סערת ההדתה: צריך ללמד יהדות, אבל לא ככה

עידן החפיפה בין שמירת מצוות לשאלה מיהו בן דת משה עבר מן העולם. אין ספק שבמערכת החינוך הממלכתית צריך ללמד יהדות, והרבה - אך הגישה האורתודוכסית לא מתאימה לרוב החילונים

כמה מרעננת, פשוטה וטבעית הייתה השבוע תגובתו של אבי גבאי, יושב הראש הנבחר של מפלגת העבודה, להרמות הגבה בעניין ברכת 'שהחיינו' שאמר בתום נאום הניצחון שלו. אני יהודי, ציין גבאי, ולכן טבעי שאברך 'שהחיינו'.

כיהודי, הסביר לנו גבאי, אני מחובר לזהות ולמסורת היהודית, ואף אחד לא יגיד לי שכמנהיג מפלגה המזוהה עם השמאל אסור לי לברך 'שהחיינו' - כשם שאף אחד לא יכפה עליי תכנים יהודיים דתיים שאינני מעוניין בהם.

אבי גבאי בנאום הניצחון צילום: AFP

התגובה הפשוטה הזו רלוונטית לא רק לשאיפה הפוליטית של גוש המרכז-שמאל לחזור ולהתחבב על הציבור הרחב - מאמץ שאין לו סיכוי להצליח אם ידבק בגישה אנטי-מסורתית דווקאית. היא רלוונטית בעצם לכל עימותי הדתיים-חילונים של חיינו. הנה למשל, הוויכוח הגדול האחרון על ההדתה במערכת החינוך: לא יכול להיות ספק שבמערכת החינוך הממלכתית – כן, גם החילונית – צריך ללמד יהדות, והרבה.

ילד יהודי שמסיים את מערכת החינוך צריך להכיר בהרחבה את עולם המסורת היהודית, לא פחות – ולטעמי, הרבה יותר – משהוא מכיר בהרחבה את מדעי הפיזיקה, הביולוגיה ואפילו המתמטיקה. אדרבה, יש משהו עלוב ופרובינציאלי בתפיסה המדברת בשם השכלה רחבה ורוחב אופקים, אבל משתדלת מאוד להצטמצם ככל שמדובר בזהות התרבותית של עמה.

יתרה מכך, מכיוון שיהדות אינה רק תוכן אינטלקטואלי אלא גם - ואולי בעיקר - מסורת ומנהגים בעלי אופי מעשי, ראוי שכלל התלמידים היהודים יכירו את המסורות המרכזיות הללו, ולא רק תכנים אינטלקטואליים יהודיים. הבעיה מתחילה כמובן כשהתכנים נלמדים מתוך גישה חינוכית אורתודוקסית, שאינה מתאימה לחלק גדול מתלמידי החינוך הממלכתי. עם זאת, יש להתחשב גם בחלק גדול מתלמידי החינוך החילוני שמקורם בבאים מסורתיים, ולא רק באלה הבאים מבתים אתאיסטים גמורים.

בסיכומו של דבר, לימודי היהדות בחינוך הממלכתי צריכים להיעשות כחינוך של תרבות יהודית, ובכלל זה הממד המסורתי, אבל לא בהקשר של אורח חיים מחייב. אם יש מורים דתיים שמתאימים ללמד ברוח הזו, אין הצדקה לפסול אותם רק בגלל אמונתם האישית, בעיקר כשלמרבה הצער נראה שטרם הוכשרו מספיק מורים חילונים ללימודי יהדות.

תלמידים בבית הספר צילום: שאטרסטוק

אלא שהחשש של ההורים והמורים החילונים מובן גם הוא: נראה שאצל רבים מבוגרי החינוך הדתי, ובמיוחד בקרב הצעירים והצעירות שביניהם, טופחה תפיסה ולפיה זהות אורתודוקסית חופפת לעצם המושג "יהדות". משום כך כשהם מלמדים יהדות הם לא תמיד אפילו מודעים לכך שהם מטפחים הדתה או אינדוקטרינציה אורתודוקסית, כי בעיניהם שמירת המצוות היא באמת מהותה של הזהות היהודית.

הזיהוי בין המושג "יהדות" לזהות אורתודוקסית עומד כנראה גם בלב העימות השני בתחום דת ומדינה שנחשף השבוע: שערוריית "הרשימות השחורות" של הרבנות הראשית ובה שמות רבנים בחו"ל הפסולים להשיא זוגות ולגיורים. גם כאן בשורש העניין עומדת תפיסה אותנטית לגמרי המזהה את עצם המושג יהדות עם הזהות האורתודוקסית, ומשום כך לא רואה כלל ברשימות הללו עניין של כפייה דתית אלא אמצעי להבטיח שאישורי הכניסה לעם ישראל אכן יהיו תקפים.

אנשי הרבנות דבקים כל כך בעניין, עד שאינם מבינים כלל את החרפה שיש בדרישה מרבנים בחו"ל הרוצים להתקבל כמוכרים לענייני נישואין וגיור לעבור מבחן בקיאות וכשרות מחודש בידי נציגי מועצת הרבנות הראשית, לאחר שכבר נבחנו ואושרו זה מכבר על ידי קהילותיהם ורבניהם - שחלקם רבנים וקהילות אורתודוקסיות כשלעצמם.

בסוגיה זו קיימת גם נקודה בעייתית נוספת - הכפייתיות של הרבנות לאתר ולסנן יהודים "לא כשרים". ממנה הרי נובעת גם הנטייה הכפייתית לאתר ולזהות את הרבנים שיכניסו לעם ישראל אך ורק יהודים כשרים לעילא.

צריך להודות על האמת: בתקופת החשמונאים נכנסו לעם ישראל קבוצות שלמות בלי סינון אישי מדוקדק, וייתכן שחלקנו צאצאים שלהם. גם בתקופתנו, לאחר השואה, נכנסו לעם ישראל בני ובנות זוג של ניצולי שואה שאיש לא בדק את כשרותם היהודית. צאצאיהם חיים בינינו כיהודים לכל דבר, ולא נראה שתומתו של העם היהודי נפגעה בשל כך. הרב שלמה גורן הקל כרב ראשי בגיוריהם של אנשים שהתחייבו לחיות בארץ, מתוך הנחה שעצם החיים כאן, בחברה של רוב יהודי ותוך קבלת חינוך יהודי, תהפוך את האנשים ההלו לחלק בלתי נפרד מעם ישראל.

מן הראוי לחזור לאמץ גישות מסוג זה, ובאופן כללי יותר להבין שעידן החפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות עבר מן העולם, ודרושות אמות מידה חדשות ורחבות יותר לאבחנה מיהו יהודי ומהו חינוך יהודי.