למען חופש הדת: המשפחה היהודית שנלחמה לשמר את בית ג'פרסון
משפחת לוי מניו-יורק החזיקה בבעלות על מונטיצ'לו שבווירג'יניה במשך כמעט 90 שנה, ושיקמה פעמיים את האחוזה המתפוררת למרות רדיפות והאשמות אנטישמיות
הם התכנסו סביב פסלו של תומס ג'פרסון, נושאי לפידים שהבהבו בחשכה, וצעקותיהם נישאו הרחק בערב השקט על המדשאה של אוניברסיטת וירג'יניה. שם, תחת פסל הברונזה, הם קראו: "יהודים לא יחליפו אותנו!". הניאו־נאצים ואנשי 'העליונות הלבנה' הפכו את ג'פרסון - מהאבות המייסדים של ארה"ב - לסמל המאבק במגמת הפלת הפסלים של מנהיגי הקונפדרציה של מדינות הדרום. אם הוא, שהחזיק באחוזת עבדים גדולה ליד שרלוטסוויל, זוכה להנצחה ולכבוד מצד האמריקנים כולם, מדוע לא יינתן אותו יחס לגיבורי הקונפדרציה שלחמו למען שימור העבדות במדינות הדרום פחות מארבעים שנה לאחר מותו של ג'פרסון?
המפגינים הגזענים בוודאי היו מופתעים לו היו מגלים שהאחוזה של ג'פרסון, מונטיצ'לו, שרדה עד היום דווקא בזכותם של יהודים. במשך כמעט 90 שנה אחרי מותו, שניים מבני משפחת לוי המפורסמת רכשו והשגיחו על שימור הנכס השוכן על גבעה מעל העיירה. הם עשו זאת מתוך הערצה כנה לתפקידו של ג'פרסון בייסוד ארה"ב, ולתמיכתו בחירות דתית. והם עשו זאת אל מול אנטישמיות זהה לזו שהדהדה ברחובות שרלוטסוויל עשורים אחר כך.
הראשון מבני משפחת לוי שהחזיק בבעלות על מונטיצ'לו היה אוריה פיליפס לוי, קצין ימי מעוטר. בצעירותו היה מגיבורי מלחמת 1812 בין ארה"ב לבריטניה, וכפי שכתב ההיסטוריון מארק ליפסון בספרו "להציל את מונטיצ'לו", נאבק לוי באנטישמיות רבה בזמן שהתקדם בין לובשי המדים. לוי עצמו אמר שהוא "נאלץ להתעמת עם דעות קדומות ואיבה שיהודים נרדפו בגללן במשך עידנים". גם בגלל אנטישמיות וגם בגלל היותו נוח לכעוס, נשפט שש פעמים במשפט צבאי - אחת מהן לאחר שהרג אדם בדו־קרב. בבגרותו שירת כקומודור בחיל הים האמריקני - היהודי הראשון שקודם לדרגה, שהיא הבכירה ביותר בצי האמריקני ומקבילה לאדמירל של היום.
לפחות חלק מההערצה שרחש לוי לג'פרסון נבעה מתמיכתו של הנשיא השלישי בשוויון דתי. לצד הכרזת העצמאות, ניסח ג'פרסון גם את חוק החירות הדתית של וירג'יניה. ההערכה לחופש הדת עברה במשפחה: אחיו של אוריה, יונה פיליפס לוי, כתב ב־1787 לוועידת החוקה וקרא לה להכיר "בזכות הטבעית והבלתי מוכחשת של כל אדם ואדם לסגוד לא־ל הכול יכול לפי מצפונו והבנתו".
ג'פרסון מת במונטיצ'לו ב־4 ביולי 1826. בגלל מצבו הכלכלי - הוא היה קניין כפייתי שצבר חוב עצום במהלך חייו - נאלצה משפחתו למכור את רוב רכושו, כולל האחוזה. אוריה לוי רכש אותה ב־1834 תמורת 2,500 דולרים. כמו ג'פרסון היה גם לוי בעל עבדים, ואלו - לצד עובדים שכירים - שימשו אותו בשיפוץ האחוזה.
מעשיות בדיוניות על הרכישה, ששרדו גם את המאה העשרים, מרמזות על האנטישמיות שהתערבלה סביב החזקתו של לוי באחוזה. סיפור פופולרי אך מופרך לחלוטין טוען שלוי ניצל את שכרותו של קרוב משפחה של ג'פרסון כדי לרכוש את האחוזה. תיעוד עיתונאי אחד כלל דיאלוג מומצא בין השניים, שהציג את לוי כבעל מבטא יידישאי כבד, אף שהוא נולד בפילדלפיה לאמריקנים שאפילו הורי סביהם נולדו באמריקה.
כשמת ב-1862, אוריה לא הותיר אחריו ילדים. בצוואתו המורכבת הוא הציע להפוך את מונטיצ'לו לבית ספר ליתומים של קציני משמעת בצי האמריקני. אבל לפני שהיו יכולים לממש את רצונו, מונטיצ'לו והמדינה וירג'יניה כולה הפכו לנחלת הקונפדרציה של מדינות הדרום באמצעות כללי ההפקעה של חוק האויבים הזרים.
במלחמת האזרחים האמריקנית - שפרצה ב־1861 ונמשכה עד 1865 - לא התחוללה לחימה עזה בסביבת מונטיצ'לו. חיילים ואזרחים ביקרו באחוזה, ולעתים קרובות הותירו את חותמם בכתיבת שמותיהם על קירות חדר הכיפה בקומה העליונה, או בנטילת מזכרות אישיות. הריהוט נשבר, ואתר קברו של ג'פרסון חולל. ב־1865 נראה הבית כחורבה.
עם תום המלחמה הושב הבית ליורשי אוריה לוי, ולבסוף עבר ב-1879 לבעלותו של אחיינו, ג'פרסון מונרו לוי, שנקרא על שם הנשיא. ג'פרסון לוי היה חבר קונגרס מדינת ניו-יורק במשך שלוש קדנציות, איש עסקים ועורך דין, אך הוא הפנה את מלוא תשומת לבו לשיקום האחוזה ושחזורה.
"המקום לא עמד להתמוטט, אבל הוא היה באמת במצב רע - פעמיים", אומר ליפסון. "אלמלא אוריה וג'פרסון לוי, יש סיכוי שלא הייתה לנו מונטיצ'לו היום". סוזן שטיין, האוצרת הבכירה במונטיצ'לו, מסכימה. לדבריה, ההגנה של משפחת לוי על מונטי'צלו הייתה "מאבני הדרך בשימור ההיסטורי באמריקה".
כמו דודו, גם ג'פרסון לוי נתקל בגזענות, הפעם ממי שהשיקו קמפיין להעביר את מונטיצ'לו לשליטה פדרלית. הטיעון העיקרי שלהם, לדברי ליפסון, היה שהאחוזה לא צריכה להיות בידיים פרטיות אלא להיפתח לציבור. "עם זאת, הקמפיין כולו כלל יותר מרמז לאנטישמיות", אומר ליפסון. "הם השתמשו במילות קוד, וכינו את הלוים 'זרים' ו'אאוטסיידרים'".
רוב המאמץ לגירוש משפחת לוי ממונטיצ'לו הגיע מחוץ לשרלוטסוויל, ובפרט ממוד ליטלטון, אשתו של חבר קונגרס ממדינת ניו-יורק. לפי ספרו של ליפסון, ליטלטון נאמה, העידה בקונגרס והתראיינה רבות בנושא, והשתמשה ברטוריקה בסגנון נייטיביסטי המתנגד להגירה, ובמליצות הקשורות בחמדנות ובחוסר פטריוטיות.
ג'פרסון לוי נכנע בסופו של דבר ללחץ הציבורי. לאחר שהקונגרס סירב למחיר שדרש, בסך 500 אלף דולרים, הוא מכר את מונטיצ'לו למכון לזכר תומס ג'פרסון ב־1923. בריאיון באותה שנה העריך ג'פרסון לוי שהוא ומשפחתו השקיעו 2.4 מיליוני דולרים בנכס מאז רכישתו, בין השאר בעלויות התחזוקה, בתיקונים לאחר מלחמת האזרחים ובריבית האבודה על הכסף שהושקע במקום. לוי גם תרם רבות לאוניברסיטת וירג'יניה האהובה על הנשיא ג'פרסון. לספרייה הוא תרם שעון גדול, ומכשיר ששלט בפעמונים שצלצלו באולמות ההרצאות של האוניברסיטה. הוא גם סיפק תחליף לשני מחוגי הפלדה בשעון הגדול שברוטונדה, שנשרפו ב-1895.
ובכל זאת יחלפו עוד עשורים לפני שמכון ג'פרסון יכיר בתפקידה של משפחת לוי בהצלת מונטיצ'לו. צאצאיו של לוי הרגישו לא רצויים כשניסו לבקר באחוזה, אף שאמו של אוריה, רחל פיליפס לוי, נקברה במקום. בספרו של ליפסון, אחת מצאצאיות המשפחה, הארלי לואיס, סיפרה כיצד הוריה ציינו את מה שהיה במשך זמן רב הסימן היחיד להיסטוריה המשפחתית שלה במונטיצ'לו. לדבריה, שלט ליד שער מונטיצ'לו הכריז: "אוריה פיליפס לוי, יהודי, רכש את מונטיצ'לו תמורת 2,500 דולרים, ולאחר מכן מכר אותה".
רק באמצע שנות השבעים החל מכון ג'פרסון להכיר במה שעשתה משפחת לוי למען מונטיצ'לו. ב־1985 השתתפה לואיס עם עוד צאצאים בטקס זיכרון באחוזה, שכלל חשיפת מצבה חדשה על קברה של רחל לוי. מרכז המבקרים כולל כיום תצוגה ובה סיפורה המלא של הבעלות של משפחת לוי. במשך עשורים תויגו אוריה וג'פרסון לוי כפולשים, ותפקידם הקריטי בשימור מונטיצ'לו נשכח. הניאו־נאצים שהקיפו את פסלו של ג'פרסון באוניברסיטת וירג'יניה, חמישה קילומטרים מהאחוזה, בהחלט התעלמו מכך. הפסל עצמו, אגב, הוא יצירת מופת של משה יחזקאל, חייל ופסל יהודי.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם