הננו", קובע הרצל בפתח ספרו מדינת היהודים. זהו החידוש הגדול של הציונות. העלאת המרכיב הלאומי למעמד הגמוני בהגדרת הזהות.

זאת ועוד, מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי כולו - זה החי פה וזה שבחר לא לחיות כאן עדיין. הניסיון לאכוף תפיסה מסוימת של זהות יהודית באמצעות הכוח הכופה של המדינה מרחיק מעלינו ציבורים שלמים של יהודים בחו"ל, מעצים את הניכור שלהם ממדינת ישראל ומגביר התבוללות.

בשעה שבעם היהודי בתפוצות יש מקום נרחב לזהויות יהודיות שונות, הרי שבישראל הן מוכפפות לתפיסת הזהות האורתודוקסית המחמירה בלבד. בכך אנו נותנים יד ליצירתם של "עמים יהודים שונים" ההולכים ומתרחקים זה מזה. האם זהו פירושו של החלום הציוני? האם כך אנו רוצים למעול באחריות הלאומית הציונית שלנו לכלל העם היהודי?

בניסיונם להצדיק גישה זאת, ישנם רבים הרואים בהתבוללות הגואה בקרב הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים עדות לניצחון האורתודוקסיה וסיבה למסיבה. אני רואה בכך סיבה לדאגה רבה ואתגר משותף המחייב את מדינת ישראל בשיתוף הזרמים כולם להתמודדות מורכבת זאת.

דת ישראל היא ללא ספק חלק מרכזי מהמורשת היהודית והיא היוותה מרכיב מרכזי בציר ההיסטורי של הזהות היהודית. אולם היא אינה יכולה להיות היסוד המכונן את הזהות באמצעות כוח הכפייה של המדינה. ישנם יהודים הבוחרים לממשה כדת בעיצוב זהותם, יש הרואים בה מורשת היסטורית חשובה - מקור השראה אך לא מקור סמכות, יש הרואים בה מקור תרבות או שותפות ב"ארון הספרים" ויש הבוחרים למחותה מכול וכול ואינם רוצים לכלול אותה בהבניית הזהות שלהם.

תפיסות שונות אלו פתוחות לדיון ולמחלוקת נוקבת, אך מקומו של דיון זה הוא המרחב הציבורי ולא השדה הפוליטי. הנזק שבהעתקת הדיון לשדה הפוליטי גדול עשרות מונים מהתועלת. במקום לעודד רבים ככל האפשר להצטרף לדיון ולקחת ברצינות אחריות על מימוש זהותם היהודית, היא רק מנכרת אותם ודוחקת אותם מהשתתפות בדיון חשוב זה. עקירת המרכיב הפוליטי מתוך הדיון הזה תאפשר העצמה של הסולידריות שבכוחה לאחות את השסעים בין הקבוצות השונות בחברה. סולידריות זאת הינה תוצאה מחויבת לא רק של ברית גורל אלא גם של ברית ייעוד.

את הפוטנציאל הגדול הטמון בנקודת מבט זו ניתן לראות בעליל באופן שבו התעצב יום הכיפורים במרחב הציבורי בישראל. אין איסור חוקי על נסיעת מכוניות ביום הכיפורים, ובכל זאת הכבישים ריקים ממכוניות. כך גם מצוות ברית המילה שאינה מעוגנת בחוק זוכה לקיום בהיקף רחב גם אצל חילונים. לפי הערכות מקובלות, למעלה מ־98% מהתינוקות הזכרים היהודים בישראל עוברים ברית מילה. אלה הם ביטויים עמוקים ומרגשים של סולידריות לאומית והם יתאפשרו בתחומים נוספים אם רק נשחרר אותם מציפורניה הכופות של המדינה.

לעומת זאת, כאשר אנו מתעקשים לכפות את הממד ההלכתי באמצעות החוק, כמו למשל בתחום הנישואים והגירושים, הציבור מצביע ברגליים ובוחר, במספרים גדלים והולכים, שלא להינשא באמצעות הרבנות הראשית. ככלל, כל הסוגיות החוסות תחת ה"סטטוס קוו" התפתחו ברבות השנים להיות מוקדי חיכוך בחברה היהודית בשל הכנסתן לתוך מסגרת שיש בה גם כפייה וגם קיפאון.

אין מקום לתפיסתי לחייב אזרח להתייצב בפני בית דין דתי. פנייה לדיין דתי צריכה להיות וולונטרית, מתוך הכרה בסמכות הדתית של הרכב הדיינים. כך, אזרח חרדי יבקש כנראה לקיים הליך גירושין בפני דיינים חרדים, ואילו אזרח ציוני דתי יחפש דיינים שהוא מאמין בדרכם ובפסיקותיהם. אזרח חילוני שאינו מאמין בתוקפה של ההלכה יוכל להתגרש בבית משפט אזרחי, שבו הדת לא נוטלת חלק במסגרת שיקולי השופטים.

בדומה לכך, על המדינה לאפשר מסלול נישואים אזרחיים עבור מי שאינו מעוניין בנוכחות דתית בחתונה שלו. אפשר לקרוא לזה ברית נישואים ולבצע את ההתניות הנדרשות כדי שהטקס לא ייחשב נישואין כדת משה וישראל (ולא יצריך גט). העיקר שהמדינה לא תמנע מאנשים להינשא בגלל שהם חסרי דת ולא תתערב באמונותיהם של בני זוג המבקשים לכרות ביניהם ברית. אני אמנם שואף לכך שאזרחי ישראל היהודים יבקשו להביא רב לחתונתם לעריכת טקס החופה והקידושין, אך אני מעוניין שיעשו זאת מתוך בחירה ולא מתוך כורח.

אפשרות הבחירה היא משמעותית בדיון על חופש דת. לעתים נסכים שעל המדינה לנקוט עמדה הלכתית בסוגיות מסוימות, ובהן החופש יינתן לפרט בדרך של בחירה בין אפשרויות שונות בתוך המתחם ההלכתי שהגדירה המדינה. כך, לדוגמה, בסוגיות של כשרות וגיור ניתן להגיע לפשרה שלפיה תבוטל הבלעדיות של הרבנות המקומית וכל פרט או עסק יוכל לפנות לרב העיר השכנה. בדרך זו ייפתחו אלטרנטיבות מבלי להידרש למתיחת גבולות.

אין לי ספק שאם נפקיע את הקשר הגורדי שבין ההלכה לכוח הכפייה של המדינה הדבר יעשה אך טוב גם להלכה עצמה. הוא יאלץ את בעלי ההלכה והפוסקים למצוא פתרונות הלכתיים יצירתיים לכל סוגיה - פתרונות הנאמנים לרוח ההלכה ובו בזמן מתאימים למציאות החיים של ישראל בעת הזאת.

במדינה שבה אין הפרדה בין יהדות למדינה ברור ש"נפש יהודי הומייה" מהווה שורה לגיטימית מאוד בהמנונה והמגן־דוד בין הפסים הכחולים על הרקע הלבן הוא דגלה של המדינה. הדבר לא יצריך חוקים נוספים.

הגיעה השעה לחזור לליבה הציונית, לממש את מחויבותנו למגילת העצמאות, להפריד את ההלכה מהפוליטיקה ולהחזיר את השיח בעניינו למרחב הציבורי ולהכרעותיהם של יחידים וקבוצות שיחליטו כיצד ברצונם לעצב את חייהם ואת זהותם. כאשר נגיע לשם תהיה מדינת ישראל לא רק דמוקרטית או ליברלית יותר אלא גם ובעיקר הרבה יותר יהודית.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח