המדרשה החסידית שמלמדת לימודי ליבה למרות האיומים
תלמידיו לא מתכוונים להתגייס לצה"ל ולא מציינים את יום העצמאות - אבל מדי יום הם סוגרים את הגמרא ופותחים ספרי מתמטיקה ולשון. גם אם מנחם בומבך, מייסד "המדרשה החסידית" בביתר-עילית, סופג איומים ותקיפות פיזיות - ברור לו שבעתיד כולם יכירו בצדקתו
מנחם בומבך תמיד מחייך, תמיד משדר מצב רוח מעולה. ומדובר באיש שבשנה האחרונה עבר מסכת ארוכה של התנכלויות: דלת דירתו נמרחה כמה פעמים בזפת, והמנעול נסתם; ברחובות שליד ביתו, בעיר החרדית ביתר-עילית, הופצו פשקעווילים שתיארו אותו כחרדי מתחזה וקראו לו "לחזור לתל-אביב", אף שלא גר בה מעולם; וסיור שהוביל במאה-שערים, השכונה שבה גדל, הסתיים בכמעט לינץ'.
"חברי מיכה גודמן רצה לחגוג לחבר מסיבת פרדה באמצעות סיור שם, וביקש ממני להדריך", מספר בומבך (40). "כשזיהו אותי בשכונה, התחילו להתנפל עליי. זרקו עלינו בקבוקים וטיטולים, לקחו לי את הכיפה וזרקו אותה. מיכה והחברים שלו הגנו עליי בגופם, ורק מפאת כבודי לא ברחתי. המשכתי ללכת בראש מורם, אבל הרגשתי שממש יצאתי בנס; שגורשתי מנוף מולדתי".
הרבה חטאים יש לבומבך בעיני הקנאים החרדים. עד כה הספיק ללמוד באוניברסיטה העברית, ולהיות בין מייסדי המכינה לחרדים במקום; הוא למד גם בתוכנית לחרדים של בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, וכיום הוא בעצמו אחד ממוביליה; אבל חטאו העיקרי הוא ללא ספק הישיבה שהקים לפני שלוש שנים בעיר ביתר-עילית, ישיבה תיכונית לנוער חסידי שאינו מוצא את מקומו בישיבות החרדיות הקלאסיות. מתברר שמסגרות חלופיות לחרדים בגיל המבוגר, גיל העבודה, עוד עוברות איכשהו, אבל מי שיציע חלופות המיועדות לגיל ההתבגרות, יטעם את נחת זרועה של הקנאות המגזרית.
בין השאר הפיצו מתנגדיו של בומבך חוברת בת שמונה עמודים המוקדשת כולה למתקפה עליו. הוא כונה שם בשלל תוארי גנאי: "פורק עול", "איש שבתוכו הוא חילוני גמור" ועוד ועוד. לפי מפיצי החוברת, יש בידיהם "תיעודים שבהם נראה האיש יושב באירועי תערובת לצד נשים פרוצות באופן מזעזע". הם גם מצטטים חומרי לימוד ובחינות מהישיבה של בומבך, כדי להוכיח את השפל שאליו הגיע: למשל שאלה בלשון, המדברת על תלמיד במגמת תכשיטנות ועיצוב אופנה; שאלה אחרת המזכירה, רחמנא ליצלן, את טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות; ומבחן שבו נדרשים התלמידים להפגין בקיאות בתולדות האסלאם והנצרות. לצד אלה מצוטטים מכתבי הורים ותלמידים המעידים כמה חלשה הישיבה מבחינה דתית. לא נחה דעתם של המקטרגים עד שכללו בחוברת גם שיחה עם אחד מקרוביו של בומבך, שמספר כי במשפחה "יש הרבה עוגמת נפש" ממעשיו. הכותרת שניתנה לקטע הזה היא "ארור מקלה אב ואם". לא פחות.
בומבך עצמו, אגב, מקפיד שלא לקרוא למוסד שהקים "ישיבה", כי את השם המכובד הזה יש לייחד למקומות שבהם לומדים רק תורה. הוא משתמש במונח "מדרשה", וליתר דיוק "המדרשה החסידית". זו, לדבריו, רוח ההנחיה שקיבל מהרב אהרן לייב שטיינמן. לצד זאת, הוא מקפיד להדגיש את האופי המאוד-שמרני של המקום. "בדרכו של הרש"ר הירש, אני מבחין בין התבדלות להתבצרות. אני מאוד בעד התבדלות חרדית בנושאים שקשורים לעצם שמירת הזהות שלנו והערכים שלנו; ואני מאוד נגד התופעה של התבצרות – כלומר, שבגלל החשש מהשפעות חיצוניות אתה לא מוכן לאמץ שום שינוי, גם כזה שחיוני לחיים תקינים של החברה החרדית עצמה, כמו לימודים אקדמיים ותעסוקה. אז נכון שלפעמים השתלבות לצורכי תעסוקה יכולה להביא גם השפעות שליליות, אבל כמו שאמר לי אדמו"ר אחד, דווקא אנטי-ציוני: מה זה אומר על המערכת החינוכית, אם ברגע שעוזבים אותה יש חשש להורדת הכיפה? אדרבה, צריך לטפח מלכתחילה את תשתית הזהות, כדי שאנשים ישמרו עליה גם כשהם משתלבים בלימודים ועבודה".
במדרשה החסידית יש הרבה חידושים, אבל גם הרבה שמרנות. בצד החידושים בומבך מונה כמובן את עצם העובדה שאחרי חצי יום של לימודי קודש, משעות הצהריים לומדים מקצועות חול, והתלמידים ניגשים לבחינות הבגרות. "העולם החרדי מחולק לשלושה חלקים", הוא אומר. "יש שליש עליון, של תלמידים מעולים שאין להם בעיה ללמוד תורה לאורך כל היום. יש שליש תחתון, שלא מסוגלים ללמוד בכלל. ויש שליש אמצעי, שמסוגלים ללמוד ארבע-חמש שעות ביום. אם תשים אותם בישיבה רגילה, חלק גדול מהיום יהיה מבחינתם בזבוז זמן גמור.
"היום אני יודע לומר שאני עצמי הייתי מהשליש האמצעי. בזבזתי לפחות שבעים אחוז מהזמן שהייתי בישיבה. אני לא בא בטענות על מה שהיה, ואני גם מבין את הרקע ההיסטורי להקמת 'חברת הלומדים', אבל שמעתי פעם מהרב יצחק זילברשטיין בשם החזון איש, שמלכתחילה היעד הזה תוכנן לשני דורות בלבד. המטרה הייתה לשקם את עולם התורה אחרי השואה. זה לא היה אמור להיות משהו נצחי".
חידוש אחר במוסד שלו טמון בעובדה שזו למעשה הישיבה התיכונית הראשונה שהוקמה בציבור החסידי. שאר הישיבות התיכוניות-חרדיות - אם זו "היישוב החדש" הוותיקה, או כמה אחרות שהוקמו בשלושת העשורים האחרונים - פונות לציבור הליטאי. "במדרשה יש הרבה הווי חסידי, למשל הנוסח והסגנון של התפילה, הנושא של שמחה ודיבוק חברים, של דבקות בצדיק. גם הלבוש מהווה רכיב חשוב בעולם החסידי; לחצרות מסוימות יש פריטים אופייניים, ולנו חשוב לשמר אותם. אנחנו מדגישים צדדים שפחות מקבלים דגש בעולם הליטאי, בלי לוותר על ערך הלמדנות. מי שמסיים פה, אין מצב שהוא לא יקבע עיתים לתורה.
"אם יקרה שינוי משמעותי בחברה החרדית, הוא יבוא לדעתי בעיקר מהכיוון החסידי. נכון שהיוזמות עד היום באו יותר מהאגף הליטאי, אבל המסות הגדולות יגיעו מהחסידים. הרי הבעל-שם-טוב הדגיש את הרעיון שלכל מקום שאתה הולך, תיקח איתך את בית המדרש. ובחברה החסידית תמיד היה נפוץ שאנשים יוצאים לעבוד".
חידושים אחרים במדרשה אינם נוגעים לפן הדתי, אלא לזה הפדגוגי: "כשלמדתי ב'חיידר דושינסקי' ברחוב שטראוס בירושלים, המקל שיחק שם תפקיד מרכזי. ובכל זאת מאוד אהבתי את המקום הזה – כי היה שם סדר מופתי ותחושה של יציבות, עולם בטוח. בכל אופן, אנחנו כאן משתדלים לחנך מתוך אהבה. אין אצלנו מושג של עונש. אם תלמיד עשה משהו שלילי, אנחנו מדברים איתו על הצורך לשאת בתוצאות, והוא אמור לבחור בעצמו מה התוצאה שתתאים למעשה. זה כנראה עובד, כי במשך כל השנה האחרונה לא היה כאן מקרה אחד של נזק לציוד, שזה דבר מאוד נדיר בבית ספר של מתבגרים".
שיטת החינוך שלו מכוונת לא רק להישגים לימודיים, אלא גם למה שבומבך מכנה "כישורי חיים": "אנחנו עורכים סדנאות בנושאים כמו סובלנות, אמפתיה, נתינה, היגיינה, אסתטיקה, אפילו נושא כמו 'מודעות עירונית'. זה חדשני גם ביחס לכלל מערכת החינוך, ולכן משרד החינוך שוקל להקים כאן מרכז הפצה של הכיוון הזה. פנה אליי אפילו ראש ישיבה שלא רוצה אצלו לימודי חול, אבל ביקש שאעזור לו להכניס את הנושא של כישורי חיים. בנוסף אנחנו מעניקים לתלמידים חוגים כמו מוזיקה, פיסול, פעילות גופנית וציור".
הצד השמרני של המדרשה מתבטא למשל בכך שהיא אינה מכוונת את התלמידים להמשיך לשירות צבאי. גם יום העצמאות אינו נחגג במוסד הזה. "אנחנו דבקים לא רק בתפיסת העולם החרדית, אלא גם בסמלי הזהות החרדיים", מסביר בומבך. "רוב החברה שלנו לא מציינת את יום העצמאות, אז גם אנחנו לא. אבל ביום הזיכרון כן דיברנו עם התלמידים על הצורך בהכרת הטוב, ולכן אמרנו תהילים לזכרם של החיילים שנפלו. השירות הצבאי הוא שאלה נפרדת. אני מאמין שברגע שהחרדים יהיו יותר משולבים בכלל החברה הישראלית, שאלת השירות הצבאי תיפתר מעצמה. לא צריך לדאוג".
בומבך גם מדגיש שאינו רואה עצמו כפלורליסט, אלא לכל היותר סובלן. רוצה לומר, "בעיניי יש אמת אחת, וזו האמת החרדית. ריבוי אפשרויות קיים מבחינתי רק בתוך המתחם של הזהות החרדית. אבל אני מכיר בכך שבפועל יש בחברה הכללית אנשים שונים ממני, ואני מקבל את זה, גם בלי לתת להם לגיטימציה".
לדבריו, הוא ממוקד בשיפור פרקטי של המצב בחברה החרדית, לא בהחצנת ביקורת עליה: "'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. מבחינתי המטרה היא לשפר את הסדר בחברה החרדית, לא לטלטל אותה. המציאות ממילא מטלטלת אותה. אתה צריך לדעת איפה העמדה שלך משפרת, ואיפה היא סתם מטלטלת".
גם מגמת-העל של המוסד שהקים היא בעיניו שמרנית במהותה: "כל בחור אצלנו יידע לומר לך מהי דמות הבוגר שאנחנו שואפים אליה: ירא שמיים, אוהב תורה, חלק בלתי נפרד מהקהילה, שומר על זהות חרדית וחסידית – ואיש מעשה". הכיוון הזה מתבטא למשל בקליפ מוזיקלי שהוציאו התלמידים, ומוצג באתר הישיבה: הלחן, העיבוד ועצם השימוש באינטרנט – כולם מודרניים ו"חדשניים". יחד עם זאת, החזות של הזמרים הצעירים היא חסידית למהדרין, בדיוק כפי שרוצה בומבך לראות את תלמידיו ובוגריו.
הביקוש לרישום למדרשה, הוא מספר, עולה בהרבה על ההיצע. "בגלל שהרעיון עדיין בגדר פיילוט, אנחנו מקבלים לכל מחזור רק עשרים תלמידים, למרות שהשנה כבר פנו אלינו שמונים. מחצית מהתלמידים מגיעים מביתר-עילית, והשאר מכל רחבי הארץ. הם גרים פה בתנאי פנימייה. 60 אחוז מהמימון מגיעים מהמדינה, ו-40 אחוז מכספי תרומות של יהודים מחו"ל, לאו דווקא חרדים".
בחיידר דושינסקי, שבו למד בומבך בילדותו, היחס למדינה ולסמליה היה שלילי לחלוטין. "אני זוכר שביום העצמאות היו מורידים שם את הווילונות, שחלילה לא נראה את מטס חיל האוויר. אני עצמי דווקא גדלתי בלי הצ'יפ של השנאה. בקרבת התלמוד-תורה גרה אישה חילונית מבוגרת, ופעם נפל לה משהו מהמרפסת והלכתי להרים אותו. היא שאלה אותי לשמי והשבתי 'מנחם'. אז היא אמרה: 'אתה ממש מנחם בגישה האנושית שלך'. החברים שלי דווקא ירדו עליי שאני 'מתחבר לחילונים'".
אביו של בומבך הוא חסיד סאטמר, אמו משתייכת ל"חסידות דושינסקי" של אחד ממנהיגי העדה החרדית. "כשהייתי בן חצי שנה הוריי נפרדו - צעד מאוד אמיץ בחברה שלנו. אחרי כמה שנים אמא התחתנה שוב, עם חסיד ויז'ניץ. מהנישואין השניים נולדו לאמי עוד שבעה ילדים, בנוסף לי ולאחי הבכור".
החוש היזמי אפיין אותו כבר בצעירותו. "בגיל 12 הקמתי 'חברת תהילים': קבוצה של ילדים שמארגנים אמירת תהילים בשבת אחר הצהריים כדי לשחרר את ההורים לישון. ה'חברה' שאני הקמתי הייתה הכי פופולרית באזור שלנו. אפילו מצאתי תורם שמימן לנו ארטיקים. זה היה הסטארט-אפ הראשון שלי.
"אחרי החיידר הלכתי ל'ישיבה קטנה' של חסידות ויז'ניץ. היו שאלות שכבר אז הטרידו אותי. אני זוכר שבגיל 17 שאלתי את המשגיח שלנו: מכל האנשים שיש כאן בבית המדרש, בערך 300, כמה באמת לומדים כל היום? הוא כמובן ביטל את דבריי. בהמשך למדתי שנה אחת בישיבת מיר, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה. כי לישיבה של ויז'ניץ הגיעו כל החסידים, בין אם רצו ללמוד ובין אם לא, ואילו במיר התקבצו אנשים מכל חוגי החברה החרדית שבאמת רצו ללמוד. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בית מדרש ענק שמאות אנשים יושבים ולומדים בו בחדווה. זה ממש הכה בי".
בגיל 20, אחרי שהתחתן, החליט לפרוש מהישיבה ולדאוג לפרנסה. כבעל חוש טכנולוגי מפותח, החל בומבך לעבוד עבור אתר אינטרנט שמרכז את כל המידע על מערכי הכשרויות ברחבי העולם, לתועלתם של תיירים יהודים שומרי מצוות. הוא לא המשיך שם לאורך זמן; "לא מצאתי משמעות שם, הרגשתי ריקנות נוראית", מספר בומבך. את הסיפוק האישי והמקצועי מצא בתחום החינוך, אחרי שהוצע לו לעבוד כמדריך בישיבה של הרב יצחק גרוסמן במגדל-העמק. "זה היה מאוד לא אחראי לקחת מישהו כמוני, בלי שום רקע חינוכי, אבל באתי עם הרבה מוטיבציה ורצון. תוך שנה כבר קיבלתי את ניהול הפנימייה. אז גם הלכתי ללמוד בבית ספר בנתניה שמיועד לאנשי החינוך הלא פורמלי, וזה היה אחד הקורסים הכי משמעותיים בחיי".
ארבע שנים הוא עבד במגדל-העמק, והתקדם לתפקיד סגן מנהל הישיבה. כשילדיו גדלו, הוא חיפש עבורם סביבה חרדית וכך הגיע לביתר-עילית. האדמו"ר מקרלין-סטולין הקים שם מוסד לילדי עולים מרוסיה, ובומבך הוזמן לנהל אותו. "הרבה מהעולים למדו בקיבוצים, והאדמו"ר אמר שצריך לייצר עבורם חלופה של זהות יהודית. הקריטריון היחיד היה שהילדים יהיו יהודים לפי ההלכה. אני השתדלתי ליצור עבורם חוויה חינוכית, חינוך בלי כפייה. זו שפה שלא מוכרת בחברה החרדית, אבל האדמו"ר סמך את ידיו עליי. רוב התלמידים שלי התגייסו לצה"ל והפכו לאנשים ערכיים, ויחד עם זאת רבים מהם גם אימצו זהות חרדית, ממקום של בחירה ואהבה, בלי כפייה".
בליבו של בומבך החלו אז להתרקם החלומות על הקמת ישיבה תיכונית חסידית. דעיכת גל העלייה מברה"מ לשעבר הוציאה אותו לדרך. לפני שלוש שנים פתחה המדרשה שלו את שעריה בתוך אותו מבנה של המוסד לעולים, והשנה, כשתלמידי המחזור האחרון של העולים סיימו את חוק לימודיהם, המבנה התפנה כולו לטובת החסידים הצעירים.
במהלך עבודתו החינוכית הרגיש בומבך שחסר לו ידע מקצועי. מכללה אקדמית חרדית הוא לא מצא, ובלית ברירה הלך ללמוד חינוך במכללת "אורות ישראל" הציונית-דתית ברחובות, שם היה הסטודנט החרדי היחיד. "הרבה סטריאוטיפים התנפצו לי שם. הכרתי אנשים מדהימים, יוצאי דופן, וגם יראי שמיים באופן מרשים. אתה רואה את התפילות, וממש מרגיש קרבת אלוקים".
הוא למד גם גישור, והחל לעבוד בהנחיית מפגשים בין חרדים לחילונים מטעם "גשר מפעלים חינוכיים". תוך שנים אחדות כבר הפך לחבר בצוות ההיגוי של העמותה. "נתתי המון הרצאות בבתי ספר חילוניים. אני מרגיש אחריות רבה במפגשים האלה, כי אני מבחינתם הנציג של החברה החרדית, ובידיי היכולת לנפץ הרבה דעות קדומות. המיתוסים על החרדים נבנים דרך הדמויות הקיצוניות שמוכרות מהתקשורת, ואני השתדלתי להראות את הערכים היפים שמאפיינים את הרוב הדומם: הרצון ללמוד תורה, לעסוק בחסד".
בשלב מסוים פנתה אליו נעמי פרל, שהקימה תוכנית למנהיגות חרדית במכון מנדל, והזמינה אותו להשתתף במחזור הראשון, ששימש כפיילוט. "נעמי היא אמי הרוחנית", אומר בומבך. "היא אישה שפועלת מתוך הרבה אהבה וצימאון לעשות טוב לאנשים בקהילה החרדית. אתה רואה את הצניעות והאותנטיות שלה. היא מקור להשראה. הבנתי גם שמוסד כמו מנדל בעצם משרת אותי, כי זו מערכת שמתייחסת אליי באופן פלורליסטי, למרות שאני עצמי דווקא לא פלורליסט. בניגוד למקומות אחרים, זו מערכת שלא רוצה לשנות אותי, אלא דווקא מעוניינת שאצלול לעומק הזהות שלי. זה מהפכני, ואני מרגיש ביטחון גמור במערכת שלהם. אם כי אני מוכרח לומר שרוב המקומות שפונים לחרדים כבר לא באים מתוך מגמה לשנות אותנו".
היום מסייע בומבך לפרל בהובלת התוכנית במנדל. תחנה נוספת שלו הייתה לימודי תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ובהמשך הפך בעצמו למקים ולמנהל של המכינה לחרדים באוניברסיטה. "נתקלתי שם בהרבה חבר'ה צעירים שמגיעים עם ציפייה ותשוקה לפרק חדש בחיים, מדמיינים לעצמם את התמונה העתידית של פרנסה בכבוד - ואחרי שלושה חודשים הם באים עם דמעות בעיניים ואומרים לי: 'אני לא מסוגל! אין לי כלים לזה!'. אני לא מדבר על הנשואים, שאין להם זמן, אלא אפילו על רווקים. זמן יש להם, אבל אין להם כלים להדביק את הפער. זה היה מבחינתי אחד מגורמי המוטיבציה לייצר חלופה כבר לגיל צעיר יותר.
"בחיידרים של היום כמעט לא מקדישים כלום ללימודי חול. אני למשל לא דיברתי בכלל עברית עד גיל 20, ועד היום יש לי טעויות בשפה. כשלמדתי באוניברסיטה, היה לנו מרצה צרפתי שעשה המון שגיאות בעברית. ניגשתי אליו ואמרתי לו: אני כל כך אוהב אותך, אנחנו אחים לצרה".
איפה אתה עומד בוויכוח על הקמת מסגרות אקדמיות נפרדות לחרדים כדי למנוע עירוב גברים ונשים?
"הוזמנתי להשתתף בדיונים של המועצה להשכלה גבוהה בנושא הזה, והבעתי את עמדתי שכל אחד צריך ללמוד במקום שמתאים לו. אני למדתי באוניברסיטה בקורסים מעורבים, ואני לא מרגיש שזה איים עליי או קלקל אותי, אבל יש רבים שחוששים. אם החברה הישראלית כנה ברצונה לשלב חרדים בתעסוקה ובאקדמיה, ולא מחפשת איך לשנות את זהותם, היא צריכה להיות מספיק פתוחה כדי לאפשר להם לעשות את זה גם במסגרות נפרדות".
הבעיה היא הדרישה שנשים לא ילמדו גברים. זה עשוי להקטין את אפשרויות התעסוקה למרצות.
"אז המרצות ילמדו סטודנטיות חרדיות, והמרצים ילמדו את הסטודנטים, וכך לכל אחד תהיה עבודה".
רבים מהחילונים חוששים שעוד לפני שתגיע ההשתלבות, הדמוגרפיה החרדית תביא לשינוי החברה הישראלית מבחינה כלכלית, ואולי גם מבחינת הערכים הדמוקרטיים. אתה מבין את החשש הזה?
"כמחנך אני מאמין שאם אתה סומך על ילד, הוא לוקח על עצמו אחריות. זה נכון גם לגבי חברה. הרוב הגדול אצלנו מבין היום שאי אפשר להמשיך יותר את 'חברת הלומדים'. המחשבה שלנו מתמקדת בשאלה איך להגדיר מחדש את הדגלים שלנו, בלי לאבד את הזהות. זה לא שננצל את ההתעצמות כדי לשנות את החברה הישראלית. ברגע שנגדל, תהיה גם הרבה יותר אחריות והרבה שאלות יתמוססו. כבר היום יש חרדים שמשתלבים בשירות הציבורי הכללי".
אתה מרגיש שהחינוך החרדי מאפשר לבוגריו לקחת אחריות על כלל החברה? הם יכולים לדאוג למשל לזכויות ותקציבים ללהט"בים?
"אלה שאלות באמת מורכבות, ואני מודה שלא תמיד יש לי מענה. אני מכיר את המורכבות ואת הפחדים. אבל בסופו של דבר החברה שלנו תהיה חייבת לאמץ מוטיבים דמוקרטיים, ולכן אני מניח שגם בלי לתת לגיטימציה ערכית, תהיה לנו אחריות לאפשר לאנשים לחיות כהבנתם ולדאוג לצורכיהם.
"בכל מקרה, החשש הגדול שלי לא נמצא שם. מה שבאמת מדאיג אותי זה שלא תהיה למספיק אנשים ההשכלה הדרושה כדי להשתלב בחברה. הם יידונו לחיי עוני, וזה דבר שיוצר סדקים גם בזהות הדתית וגם בזהות האנושית. אני רואה היום הרבה אנשים, גם שכנים שלי, שחיים בתחושת השפלה בגלל העוני, וזה משפיע על כל המציאות שלהם: על הזהות הדתית, על היחס בין בני הזוג, על היחסים עם הילדים. יש תחושה כללית של חוסר אונים בחיים. ועם זאת, בסך הכול אני מאוד אופטימי. בכל הקבוצות - ואני נפגש עם כולן - אני מזהה התרככות וקבלת האחר. אנשים יותר מבינים מורכבות, רוצים להכיר את האחר, ופחות לעומתיים".
כשאני אומר לבומבך שההספקים שלו מאוד מרשימים, הוא נשמע מופתע. "מעניין שאתה אומר את זה, כי לי יש תמיד תחושה שלא הספקתי. החלומות שלי גדולים מאוד. אני לא יכול לפרט, אבל אני מאמין שיש לי עוד הרבה מה לעשות ולתרום. הרבה מהיכולת שלי קיימת כמובן בזכות אשתי. היא שותפה מלאה שלי בכול".
מיכל בומבך, רעייתו ואם חמשת ילדיו, היא מאפרת במקצועה. גם היא באה מבית חסידי, של סדיגורה. "יש לי ממנה תמיכה מלאה לדרך שלנו, בכל הקשיים. עוד אחד מהסודות שלי הוא שאני לא יסודי. אני יודע להסתייע באנשים. יש סביבי אנשים מדהימים, ואני מאציל סמכויות ונעזר בהם כל הזמן. בכלל לא ריכוזי. אני יודע לייצר את הרוח ואת המוטיבציה הנכונה ולגעת בחלומות. השולחן שלי תמיד נקי, אני לא מתעסק עם ניירת, גם לא בתקציב. יש לנו מנהלת משרד, וכשאני צריך משהו אני מבקש ממנה אישור. אם היא אומרת שאין, אני נבוך אבל מקבל ומסביר את זה לצוות".
אני רוצה לחזור לאלימות ולאיומים שמופעלים כלפיך. הם לא גורמים לך לפעמים הרהורים על שינוי כיוון?
"יש אנשים שממליצים לי לעבוד מתחת לרדאר, אבל אני לא מוכן. לא רוצה להתנצל. אני פועל בגלוי כי אני מאמין שאני אחד האנשים שהכי דואגים לשימור החברה והזהות החרדית, בוודאי הרבה יותר מאלה שתוקפים אותי. אין לי ספק שבעוד כמה שנים כולם יודו בזה. לצערי יש הרבה אנשים שלא נוקטים פעולה, אבל אני לא רוצה להיות ביניהם.
"אגב, ברור לי לגמרי שכל אלה שתוקפים אותי באים מחוץ לביתר. מדובר בחוגים קיצוניים מסוימים מבית-שמש ומירושלים, אנשים שלא טרחו מעולם לדבר איתי ולשאול אותי מה הכוונות שלי במה שאני עושה. מצד תושבי ביתר אף פעם לא נתקלתי בביקורת. להפך, אנשים מחזקים ומברכים אותי, וכך גם הרבה רבנים. לכן לא רק שאני לא מתכוון לסגת, אלא להפך. הכיוון הוא התרחבות".
איך אתה מצליח לשמור על החיוך ומצב הרוח האופטימי כל הזמן?
"אני באמת איש שמח. אני הרי חסיד, ואני מאמין שהעולם החסידי מביא הרבה מזור לנפש – ביכולת לקבל את עצמך, להבין שאתה בסך הכול בן-אדם, ולכן לא שלם. יש משהו מתוק בחסידות, ולא במקרה מורגשת היום נהירה גדולה לכיוון הזה".
על קיר משרדו של בומבך תלוי מגוון גדול של תעודות הסמכה והוקרה שקיבל במשך השנים משלל גופים: מכללת אורות ישראל, ארגון גשר, האוניברסיטה העברית, מכון מנדל, קורס ההעשרה של עמותת מעוז (המיועד לפעילי ציבור מכל הסקטורים) ועוד. "אני תולה אותן לא כדי להשוויץ", הוא אומר. "גיליתי שכשאנשים באים לחפש מוסד חינוכי לילד שלהם, הם רוצים לדעת שלמנהל יש ניסיון. שהוא למד והוכשר והעשיר את עצמו".
תעודה אחת תלויה בנפרד, על קיר אחר: תעודת ההשתתפות בסמינר בן שבוע אחד באוניברסיטת הרווארד. נראה שההישג הזה מאפיל בעיני בומבך על כל האחרים: "כשהייתי בהרווארד, היה איזה רגע שבו פתאום התפרצתי בבכי. זה היה איזה סשן דווקא על כלכלה. דיברתי עם חבר שלי ואמרתי לו: הנה אני עומד פה, במקום שנחשב לפסגת העולם האינטלקטואלי, מדבר באנגלית, וחושב על הילד שהייתי במאה-שערים. אני משתדל להביא ערך לסביבה שלי, וזה הישג גדול, ומצד שני מאוד עצוב לי שאנשים שקרובים לי לא תמיד יודעים להעריך את המסלול שעברתי. למשל אמי, שחושבת שאני עושה שגיאה חמורה וגורם נזק. או מישהו שחלק איתי ספסל בחיידר והיינו חברי נפש, והיום הוא מזכיר העדה החרדית. הוא לא תוקף אותי באופן אישי, אבל מייצג קצה שמאוד מתנגד להשקפה שלי. אני לגמרי מבין את החששות שלהם, את הפחד מהזליגה של ערכי המערב לתוך החברה שלנו. אבל אני מאמין שדווקא הדרך שלי, התבדלות ולא התבצרות, היא שתעזור לחברה החרדית לשמר את הזהות שלה".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם