הספר שמשגע את הנוער החרדי: "עם חילונים זה לא היה עובד"

ספר הקומיקס לילדים של גדי פולק, אברך ליטאי צנוע, שמכיל שאלות היגיון מאתגרות הפך לרב-מכר במגזר החרדי. כילד שגדל ברוסיה הסובייטית, לפולק לא היה מושג קלוש בענייני יהדות, ורק כומר ששכר אותו כמאייר שלח אותו לקרוא לראשונה בספר הספרים

תגיות: גדי פולק, חרדים, ספרות ילדים,

זו שעת לילה מאוחרת, אבל ברחובות מודיעין־עילית נדמה כי עכשיו אמצע היום. הרחובות שוקקים חיים, החנויות פתוחות לקונים, וילדים מטיילים ברחובות. בבית משפחת פולק כבר מתארגנים לשינה. כשהשקט ייפול על הבית, ייכנס האב, גדי, לחדר העבודה שלו ויעבוד עד השעות הקטנות של הלילה – יכתוב, יצייר, יצבע, ילטש.

רוב שעות היום הוא אברך ליטאי, אבל לעת ערב הוא מוציא לאור את הכישרון המיוחד שלו. פולק נחשב לאחד האמנים הבולטים במגזר החרדי, ומאחוריו כבר למעלה מארבעים ספרים שאייר, ואת חלקם גם כתב. העילה לפגישתנו היא רב־המכר שהוציא לאחרונה, "א אידישע קאפ" ("ראש יהודי"). בניגוד לכתבות על ספרים אחרים - שנוחתים על שולחני כשהם מלווים במיילים מחמיאים ונוטפי סופרלטיבים מאנשי יחסי ציבור - הריאיון הזה נולד מכך שלא הצלחתי להשיג את הספר. הוא יצא לאור בתקופת החגים, ומיד נחטף.

מחשבה מחוץ לקופסה. מתוך 'א יידישע קאפ' איור: גדי פולק

בכמה חנויות הסבירו לי כי "המהדורה הראשונה אזלה". בחנויות בבני־ברק נמכרה בתשלום מראש המהדורה השנייה, עוד בטרם ראתה אור. מי ששילם קיבל פתק והמתין בסבלנות עד שיודפסו העותקים החדשים. חנות ספרים פופולרית בירושלים תלתה על דלתה שלט: "ללקוחות היקרים, נגמר א אידישע קאפ. נא לא לשאול שאלות בנושא! תודה!". הורים נחושים הגיעו לבית הדפוס במטרה לרכוש את הספר בעודו חם. בתוך תקופה קצרה במיוחד נמכר הספר ב־ 30 אלף עותקים - מספר מרשים גם בשוק הספרים הכללי - ותורגם ליידיש ולאנגלית.

הספר המדובר מורכב מ־ 15 כפולות גדולות ומאוירות, שכל אחת ממנה מתארת סיטואציה אחרת מחיי היומיום – כיתה, גן חיות, מרפאה, חופה, בית כנסת. לכל תמונה מצורפות שאלות מאתגרות הדורשות חשיבה ייחודית, הפעלת לוגיקה ותפיסה חזותית. הקורא אמור לחפש את התשובה באמצעות מחשבה מחוץ לקופסה. חלק מהשאלות שייכות לעולם הדתי ומצריכות ידע ביהדות, כמו מתי אומרים תחנון או מי צריך לברך הגומל, וחלקן כלליות יותר.

''אף אחד לא ציפה וחלם על כזו הצלחה''. המלאי אזל, חנות ספרים בירושלים צילום: ידידיה מאיר

אני יושבת לשיחה עם פולק בסלון ביתו, והשולחן המשפחתי מעיד על העיסוק החביב על כלל בני הבית - כולו עטור קשקושי צבעים וטושים. הילדים נוהגים לגנוב דפי ציור מחדר העבודה של האב, אך לעתים היצירות גולשות אל מחוץ לדף.

למה "א אידישע קאפ" ביידיש? מה רע ב"ראש יהודי"?
"זה לא אותו דבר. הראש היהודי מזכיר לי פעולות של דאעש. א אידישע קאפ זה מושג שלא ניתן לתרגם אותו, אבל זה ביטוי שכולם מכירים".

כל החידות בספר הן שלך?
"פגשתי לא מזמן מישהו ששאל אותי בהתפעלות, 'מה, כל הרעיונות האלה הם שלך?'. אמרתי לו: הגובה שלי הוא מטר ושמונים, למה אתה לא אומר לי 'כל הכבוד שאתה מטר ושמונים'? כמו שאת הגובה קיבלתי מהקדוש ברוך הוא, כך את הרעיונות קיבלתי ממנו. אני לא יושב ועובד קשה. הקב"ה שולח רעיונות, והפעם הוא החליט לשלוח אליי".

מה סוד ההצלחה של הספר?
"כשרק נכנסתי לשוק הספרים, חבר שלי שהיה ותיק בתחום אמר לי: 'תזכור כלל אחד - בשוק הזה אין כללים'. הוצאתי לפני כשנתיים את 'לכתך אחרי במדבר', ספר עם ציורים מושקעים שמבוסס על מדרשים ואגדות חז"ל. עבדתי עליו ארבע שנים וחצי והייתי בטוח שהוא יהפוך את העולם, אבל זה לא קרה. ואילו כאן חשבתי שאולי הספר ילך קצת יותר מהרגיל, כי זה רעיון נחמד שעוד לא היה, אבל אף אחד לא ציפה וחלם על כזו הצלחה".

הספונסר רצה פאות

"א אידישע קאפ" אינו הספר הראשון של פולק שדורש מהקורא לעבוד. בעבר יצר גם את הספר "תחשוב טוב", שכל אחד מפרקיו מתאר בקומיקס מקרה כלשהו, והקורא נדרש לדון לכף זכות את המשתתפים, בסיטואציה שבה קל יותר לדון לכף חובה. הדמויות המופיעות בספרו החדש משתייכות כולן, לפי לבושן, למגזר החסידי. המבוגרים באיור החופה חובשים שטריימל, וכמעט כל הילדים לאורך הספר עטורי פאות מסתלסלות.

אני שואלת את פולק מדוע בחר בדימויים כל כך מגזריים, כאשר בציבור החרדי יש הרבה גוונים נוספים. "אני עצמי שייך לציבור הליטאי", משיב פולק, "והתשובה לשאלה שלך פשוטה – מי שמממן את הספר הוא זה שמחליט איך התוצאה תיראה. במקרה הזה המימון הגיע מיהודי חסידי שהיה לו חשוב שהדמויות ייראו כך".

''מי שמממן את הספר הוא זה שמחליט איך התוצאה תיראה''. גדי פולק צילום: יוסי אלוני

דווקא בעידן שבו הדרת נשים היא נושא מדובר כל כך, העלמת לגמרי את הנשים ואפילו את הילדות מהספר הזה, הגם שבספרים אחרים שלך הן בהחלט קיימות.
"יש המון מגזרים בתוך הציבור החרדי, ולכל אחד כללים משלו. אם אני מצייר נשים - אני מפסיד את חסידי גור ואת חסידי סאטמר. אם אני לא מצייר נשים, אני מרוויח איזה עיקום אף מצד ליטאית פמיניסטית, אבל זה לא אומר שלליטאית אסור לקנות ספר בלי אישה. כשאני הולך על המכנה המשותף הרחב ביותר, אני מצליח לתפוס את כל המגזרים. חוץ מזה, יש בספר מעט נשים – כמו תמונה של אמא על המקרר, או אמא שיושבת באוטו. כשעבדתי על ספרים עם הרב ברוך צ'ייט, שפונה יותר לקהל האמריקני, היה לו חשוב שיופיעו גם דמויות נשיות, ואכן הכנסנו אותן".

ספר שכל כך מצליח במגזר החרדי, יש סיכוי שהוא יתפוס גם אצל החילונים?
"אני חושב שלא, משתי סיבות. ראשית, יש בספר הרבה שאלות הלכתיות והרבה מושגים שאינם מוכרים במגזר החילוני, כמו ברכת כוהנים וקידוש לבנה. הסיבה השנייה היא שהציבור החילוני לא מעוניין לעבוד קשה כשהוא יושב על ספר. כל העולם כולו מידרדר לכיוון של חיפוש אקשן. אנשים רוצים ללחוץ על כפתור ושמולם יופיע משחק, שיהיה משהו אינטראקטיבי שלא דורש מהם מאמץ אלא מהמחשב. אף אחד לא רוצה להתחיל להפעיל את הראש.

"התעסקתי הרבה עם ציבור חילוני במסגרת 'שיחות קירוב' שאני עושה. כשאתה מדבר עם חרדי, אתה יכול לשבת לשיחה עמוקה במשך שעה וחצי והשיחה לא יורדת באיכותה. אדם חילוני קשה לתפוס ליותר מעשר דקות, כי הסמארטפונים והמחשבים הרסו את יכולת החשיבה. אין תרבות של שיחות עומק, אין תרבות של מחשבה לעומק. אני אומר את זה בצער. אידישע קאפ יש לכולם, לא רק לחרדים, אבל אם לא מפתחים אותו הוא לא עובד".

הקריקטורות נגנזו

פולק הוא איש צנוע ששומר על פרטיותו. הוא אינו מרבה להתראיין, ועל צילום הוא מטיל וטו. לכתבה הזו הסכים להצטלם רק מגבו. "כל אחד מתאר לעצמו את גדי פולק איך שנוח לו. אני לא רוצה לקחת את זה מהקהל שלי", הוא אומר והמבטא הרוסי ניכר היטב בדיבורו, אף שעברו למעלה מעשרים שנה מאז עלה ארצה.

למרות הניסיון לשמור על אנונימיות, בציבור החרדי מכירים אותו היטב. "ביקרנו בלוצרן, שוויץ, והתפללתי שחרית במקום שבו שהינו. עד שסיימתי את התפילה כבר חיכה שם תור ארוך של ילדים שביקשו שאחתום להם על ספרים". גם בארצות הברית הוא מוכר, וכשהוא מגיע לשכונות שאוכלוסייתן חרדית, ילדים רודפים אחריו ומבקשים חתימה. "מקומם אותי שכשהרב חיים קנייבסקי מגיע, לא מבקשים ממנו חתימה", אומר על כך פולק.

''אבא שלי אמר 'כמו שמוזיקאי לא ייצא ממך, גם צייר לא ייצא ממך'. הוא טעה'' איור: גדי פולק

הוא נולד באודסה לפני 47 שנים, בן לקצין בצבא האדום ולרופאה. זה היה בית רוסי טיפוסי, שניתן בו מקום של כבוד למוזיקה. אמא שרה, אבא ניגן בכלי נשיפה ובאקורדיון, וגדי ואחותו נשלחו ללמוד פסנתר, גיטרה וקצת חצוצרה. הוא מצייר כמעט מאז שנולד, "כמו שכל הילדים מציירים - אבל כשכולם הפסיקו, אני לא הפסקתי. ציירתי כל הזמן. כמעט לא ישנתי ולא אכלתי, רק ציירתי וקראתי ספרים. גם בשיעורים בבית הספר - ציירתי. הגענו למצב שאמא שלי שלחה אותי לשחק כדורגל כדי שאתאוורר קצת".

עד גיל עשר למד בבית ספר למוזיקה, ואז עזב אותו לטובת בית ספר לציור, שם למד ארבע שנים. "ההורים התאכזבו מאוד, ואבא שלי אמר 'כמו שמוזיקאי לא ייצא ממך, גם צייר לא ייצא ממך'. הוא טעה. אבל יחד עם זה, הם תמיד תמכו בי".

המשפחה לא שמרה על סממנים יהודיים, ולא קיימה מצוות או מנהגים כלשהם. "כל היהודים ידעו שהם יהודים וכל הגויים ידעו מי יהודי, אבל לא מעבר לזה. לא היה אצלנו שום דבר שונה בהתנהלות המשפחתית מזו של משפחות אחרות. הזקנים היהודים שידעו חלק מהדברים קיימו את מה שידעו, אבל אסור היה להם ללמד את הדור הצעיר; אם הילדים היו מדברים על זה בבית ספר, היו פשוט לוקחים אותם מהוריהם. כך שלא ידענו דבר על יהדות".

חווית אנטישמיות?
"כן, בהחלט. זה התבטא בכל מיני דברים, החל מיחס של ילדים שהעליבו והכו, ועד לאפליה בתחרויות. הייתי משתתף בתערוכות בבית הספר לציור, וכדי שאזכה להציג עבודות, הייתי צריך להיות טוב פי כמה יותר מהאחרים. ברוך השם, הצלחתי".

אחרי בית הספר היסודי והתיכון, המשיך פולק לאקדמיה לציור בקישינב. בגיל עשרים גויס לצבא, ואחרי חצי שנה של טירונות נשלח למערכת העיתון הצבאי, הגרסה הרוסית של "במחנה". הימים היו ימי התמוטטות המשטר הקומוניסטי. פולק צייר עבור העיתון קריקטורות שחלקן העזו למתוח ביקורת על הצבא ועל המדינה. לפעמים עבר את הגבול, והאיור צונזר. "אני זוכר קריקטורה אחת שדווקא כן נכנסה לעיתון – חייל חופר בור ומסביבו עשרים מפקדים שכולם מורים לו מה לעשות. רציתי למחות על כך שיש בצבא המון אנשים שבעצם לא יודעים מה הם עושים שם. למעשה רק אחד מביא תועלת, וכל השאר טרמפיסטים".

דת היא לא עניין למשכילים

אחרי השחרור מהצבא הוא חזר לקישינב, והחל לעבוד בתחום הפרסום. היהדות החלה לתפוס מקום בחייו דווקא בעקבות שיחה עם כומר, שביקש ממנו לאייר עבור עיתון מקומי קומיקס שבועי שיעסוק בסיפורי התנ"ך. "כשאמרתי לו שאני לא מכיר את החומר, הוא אמר לי 'תתבייש, אתה יהודי. תתחיל לקרוא'".

פולק אכן התיישב והחל לקרוא את התנ"ך לעומק. לאט־לאט עלו אצלו שאלות. "בתפיסה שבה גדלתי, דת הייתה משהו שלא שייך לאנשים משכילים, ולכן הופתעתי ממה שקראתי". כשהכומר לא הצליח לענות על כל שאלותיו, הוא פנה לעזרת חבורה של בחורים יהודים חובשי כיפה, שאותם פגש. "התחלתי להפגיז אותם בשאלות, והם ענו לי", הוא מספר.

פולק המשיך לחקור עוד ועוד את יהדותו, ובהדרגה החל לשמור מצוות. את הוריו הוא לא פגש במשך שנתיים – ולא ידע שבמהלך התקופה הזו, גם הם התקרבו ליהדות. "כשנפגשנו, זו הייתה הפתעה מאוד גדולה לגלות שגם אני וגם הם חזרנו בתשובה".

ב־1993 עלה לארץ ומצא עבודה כמעצב בחברת מחשבים. לאחר שנישא, החל ללמוד בכולל. כעבור תקופה פנה ליוני גרשטיין, צייר וקריקטוריסט הנחשב לחלוץ המאיירים החרדים, וביקש עזרה באיתור לקוחות לכישרון הגרפי שלו. כך הגיע לרב ברוך צ'ייט - מייסד הישיבה התיכונית־חרדית "מערבא", מוזיקאי, מלחין ומחבר ספרים. השניים הוציאו יחד את הספרים "מסע הפלאות למידות הטובות", "האוצר הגנוז באי של תיקון המידות" ועוד.

''זו הייתה הפתעה מאוד גדולה לגלות שגם אני וגם ההורים חזרנו בתשובה'' איור: גדי פולק

"אחרי שראיתי איך כותבים ספרים, הבנתי שאני יכול לנסות לעשות זאת לבד", אומר פולק. במהלך השנים הוא הוציא למעלה מעשרים ספרים משלו, מרביתם היו לרבי־מכר. המטרה הראשונה של ספריו היא לגרום לקורא הנאה, אבל לפולק בהחלט יש שאיפה שהם יפיצו יהדות בכל מקום שאליו יגיעו. כך למשל הוא מספר על הגדה יפהפייה שאייר, ונתן במתנה לקרובי משפחתו. בביתם של אותם קרובים ביקרה לעתים תכופות אישה לא־דתייה, וכשנתקלה בהגדה, ביקשה לקרוא בה בליל הסדר. בעלה, מבקר אמנות, סירב להצטרף לשיגעון של אשתו.

כשהגיע ליל הסדר היא ערכה לעצמה שולחן בפינה אחת של הבית וישבה לקרוא בהגדה לבדה, בעוד בעלה צופה בטלוויזיה. השעות עברו, הגבר ביקש ללכת לישון, ואילו אשתו הייתה עדיין שקועה בעריכת הסדר. לבסוף הוא ניגש אליה, עלעל בהגדה, ועיניו נתקלו באיורים המרהיבים. האישה סיימה את הסדר, הלכה לישון, וכשקמה בבוקר מצאה את בעלה באותו מקום, יושב וקורא בעיון. "אני לא יכול להגיד שהוא חזר בתשובה בעקבות ההגדה", אומר פולק, "אבל עד אז הוא נהג לתקוע מקלות בגלגלים של התהליך שעברה אשתו, ומאותו ערב הוא התחיל להתייחס בכבוד ולא הפריע לה כלל".

גם רב־המכר האחרון, מתברר, הצליח להפיץ קצת תכנים יהודיים. "התקשרה אליי אישה אחת וסיפרה לי שהיא עובדת בשירותי הרווחה, ובין היתר מלווה משפחה חילונית שאחד הילדים בה היפראקטיבי. הוא לא מסוגל לשבת במקום יותר משתי דקות, כל הזמן קופץ. יום אחד היא הביאה לו את הספר במתנה, והוא אפילו לא הסתכל לעברו. כשהיא קראה לו לבוא ולשבת איתה, הוא התיישב ובמשך חצי שעה לא זז מהספר. ההורים באו לבדוק מה מרתק כל כך את ילדם, וקראו גם הם את הספר בעיון. כשהאבא ראה שהוא לא מבין רבים מהמושגים, הוא רשם אותם לעצמו וישב אחר כך לבדוק בגוגל מה הוא החמיץ".

תסמונת גאון הכפר

לדברי פולק, קשה למאיירים לצמוח בישראל. "העם שלנו הוא כישרוני בהחלט, אבל אין כאן מקום שמציע לימודים ברמה גבוהה. בתי הספר בארץ מנסים להמציא שיטות לימוד, במקום להשתמש בשיטות שהוכיחו את
עצמן כבר לפני 600 שנה, כמו שמלמדים בכל העולם".

אפשר בכלל ללמוד ציור? זה לא מאה אחוז כישרון?
"בוודאי שאפשר. ההצלחה בכל תחום מורכבת מחמישה אחוזים של כישרון ו־ 95 אחוזי עמל, וזה נכון גם בציור. באקדמיה העבידו אותנו קשה מאוד. במשך ארבע שנים ציירתי עשרות ציורים ביום, וגם אחרי שקיבלתי את הידע, הייתי צריך לצבור ניסיון. המקום היחיד שבו אפשר להצליח בלי חמישה אחוזי כישרון, הוא לימוד התורה: גם מי שלא מוכשר, יכול להצליח על ידי התמדה".

נכנסתי לא מזמן לחנות ספרים חרדית, ונדהמתי מכמות ספרי הקומיקס הפונים למגזר.
"זה נכון, יש היום הרבה יותר ספרי קומיקס חרדיים מבעבר, כי לחילונים יש כל מיני תחליפים לתעסוקת הילדים שבמגזר שלנו אין. כשאני עליתי ארצה לא היו כל כך הרבה ספרי ילדים מאוירים, ואני לקחתי על עצמי גם להגדיל את כמות הספרים וגם להעלות את הרמה שלהם. בלי להתבייש, אני יכול להגיד שהצלחתי בכך.

"צריך לזכור שהציבור החרדי הוא ציבור קטן. אם במקומות אחרים בעולם היית נחשב לצייר טוב אחד מתוך רבים, פה קיימת 'תסמונת גאון הכפר', כי אתה כמעט יחיד. אבל חשוב לי לומר שאני לא יחיד. אני לומד חברותא בכל יום עם השכן שלי דויד גולדשמידט, שהוא צייר נהדר, ויוני גרשטיין עושה עבודה מצוינת".

מלבד העיסוק שלו באיור, פתח פולק קורס שמכשיר נשים חרדיות לעבודה כמאיירות. "התלמידות שלי מעבירות הלאה את הידע שלהן. מדי פעם פונה גם גבר, אבל אין משוגע לעניין שיארגן כיתה שלמה".

תרבות ואמנות לא זכו בדרך כלל ליחס מכבד בעולם החרדי. אתה חש שינוי?
"אני חושב שלציבור החרדי אין במה להתבייש. תעברי כאן בשכונה ליד לוחות המודעות ותראי כמה הצגות וסרטים יוצאים במגזר. בתחום ספרות הילדים אנחנו יכולים להגיע לרמה בינלאומית. בכל מקום בעולם שאני מגיע אליו – אם זה אנגליה, שווייץ, ארצות הברית, צרפת, איטליה - הביקור הראשון שלי זה בחנות ספרי ילדים, כדי לראות מה הם עושים. אני רואה שם שאין להם מה למכור, אין להם ערכים, אבל הם עושים אריזה יפה ומוכרים. לנו יש מה למכור לעולם, אבל אנחנו לא עושים את זה יפה. אני גם מבקר בכל שנה בתערוכת ספרי ילדים בבולוניה, ואני רואה שהספרים שלי לא נופלים ברמתם מהספרים המוצגים שם".

את הקרדיט על ההצלחה נותן פולק לריבונו של עולם, ולא רק כמקור לרעיונות. "הנה, על הספר האחרון עברו עוד כמה אנשים חוץ ממני והגיהו, כי זה ספר מורכב שדורש הרבה דיוק. חיפשנו לא רק טעויות כתיב, אלא גם שגיאות עובדתיות. עברנו עליו שבע פעמים ומצאנו הרבה טעויות, עד שהגענו לתוצאה הסופית. כשהספר חזר מהגרפיקאי בפעם האחרונה, עברתי עליו שוב. אחר כך קיבלנו לוחות שמש (עותק בודד שיוצא לפני הדפסת המהדורה כולה – ר"ר), בדקתי גם אותם וראיתי שהכול בסדר.

"בעשר בבוקר היה אמור להגיע שליח ולקחת את הלוחות לבית הדפוס. ירדתי למטה עם הלוחות לחכות לו, והוא לא הגיע. נתקע בפקקים. אמרתי לעצמי שאעבור בינתיים עוד פעם אחת על הדפים, ואז גיליתי שם טעות רצינית. רצתי מהר הביתה, התקשרתי לגרפיקאי, ומיד שלחנו לבית הדפוס גרסה מתוקנת. אילו השליח לא היה מתעכב, לא הייתי בודק את הלוחות. הכול מכוון מלמעלה".

בימים אלו עובד פולק על חלק נוסף, שמיני במספר, לסדרת משלים על פי סיפורי חז"ל. גיבור הסדרה, שנורר בשם פישל שלא מצליח לאסוף כסף, כבר זכה למעמד של סלבריטאי במגזר.

יהיה המשך ל"א אידישע קאפ"?
"יש מחשבות על חלק ב'. הראיה לכך שהרעיונות הם מהקב"ה, היא שלא כל פעם שאני רוצה רעיון הוא מגיע. מאז שנגמרו החגים אני יושב וחושב על ספר המשך, ויש לי נכון להיום רק עשרים שאלות. אני מקווה שזה עוד
יקרה, בעזרת השם".