ראשי » יהדות » מגזין

החיבור המפתיע ששינה את פני תשעה באב

יוזמת "הלילה לא לומדים תורה" נולדה דווקא מהמשבר שאחרי רצח רבין. מאז, אנשים מכל המגזרים עוזבים ללילה אחד את כל המחלוקות ומתיישבים יחד על הרצפה כדי לדבר

"אני קורא לזה 'להזיז את העולם במילימטר'. זה אירוע שלא היה קורה היום. פשוט לא היה קורה. טיימינג איז אבריפינג. באמת היינו הראשונים, וזה היה אותנטי. כבר בשנה הראשונה לא הסכמנו לשים לוגואים, ואחרי שהצטרפו ארגונים שמנו קרדיט קטן למטה בשביל הכבוד. תמיד הקפדנו לא לצבוע את עצמנו, פוליטית וארגונית, וזה הצליח. היום אני מסתובב בירושלים ורואה בתי כנסת שהתחילו לעשות דברים דומים, ומבין שהכדור ממשיך להתגלגל".

בבית קפה קטן ברחוב מלכי ישראל אני פוגשת את אייל גור וגל נקדימון. מולנו נשקפת הכיכר הריקה שבה התחיל הכול. 18 שנים עברו מאז הפעם הראשונה שהם עלו אליה, שני חבר'ה צעירים עם מחצלות ושרפרפים שביקשו לעשות משהו טוב.
 
הם נפגשו לראשונה אחרי רצח רבין. ממשלת ישראל והעם היושב בציון הוכו אז בתדהמה. "שרר כאן הלם", נזכרת נקדימון. "אני זוכרת תשדיר טלוויזיה שבו משה איבגי הולך ברחוב ומדבר למצלמה, מסביר שנובמבר היה חודש עצוב, אבל עם הרבה פחות תאונות דרכים. נהגים לא צפרו בכבישים. אף אחד לא התעצבן בתור, נכנסנו למצב של קיפאון".

נקדימון (45), ילידת קיבוץ אלונים, היא בתו של רב חובל שהעבירה את רוב ילדותה על אנייה. בהמשך עקרה משפחתה לרמת-גן, וכיום היא גרה בערבה, עורכת את העיתון של חבל אילות ומגדלת את בנה בן ה-8. גור (43), ירושלמי ואב לארבעה, גדל בבית דתי-לאומי בקריות ואמו הייתה ממקימי סניף המפד"ל המקומי. כיום הוא איש מיתוג ואסטרטגיה פרסומית.

השניים הכירו בסניף הצפוני של תנועת "דור שלום", שהוקמה יום לאחר הרצח. "אייל היה דוס המחמד שלנו והפושע של המשפחה שלו", צוחקת נקדימון, וגור מהנהן בהסכמה: "כן, בואי נגיד שלא היו שם הרבה דתיים".
 
"עוד קודם לכן היינו מעורבים במיזמים של קירוב לבבות", ממשיכה נקדימון. "צריך לזכור שהשסע אז היה גרוע משהוא היום, אפילו שלא הייתה מירי רגב. קמו אז הרבה יוזמות של הידברות כי אנשים היו לחוצים שבגלל הרצח העם עומד להתפצל".

גור: "הייתה תחושה אמיתית של שבר. גם אנחנו, כמו יוזמות נוספות, ביקשנו דרך לעשות משהו".

נקדימון: "אני זוכרת שהתקשרתי לארז אשל (היום ראש מכינת עין-פרת, אז ממקימי תנועת דור שלום - רמ"ב), ואמרתי לו 'אני פרויקט-לס, חייבת להרים משהו'. הוא היה נורא עסוק ורק זרק לי לטלפון – 'תשעה באב'. אמרתי לו 'מה לגבי תשעה באב?' והוא ענה – 'לא יודע, יש ואקום ביום הזה, תחשבי מה אפשר לעשות בו'".
 

"סביב ואקום כנראה קורים דברים", מוסיף גור. "ברמה הבסיסית, תשעה באב הוא לא אירוע דתי. אין כמעט הלכות, יש מנהגים. זה אירוע היסטורי בקנה מידה פסיכוטי, שאיכשהו הצטמק. למה חרבה ירושלים? שנאת חינם. ומה עושים בקשר לזה? הולכים לבית הכנסת לקרוא איכה. ואז מה? איפה האקטיביות שלך? הביטוי 'אהבת חינם' הוא חדש יחסית. קחי אירוע עכשווי-טראומתי, תחברי אותו ליום שיש בו ואקום, וקיבלת את המתכון".

נקדימון: "ההבנה הייתה שזה אירוע היסטורי שלא מדבר בכלל לחילונים. אנשים לא זוכרים, אבל עד אז הוא היה יום אזוטרי דתי לגמרי. כשהייתי בצופים מחנה הקיץ תמיד נפל על תשעה באב, וזה לא הפריע לאף אחד. גם בבית הספר לא למדנו על החורבן כחורבן. היו מין סיפורים כאלה, אגדות. אם אנחנו לא יודעים אם היה מבול, איך נדע אם היה חורבן? הרי הכול כתוב באותו ספר".

ואז נקדימון הגיעה לחוג למקרא. "פתאום הבנתי שוואלה, היה בית מקדש, זו לא אגדה. והיה שם מרכז לאומי ופוליטי, לא רק דתי. והוא חרב, וזו הייתה טרגדיה לאומית שלא הייתה כמותה, ומשם התחילה הגלות שפיצלה אותנו לגמרי, ועל זה אנחנו בעצם מתאבלים. הכול התחבר פתאום, כי נורא חרה לנו שרצח רבין, שגם הוא היה סוג של טראומה לאומית, לא קיבל התייחסות רצינית".

יחד עם אשל ואשתו לעתיד ישבו הארבעה וניסו לגבש קונספט לתשעה באב, שיחבר בין הצורך בהידברות בעם ובין החורבן. "תמיד התעניינתי בהיסטוריה העתיקה שלנו", אומרת נקדימון. "רואים איך הכול חוזר על עצמו וכבר הופיע קודם בתנ"ך. אני בטוחה שגם עסקת הצוללות מופיעה שם באיזו דרך. אמרנו לעצמנו - בואו נעשה אירוע מחבר. נושיב זוגות מנוגדים, נקרא מגילת איכה. מכיוון שרצינו שזה ידבר לחילונים אז יצרנו גם מעגל גיטרות עם שירה רגועה, כמו שהיה בכיכר אחרי הרצח.

"אייל הגה את השם הגאוני 'הלילה לא לומדים תורה', שהוא בעצם סוג של טיזינג. דתיים הרגישו שזה קצת פרובוקטיבי, אבל מצד שני הבינו שיש כאן מישהו שמבין עניין, כי בתשעה באב באמת לא לומדים תורה. וחילונים אמרו - 'וואלה, לא לומדים תורה, מגניב'".
 

גור: "תחשבי שזה היה בעידן טרום פייסבוק. ערב קודם סחבנו שרפרפים לאזור הכינוס, ושמעתי ברדיו את אחד ממפקדי גל"צ לשעבר מדבר על איך הדתיים שוב סוגרים את תל-אביב בתשעה באב, ומה זה קשור למדינת תל-אביב וברור שיום אחד זה יעבור להם. קלטתי שאנחנו נון-אישיו, ושאין לי איך לתקשר את האירוע הזה. אז התחלנו לעבור בחנויות באבן גבירול וחילקנו פליירים בשחור-לבן. בלי לוגו, בלי כלום".

פחדתם שאנשים לא יבואו?
נקדימון: "אנשים באמת לא באו. היו בערך 50 איש בקהל. אבל כל אמצעי התקשורת שהיו אז בארץ הגיעו. היינו אטרקציה".

גור: "סקרנה אותם הסצנה שנוצרה. הטלוויזיה שידרה בפעם הראשונה במסך מפוצל את הכותל מצד אחד ואת האירוע שלנו בכיכר מצד שני. עוברים לעדכונים, ושוב – כותל וכיכר".

נקדימון: "זה מה שקרה במדינה באותו הערב. לא היה שום דבר אחר. בדיעבד זה היה סטארטאפ תרבותי ממדרגה ראשונה. היכולת לזהות ואקום, הכותרת של אייל והיכולת של כולנו לבנות אירוע לא אלטרנטיבי, אורתודוקסי לחלוטין. קריאת מגילה, קינות למי שרצה לומר, שיח בין שני אנשי תרבות הפוכים בדעותיהם, משהו מאוד פשוט בקונספט".
 
הייתם שני חבר'ה צעירים ולא מוכרים, איך הצלחתם בכלל להשיג מנחים לערב הראשון?
נקדימון: "באמת היה קשה להשיג אנשים. היום כשאנחנו מתקשרים, כולם עונים 'בטח, הלילה לא לומדים תורה. לאן תרצו שאגיע?'. אבל אז היינו צריכים להסביר לבן אדם במשך שעה על מה אנחנו מדברים בכלל".

גור: "היו כמה אנשים שקלטו את הפוטנציאל, כמו הרב מיכאל מלכיאור למשל. הוא נתן לנו רוח גבית כבר מהאירוע הראשון - אם כמשתתף, אם כנותן חסות של מפלגת מימד בראשותו, ואם כצופה מהצד".

באירוע הראשון השתתף אברום בורג, שהיה אז יו"ר הכנסת. הוא קרא בכיכר את מגילת איכה. על כיסא הדיונים ישבו חנן פורת וגאולה כהן, "שהיא בכלל סיפור בפני עצמה", נזכרת נקדימון. "התקשרתי אליה, היא הייתה מקסימה ומסבירת פנים, הקשיבה לי בסבלנות במשך שעה ארוכה ובסוף אמרה לי 'חביבתי, אני מאוד רוצה לבוא לכיכר הקרויה על שמו של יצחק, אבל הרצח שלו היה אחד הימים השחורים בחיי. אני לא מרגישה רצויה שם'. היו עוד כמה שיחות ובסוף היא השתכנעה ובאה. בסוף האירוע היא אמרה לי 'תודה שהכרחת אותי להגיע והענקת לי את ההזדמנות להרגיש שוב רצויה במקום הזה'. אני עם עור ברווז כשאני מספרת לך את זה".

גור: "זה היה מפתיע, זה היה אוונגרד. הרי הכול היה פתוח. את רואה אנשים יושבים בבתי הקפה מסביב לכיכר ואוכלים, ובתוך הכיכר אנשים אחרים יושבים על הרצפה, בלי הרבה תאורה, בלי תשתיות, ופשוט מדברים. הם לא ידעו איך לאכול את זה".

גל: "הייתה משפחה שהגיעה מהשומרון עם ארבעה ילדים. אנשים נשארו לדבר עד עלות השחר, וזה היה ה'וי' הגדול הראשון על האירוע. לא התקשורת, עצם זה שאנשים נשארו שם במשך שעות לשבת ולדבר מיוזמתם".
  

מאירוע קטן ואזוטרי הפך "הלילה לא לומדים תורה" לשם דבר. עם השנים נוצרו כינוסים דומים בירושלים, בחיפה ובערים אחרות, חלקם תחת אותו סלוגן ואחרים עצמאיים לגמרי. בהמשך החברה למתנ"סים לקחה חסות על האירוע, וקיימה אותו בכמה מסניפיה. הקיבוצים החילונים הצטרפו גם הם למיזם, וכיום כנס שדרות פורש עליו חסות. לטענת השניים, הערב במתכונתו המסורתית מצוין כיום במאות מוקדים ברחבי הארץ.

"זה פשוט נכנס ללוח השנה הישראלי", אומר גור. "אפילו בכרוניקות של דיווחי התנועה מציינים באילו מקומות יתקיים 'הלילה לא לומדים תורה'. בבה"ד 1 מחלקים חוברת הכנה לקורס קצינים שבה מסבירים על ענייני יהדות, ובפרק שעוסק בתשעה באב מוזכר שבשנים האחרונות מציינים את היום תחת הכותרת 'הלילה לא לומדים תורה'".

המיזם זכה לארח במשך השנים לא מעט ידוענים. "חנוך דאום היה הכוכב העולה של יאיר לפיד, הוא הביא אותו לשם והם היו שוס", אומרת נקדימון. גם גיל קופטש, סיוון רהב-מאיר, אראל סג"ל, הרב לאו, אבשלום קור, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ופוליטיקאים רבים השתתפו באירוע חינם אין כסף.
 
"כל הדוברים, עד היום, תמיד הגיעו בהתנדבות", מגלה נקדימון. "חלקם השקיעו שעות של עבודה. אני זוכרת שהזמנו את מוריה קור להנחות שיח עם אביה, ושבועות לפני כן היא הכינה טקסטים וקטעי קישור. אנשים למדו לאהוב ולהעריך את האירוע הזה".

"ותחשבי כמה מוזר זה", צוחק גור. "מגיעים דוברים מרחוק, ואפילו מים אנחנו לא יכולים לתת להם. אין מתחם VIP, יושבים על הרצפה ומתייבשים, אין תנאים. גם מבחינה לוגיסטית זה לא פשוט. איפה עושים סעודה מפסקת כשאתה מארגן אירוע כזה?"
 
נקדימון: "הייתה אישה אחת, תושבת שגרה סמוך לגן העיר, שהייתה מגיעה אלינו באופן קבוע עם שקיות אוכל ושתייה וכריכים, מתיישבת ומתחילה לאכול. ואני מנסה לומר לה 'גבירתי, אני מבקשת לא לאכול פה. זה כמו להיכנס לבית הכנסת ביום כיפור עם פיתה'. והיא בשלה. אומרת שזכותה. בסוף עשיתי 'ונתחכמה' והצבתי שלט גדול שאמר שהכנסת אוכל ושתייה למתחם אסורה, ובזה זה נגמר. אבל לציבור החילוני זה באמת היה מוזר בהתחלה. מה זאת אומרת אסור לאכול ולשתות? השתגעתם? למה מה קרה?"

השנה הזכורה ביותר ב"הלילה לא לומדים תורה" הייתה שנת ההתנתקות. "הכול היה מאוד סוער", נזכרת נקדימון. "הזמנתי את אראל סג"ל, שכבר הגיע אלינו בשנים קודמות, והוא אמר לי 'אני אוהב אותך, מעריך את האירוע, אבל לא מסוגל. תניחי לי. כואב לי מדי'. אמרתי לו 'בדיוק לכן אתה חייב לבוא. צריך לדבר את הכאב הזה'. היה אירוע מאוד אמוציונלי, אבל כמה שהוא היה כזה, משהו בו שמר על שיח תרבותי מדהים. וזו לדעתי הגדוּלה. אנחנו מצליחים להראות שפעם בשנה כל בני הפלוגתא הכי רציניים והכי קשים יכולים לשבת ולדבר באופן מכבד וקשוב".

גור: "התקופה של ההתנתקות הייתה דז'ה-וו קל לתקופת רבין. אוכלוסייה מאוד מסוימת, צבועה בצבע מסוים ונלחמת מול כל העולם. זה בעבע. התקשורת והאנשים מסביב כבר צבעו את האירוע דרך העיניים שלהם כי זה שם, וקורה עכשיו. אתה מוצא את עצמך שואל כמה יבואו, אם יבואו".
 

נקדימון: "כמה שנים אחרי ההתנתקות הזמנו את מנהלת בית הספר לשעבר ביישוב אופירה, שפונה מסיני. היא דיברה על מה שעבר על הילדים באופירה והשוותה ביניהם לילדי ההתנתקות, לקחה נושא רגיש ונפיץ ופירקה אותו באופן שדיבר לכולם - ימנים, שמאלנים, דתיים וחילונים. אנשים באו אחר כך לומר שהיא, השם הלא מוכר, הייתה הכי מרתקת. לפעמים דווקא האנשים האנונימיים גונבים את ההצגה".

גם מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן היו מעין מעטפת שהשפיעה על תוכני האירוע בשנת התרחשותם. "בצוק איתן המשטרה לא הרשתה לנו לשבת למעלה במרפסת, אז ישבנו בקומה התחתונה של גן העיר. אנשים נחנקו אבל שרדו יפה", מספרת נקדימון.

"בכל שנה היינו חושבים מה יהיה הנושא, מה יהיה רלוונטי", מוסיף גור, "ותמיד מצאנו. הישראלים תמיד מצאו דרכים לחרב את היחסים ביניהם".

"פעם הזמנו את ציפי לבני, יו"ר האופוזיציה, לבוא לדבר", נזכרת נקדימון. "כמה שעות לפני כן הגיעו שב"כניקים לסרוק את השטח. מי שעשה לנו את ההגברה במשך השנים היה אדם מקסים מיצהר, עם בניו. את המחצלות והשרפרפים הביאה חברה שעבדו בה ערבים. העמידו השב"כניקים החסונים את ארבעת החבר'ה מיצהר לצד ארבעת הערבים החמודים ובדקו להם תעודות זהות. עמדו השמונה, החליפו ביניהם מבטי הבנה, ושלפו את המסמכים. זה היה פשוט סוריאליסטי ומצחיק ברמות".
 

ההפתעות הגדולות וההצלחות הגדולות הגיעו מחיבורים ייחודיים ובלתי צפויים. "עשיתי בייביסיטר הרבה שנים לנכד של מאיר פעיל ז"ל, וגיליתי שהוא והסופר פוצ'ו חברים. אמרתי להם - בואו, שבו ביחד", אומרת נקדימון. "הם הגיעו לשם, שני פלמ"חניקים בני 80, רהוטים, סופר-אינטליגנטים, והיה פשוט נפלא. הם אפילו הצחיקו את הקהל בתשעה באב".

גור: "אבל זה לא תמיד היה פשוט. לקחת חרדי ירושלמי ממשמרות הצניעות ושמאלני תל-אביבי ולהגיד להם להחליף ערים, או שהשמאלני יגיע לאריאל למשל - השינוע הזה היה מורכב. הם היו אומרים לנו 'אין לכם משהו קרוב?' ולא, אנחנו לא רוצים קרוב, רוצים ההפך. כי פה מכירים אותך ושם לא".

מה היה הרגע הכי מרגש מבחינתכם?
גור: "קריאת המגילה. הטקס הזה עבר הרבה שינויים אצלנו. בהתחלה זה היה קל - בורג קרא הכול. אחר כך התחלנו לחלק את הפרקים בין המשתתפים. פעם ביקשתי מעוזי דיין לקרוא פרק והוא אמר 'אבל אני לא יודע איך'. אמרתי לו 'תקרא איך שאתה יודע'.
 

"עכשיו שומעים חמישה אנשים שונים, אחד קורא בהברה אשכנזית, השני בטעמים ספרדיים, ואחד בקולו שלו - כל אחד מביא אינטרפרטציה משלו לטקסט המורכב הזה, שחלקו לגמרי שירה וחלקו אללה ירחמו ולהקתו. יש בזה משהו מאוד ישראלי. פתאום נוצרת מנגינה אחרת. מצד אחד הכי אורתודוקסי ואולד סקול, ומצד שני פולקלור שמקבל קסם מחודש".

חשדו בכם שיש לכם מניעים פוליטיים?
גור: "מכל הכיוונים. הדתיים חשדו, החילונים חשדו. דתיים שאלו למה אנחנו מערבבים, אמרו שקריאת מגילה צריך לעשות בבית הכנסת ומה פתאום ערב תרבותי בתשעה באב. חילונים אמרו 'אבל אמרתם שלא לומדים תורה'".

נקדימון: "ואז אתה מסביר להם שאיכה זה לא תורה. אחר כך החברה למתנ"סים ייצרה חוברות עם מגילת איכה בצירוף הסברים, ופתאום המגילה היא כבר לא טקסט ארכאי ומסתורי, וגם החילונים יושבים וקוראים. מה שיפה באירוע הזה הוא שאף פעם לא היה בו רוב מוחלט, לא של דתיים ולא של חילונים. כל שנה נראתה אחרת".

השנה ייערך "הלילה" ברחבי הארץ בסימן "בין 70 לספירה ל-70 למדינה". אני שואלת אותם לגבי המחלוקות בנות ימינו, שקצת מזכירות את האווירה אחרי הרצח שהביאה לייסוד המסורת הזו. גור טוען שבכל זאת קיים הבדל: "אחרי רצח רבין האווירה הייתה קשה אבל היה אתחול חברתי. הייתה הבנה שהלכנו צעד אחד רחוק מדי ושצריך לחשב את המסלול מחדש. היום התחושה היא של מדרון מתמשך. אנחנו חיים בדיון שבו אם אני רוצה להיטיב עם הפריפריה אז קודם אני מעניש את מי שלא פריפריה, קודם אני בודק למי יכאב, קודם שולל את הלגיטימציה".

אתה מתכוון לשרה רגב והמתקפה שלה על התקציב לאמני תל-אביב?
"אפשר להפיל עליה הרבה כי היא דמות בוטה בחברה הישראלית, ואנחנו אגב זוכרים איפה היא הייתה בהתנתקות. היא דיבררה אותה. אבל אם השיח מערער על כמה אתה יהודי, על עצם הלגיטימציה שלך, זה בעייתי. האירוע שלנו היום היה מוכרז כהדתה, כהסללה של סלבים לפריפריה".
 

נקדימון: "והייתי צריכה לעמוד מול התקשורת עם הקעקועים שלי ולהסביר למה הוא לא הדתה ולמה אפשר לארגן אירוע כזה ועדיין לאכול שרימפס. בעבר הייתי מתראיינת בערב חדש והשאלה הראשונה שלהם הייתה אם אני דתייה. לא הסתדר להם שמישהי כמוני תעשה משהו כזה. מפתיע אותי שהריב הגדול היום הוא עדתי. שנת 2017, ואנשים מדברים על אשכנזים ומזרחים. על מה אתם מדברים בכלל? נראה לכם שאני יודעת מאיזה מוצא החברים שלי? במה אתם מתעסקים? הקרע אחרי רצח רבין בא ממקום אמיתי, אבל השסע העדתי של היום הוא בעיניי פיקציה מוחלטת".

גור: "ברצח רבין זה היה ימין-שמאל. היום זה כבר דתיים-חילונים, ספרדים-אשכנזים, פריפריה-מרכז, עשירים-עניים, חברתיים ולא חברתיים".

אתם עצמכם צמים בתשעה באב?
נקדימון: "האמת שהתחלתי לצום, אבל לא בגלל אמונה אלא כי אנשים שהזמנתי ובאו ממקומות רחוקים כמו רמת הגולן היו בצום, הגיעו לדבר, וחזרו הביתה. הם לא ידעו אפילו, אבל הרגשתי צורך לצום כדי להחזיר להם את הכבוד הזה. עם הזמן זה פשוט הפך להרגל".

גור: "אני לא מהצדיקים, אבל אם יש משהו ששווה לצום בשבילו זה יום חורבן כזה. יום שבו אתה מנקה את כל הדרעק שאנחנו חיים בו".

נקדימון: "שלא תחשבי, בכל שנה האירוע הזה התיש אותי פיזית. הייתי מגיעה לסוף הערב קורסת ומזיעה. לבשתי חולצה בעלת שרוולים ארוכים כדי להסתיר את הקעקועים, מתוך כבוד לאורחים. אבל אז הלילה היה יורד, ומעגלי ההידברות היו נפתחים, והייתי הולכת הביתה בשתיים-שלוש לפנות בוקר והם עוד היו יושבים שם ומדברים. דתיים וחילונים, נערים וגמלאים. וכשהתבוננתי בהם אמרתי לעצמי - זה שווה את הכול".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg