ראשי » יהדות » חדשות

דמות רב: ילדי הרבנים ממשיכים את האב, אבל בדרכם

ד"ר שולמית קיציס, בתו של הרב שג"ר, ראיינה עשרות בנים ובנות של רבנים מוכרים לקראת ספר חדש שהוציאה. היא הגיעה למסקנה שצלו של האב אינו מתפוגג בחלוף השנים, אבל הוא מקבל פנים אחרות

"כילדים, היינו ילדי כפר־הרא"ה לכל דבר", מספרת חיה מאיר, בתו של הרב משה צבי נריה ז"ל. "הכול היה עממי ופשוט, וממש לא שידרו לנו שום ייחודיות. היינו סתם ילדים, לא בני אצולה. רק כשהתבגרנו הבנו שכשאומרים 'נריה', קורה משהו בסביבה. בכל פעם שהגעתי למקום חדש, השתדלתי שלא ידעו שאני נריה. רציתי שקודם כול יהיה לי מקום משל עצמי. זה נכון גם היום: אני ממשיכה את הוריי במובן הבסיסי, כי העקרונות והאידיאלים חלחלו עמוק, אבל אני לא בטוחה שכל מה שאני עושה הוא המשך ישיר שלהם, או ברוחם. הרבה פעמים אמרו לי 'מה אבא שלך היה אומר על זה', כי התפיסה היא שאני מין זרוע ארוכה. אז אני משתדלת להמשיך, אבל בדרכי".
 
דמותו של הרב נוכחת בחייו של כל אדם דתי: בבית הכנסת, בשכונה או ביישוב, בישיבה או במדרשה. הרב הוא פעמים רבות דמות דומיננטית בעולמו של המאמין. הוא אמור להקרין סמכותיות, ידע והנהגה; אליו נושאת הקהילה את עיניה, אליו מפנים שאלות הלכתיות ואישיות. אך מהעבר האחר, עולמו האישי של הרב חתום בפני התלמידים וחברי הקהילה. ארבע אמותיו הפרטיות - המתרחש בתוך המשפחה שלו, יחסיו עם ילדיו – אינן נחלתם של אחרים. ובארבע האמות הללו, מתחוללת לעיתים דרמה משפחתית מרתקת: התרחשות אמביוולנטית של כעס וגאווה, של תסכול והערצה, של רצון לקשר לצד מרידה.

סיפורם של בני הרבנים יוצא לאור כעת בספר חדש, "דמות דיוקנו" (הוצאת רסלינג), מאת ד"ר שולמית קיציס. זהו עיבוד לדוקטורט שעשתה קיציס במסגרת בית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר־אילן, אך הנושא מוכר לה היטב מחייה האישיים: היא בתו של הרב שמעון גרשון רוזנברג, המוכר יותר כרב שג"ר, ראש ישיבת "שיח יצחק" שהלך לעולמו לפני עשר שנים. טעונה בחוויותיה הפרטיות, יצאה קיציס לראיין 35 בנים ובנות של רבנים בציונות הדתית, ממגוון גילים ומקשת אידיאולוגית רחבה. המרואיינים בחרו אמנם להופיע בספר בשמות בדויים, אך הם פתחו בפני קיציס את ליבם ושרטטו באוזניה את הקשיים והתסבוכות בחייו של ילד שאביו הוא מנהיג רוחני, אדם שאמור להיות מורם מעם.

"החיים לצד דמות ציבורית הם תמיד חוויה לא פשוטה, אבל לבנים של רבנים יש מאפיינים ייחודיים", אומרת קיציס. "אדם מפורסם שאיננו רב, ישאף לכך שהבן שלו יצטיין, אבל פחות חשוב לו באיזה תחום. רבנים, לעומת זאת, ירצו שהבן שלהם ילך 'בדרך הנכונה': האמונית, הדתית, התורנית. הבדל נוסף הוא שהרב נתפס כמודל לחיקוי, מישהו שהקהילה נושאת אליו עיניים. יש ציפייה להתנהגות מסוימת, לסט של ערכים".

"החוויה של בני הרבנים שונה ממשפחה למשפחה", אומר לנו הרב יובל שרלו, מראשי ארגון צהר ומי שעוסק רבות בחיבור בין הלכה לאתיקה. "המכנה המשותף בעיניי הוא שבכל המקרים, המשפחה לא אדישה לתפקיד של האב. העובדה שהוא רב נוכחת מאוד בחיים הביתיים. מכאן ואילך, כל משפחה מגיבה אחרת: בחלק מהן יש הירתמות משותפת לטובת המשימה של האב, ואילו באחרות הילדים מרגישים דווקא רצון לבדל, לבודד, להיות אותנטיים ועצמאיים. כך או כך, אצל כולן מדובר בגורם דומיננטי".
   
מרכיב מרכזי אחר בחייהם של בני רבנים הוא תודעת ההשתייכות לאצולה. לדברי קיציס, "זו חוויה שאי אפשר להגיד עליה באופן מובהק שהיא טובה או רעה. אין ספק שמדובר באליטה: משפחתו של הרב היא משפחה של מצוינות בתורה, של ידע רחב ושל תודעת שליחות. אבל הרבה פעמים, אותה חוויה עצמה מגלמת גם העצמה, וגם השפלה או קושי. אחת המרואיינות מספרת כיצד כשהיא הייתה ילדה, הקומונרית בבני עקיבא אמרה לה מול כל החניכים: 'את הבת של הרב'. מצד אחד, זה חימם את ליבה. מצד שני – זה צרם לה, שמכירים אותה רק דרך אבא שלה. ילדי הרבנים מקבלים הרבה פעמים תחושה שלא רואים אותי, רואים דרכי. אני בעצם שקופה. מרואיינת סיפרה לי איך פעם ניגשו אליה תלמידים של אביה ואמרו לה כמה הוא מדהים, ואותה זה בכלל לא ריגש: 'אם אתם רוצים להגיד משהו לאבא שלי, תלכו אליו'. זו חוויה של להיות שגריר, נציג, חומר מוליך אל האבא. לא רואים אותך כסובייקט, כמישהו שעומד בפני עצמו, וזה לא פשוט".

קיציס (40), היום נשואה ואם לארבעה ילדים משלה, אומרת כי החוויה החוזרת ונשנית בסיפוריהם של בני הרבנים היא היעדרות האב מהשנים המכוננות של הילדות. "רובם לא גדלו עם אבא נוכח, במובן הכי פיזי של המילה. לאבא נעדר יש השפעה חזקה יותר מאשר לאבא נוכח. מחקרים על אבהוּת בקיבוצים מראים איך האבות הופכים לדמויות מיתיות: כל הזמן רודפים אחריהם כדי לתפוס עוד ועוד פיסות של אבא, כי זו דמות חמקמקה כל כך. זו גם הטרגדיה של בני רבנים: אבא הופך להיות דמות מושכת שכל הזמן כמהים ומתגעגעים אליה, ויש מאמץ להגיע אליה. יש געגוע לקשר, יש תחושה של היעדר, ומפתחים שיטות כדי לחפות על כך. מרואיין אחד סיפר שהוא היה מתקשר למזכירה של אבא שלו וקובע פגישה, כדי לראות אותו מדי פעם. תופעה אחרת היא בנים שהופכים לתלמידים של אביהם, או בנות שמתחתנות עם תלמידים, וכך למעשה הן מרצות את האב ומפתחות איתו סוג של קשר".

תחושת ההיעדר הזו משאירה צלקות בהמשך?
"אני חושבת שכן. במקום להשקיע משאבים רגשיים בכל מיני דברים אחרים, הילד משקיע המון משאבים בהשגת גישה אל האבא. הרבה פעמים נוצרים גם רגשי נחיתות. הרי כשאבא לא נמצא בבית, הוא נמצא עם אנשים בני גילי – תלמידים שלו – ומשקיע במישהו שהוא לא אני. זה גורם לי לחשוב מה לא בסדר בי, למה הוא לא איתי. כמה מרואיינים סיפרו שבילדותם הם הרגישו פחות מוצלחים, כי אם אבא בוחר בתלמידים שלו, כנראה הם חכמים ומעניינים יותר מהילדים שלו".

"היחסים עם אבא לבשו כל מיני צורות בשלבים שונים של החיים", אומרת חיה מאיר (65) על האב שייסד את ישיבות בני עקיבא והקים את דור הכיפות הסרוגות. "כשהייתי צעירה, העובדה שאבא הוא רב הייתה חלק טבעי מההתנהלות של הבית, ולא עלה על דעתנו שאפשר אחרת. זה הושפע מהעמדה של אמא שלי, שנתנה גיבוי מלא לכל העשייה שלו. כשהתקרבנו לגיל ההתבגרות, התחלנו לשאול שאלות. ראינו פתאום משפחות אחרות ואפשרויות נוספות של הורות, והבנו שהמשפחה שלנו שונה. היה ברור שאבא לא יגיע למסיבות יום הולדת בבית הספר, והוא גם לא מאוד מעורב במתרחש ביומיום. בגילאי התיכון, אז התודעה הביקורתית בשיאה, הרגשתי שאבא נתון לכל צורכי העולם, ואילו אני, הבת שלו, לא נמצאת במקום הראשון וגם לא במקום השני בסדר העדיפויות. זה היה מלווה בביקורת".
 

 
יהושע לבנון (38), בנו של הרב אליקים לבנון – רב המועצה האזורית שומרון ומהבולטים שברבני הציונות הדתית -  מספר גם הוא שתפקידו הציבורי של האב נתפס כמובן מאליו בבית. "אני לא יכול לומר שהרגשנו היעדר, כי לא הכרנו משהו אחר. אתה נולד וגדל לתוך זה, ולא חושב שקיים חוסר. אתה לא יודע שאבות אחרים חוזרים הביתה מהעבודה בחמש או בשש. רק כשגדלנו, פתאום הבנו שמה שנחשב טבעי במשפחות אחרות, לא קיים אצלנו. היינו צריכים לקבוע פגישה ביומן בכל פעם שנזקקנו לעזרה בשיעורי בית. וגם כשהבנו שזה חריג, הכרנו בכך שהעבודה של אבא היא חלק מהמסירות לעם ישראל. זו המשימה שלו, אז אנחנו משלימים אותה".

פרק מעניין בספר נוגע לעיצוב ביתו הפרטי של הרב. בלא מעט בתים כאלה, כך גילתה קיציס בעקבות הראיונות שקיימה, אין סלון או חלל מרכזי שבו המשפחה מתכנסת. לב הבית הוא למעשה חדר העבודה של האב, וכשהוא מקבל תלמידים או אורחים, הילדים מסתגרים במקום צדדי. בבתים אחרים, כמו בבית משפחת לבנון, הסלון היה צריך להיות מסודר תמיד, למקרה שיבואו אורחים. "אף פעם לא שיחקנו בסלון", אומר יהושע לבנון. "אזור שלם היה לגמרי מחוץ לתחום. גם כאן, כשהיינו קטנים בכלל לא הרגשנו את זה, אבל בהמשך זה קצת הפריע לנו".

"החלל הציבורי בביתו של הרב מופקע", אומרת קיציס. "הרבה מהפעילויות של האב נעשות בתוך הבית, והסלון הוא גם חדר העבודה שלו. אחד המרואיינים סיפר איך בשבתות המשפחה הייתה אוכלת בחדר העבודה של אבא, ובמהלך השבוע – האב יושב שם ולומד. המרחב האלטרנטיבי שבו המשפחה התקיימה, הוא המטבח. המטבח בבית הרב מסמל את המקום הנשי, המשפחתי, הטיפולי: הילדים בדרך כלל היו שם, ולשם גם היו מגיעים אנשים להתייעצות עם הרבנית, להדרכת כלות, לשיחות אישיות.

"ככלל, המטבח היה המקום של הבנות יותר מאשר של הבנים, כי הן קיבלו הרבה פחות 'שעות אבא' מאשר האחים שלהן. מרואיינות סיפרו איך אבא לימד רק את הבנים שלו לקרוא, ואילו אותן לא, או שהוא השקיע הרבה יותר בלימוד התורה עם הבנים. התופעה הזו הובילה את הבנות לפתח מין ממלכה אלטרנטיבית, שהתאפיינה בשיחות נפש עם אמא במטבח. גם כאן, לא לכולם זה התאים. אחד המרואיינים סיפר שכילד, הוא מצא את עצמו נמשך הרבה יותר לעולם של האחיות שלו. הוא רצה להיכנס לממלכה הזו, אבל הוא היה חייב להיות 'בן של אבא', ולא הצליח לחדור למעגל של המטבח".
 

איפה האמא בכל הסיפור הזה?
"היא אחראית על גמילות החסדים, על הייעוץ האישי ועל החזקת הבית - כמעט הכול לבד. אבל יש נקודה נוספת, כואבת מאוד, שגיליתי בשיחות: בלא מעט משפחות רבנים, הילדים מזלזלים באמא. זה לא מגיע מהם, כמובן; בסופו של דבר, זה מגיע מהאבא. אחד המרואיינים סיפר איך הזלזול באמא היה ברור לכולם, ושהוא הרשה לעצמו להתחצף לאמא בצורה בלתי רגילה, כי הוא ידע שלא סופרים אותה בבית, ושאבא נותן את הטון.

"יש גם זלזול בחשש של אמא מ'מה יגידו'. אמא היא מעין שומרת הסף של הבית: כשקורה משהו לא בסדר מיד מסתכלים עליה, ולכן היא מרגישה אחריות כבדה ומודעת למחירים שהמשפחה עלולה לשלם. החשיבות שהיא מייחסת לתגובות של הקהילה, אל מול הנונשלנטיות של האבא, גורמת לילדים לפתח זלזול כלפיה, למרות שהיא עושה את העבודה בשביל בעלה ודואגת לשלמות המשפחה. הילדים סיפרו שגם כשהם פיארו ושיבחו את אמא, זה היה רק בדברים שקשורים לטיפול או לבישול, ואילו מי ש'באמת נתן לנו משהו' הוא אבא.

"אתה שומע בני רבנים אומרים 'אבא הוא איש חינוך דגול, אמא היא מורה'. או מרואיין שמתאר איך אבא מכין שיעור בשתי דקות, ואילו אמא פותחת ספרים ומשקיעה שעות כדי להכין שיעור. נשות הרבנים נתונות כל הזמן בעמדת נחיתות. יש מהן שהחליטו שהן לא רוצות להיות דמות ציבורית והן מפתחות קריירה פרטית משל עצמן, אבל אלה שהחליטו להיות נשות ציבור צריכות לעמוד ברף מאוד גבוה, ובכל זאת הן לא מקבלות הערכה בבית – וזה קורה לא מעט בגלל האבא".

התמודדות המשפחה עם מעמדו של האב, אומר הרב שרלו, נעשית תוך כדי תנועה. "לאורך כל תהליך ההכשרה של הרב, המודעות למחירים שיהיה על המשפחה לשלם איננה גבוהה. מבחינה פורמלית, תהליך ההכשרה הוא מצומצם מאוד, ומבוסס על ידע של סעיפים בשולחן ערוך. רב לא מחויב להיות בעל השכלה כללית, או בעל רקע בפסיכולוגיה, בגישור, בייעוץ ובעוד שלל תחומים שרבנים עוסקים בהם. על אחת כמה וכמה שהרב לא עובר טיפול בעצמו. הוא מיד נכנס לעמדת המנהיג והאוטוריטה, ולכן הרבה פעמים הוא לא לומד לטפל בעצמו, בכל מיני מובנים - מהיבטים של בדידות בצמרת, ועד לשאלות אתיות שהוא נתקל בהן.
 

"כך גם בנושא של המשפחה. רוב הרבנים נכנסים לתפקידם הראשון כשהילדים עדיין קטנים, והם לא ערים להשלכות המשפחתיות שנוצרות. הילדים צומחים לתוך זה, ולרב קשה לצפות מראש את ההתנהגות שלהם בגיל הנעורים, שאז הנושא הזה עולה בדרך כלל".

איך לדעתך אפשר לפתח אצל רבנים מודעות לנושא המשפחתי האישי?
"כשאני משוחח על כך עם חבריי הרבנים, אני משתדל להפנות את תשומת ליבם לעניין: לחשוב מה קורה למשפחה שלך כשאתה יוצא לתת שיעור כל ערב. לחשוב על זה שכשאתה מחליט לא להגיע למסיבות סיום בבית הספר כי המורה שרה, אתה נוטש את הילד שלך. לחשוב על זה שהמשפחה שלך כבר לא יוצאת איתך לימי כיף בכל מיני מקומות, כי אתה מרגיש שלא ראוי שרב ייראה שם. מכאן ואילך, הרב הוא זה שצריך לעשות את החשבון".

שיח על משפחות הרבנים נוצר בשנים האחרונות בעקבות סרטה של רחלי וסרמן, "בת הרב", שהציג את סיפוריהן של שלוש בנות רבנים שעזבו את העולם הדתי. קיציס טוענת שהסרט מציג סטריאוטיפ שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות. "המחשבה כאילו רובם הגדול של בני הרבנים הם דתל"שים או מורדים, חוטאת לאמת. זה ניכר גם בסרט של וסרמן, שהוא בעיניי סרט מגמתי, וגם בדמות של הודיה, בת הרב מ'סרוגים'. זו לא חוכמה לבחור בפינצטה את המקרים הלא מייצגים, ולגרום לצופים לחשוב שזו החוויה הדומיננטית. אני ראיינתי 35 בני רבנים, ביקשתי מכולם לתת תמונה כללית של האחים והאחיות שלהם, ולא מצאתי הרבה דתל"שים. לא צריך לצפות ל'העתק־הדבק', ולא כולם המשיכו את אבא אחד לאחד, אבל בגדול הם כן המשיכו בעולם הדתי".

ואם הם בכל זאת עוזבים, איך ההורים מגיבים?
"התגובות אמביוולנטיות. הרב הוא גם איש חינוך, ולכן הוא יודע שאין טעם להפעיל לחץ על הבן או הבת, אלא צריך לשחרר את החבל. אבל מעבר לכך, זה כואב לו במיוחד. כלומר, מצד אחד רבנים מגיבים לחזרה בשאלה בכאב גדול יותר מאשר הורים דתיים אחרים, ומצד שני – בסבלנות גדולה יותר. רוב הרבנים שאני מכירה העדיפו להיות חכמים מאשר צודקים, ופיתחו את היכולת לשחרר ולהמתין.

"בכלל, גיליתי שהרבה רבנים שנחשבים בציבור לשמרנים, הם מאוד ליברלים בתוך הבית", מוסיפה קיציס. "הרב מרגיש משוחרר יותר: הוא בקיא בהלכה, ולכן הוא יודע מה מותר ומה אסור באמת. עבור דתיים בורגנים הכול אסור, ואילו אצל הרב יש דרגות חופש גבוהות יותר. בתו של רב אחד הלכה ללמוד בתיכון חילוני. בת של רב אחר, מחשובי הרבנים החרד"לים, החליטה להתגייס לצבא - ואבא שלה לא חשב פעמיים והציע לעזור לה למצוא מקום לשרת בו. זה לא מה שמוקרן כלפי חוץ, אבל זו החוויה מאחורי הקלעים. זה נובע מכך שרבנים מרגישים ביטחון עצמי בדרך שלהם, ויש להם ידע הלכתי ויכולת הכלה, ולכן הם מרשים לעצמם פתיחות".

ממרחק השנים, כך נראה, בני הרבנים משלימים ומתפייסים בדיעבד עם הקשיים שחוו בילדותם. "היום אני מכירה יותר בכך ששני הוריי עשו את מה שעשו מתוך שיקולים של אחריות ציבורית גדולה, ולא כאקט של בריחה מהמשפחה או טיפוח האגו", אומרת חיה מאיר. "התודעה של 'לשם שמים' הייתה נוכחת בחוויה שלנו בצורה חזקה ואמינה מאוד. אפשר להתווכח האם אנחנו מוכנים לשלם את המחירים, אבל אין ספק שלא היו כאן שיקולי קריירה או האדרה עצמית, ובמבט לאחור זה מכניס את הדברים לפרופורציה ומאפשר לי להבין ולקבל יותר את המקום של אבא".
 

 
אצל חלק מבני הרבנים ניכר גם רצון לתקן את החוויה שעברו בילדות; לפעמים התיקון הזה מגיע מצד הרב־האב, שעושה חשבון נפש משלו. "אבא שלי אומר לנו היום: 'תשקיעו בילדים, תהיו איתם יותר זמן, לכו למסיבות ולאירועים שלהם. חשוב שיהיה מישהו עם הילדים, אני לא הייתי שם כשאתם הייתם קטנים'", מספר יהושע לבנון. "יש הבנה שזו לא הדרך הנכונה. היום, כשיש אירוע של הילדים ואני לא יכול להגיע, אבא שלי מגיע במקומי. אני גם מרגיש שאני מתנהל עם הילדים שלי בפחות דיסטנס. הצורה שבה אבא שלי דיבר איתנו ושאנחנו דיברנו איתו, שונה מאוד מהצורה שבה אני מדבר עם ילדיי. הגבולות בין הורה לילד עדיין ברורים, אבל אפשר להתנהל בפתיחות, לחבק יותר, להיות חבר, שזה משהו שלא חוויתי כילד".

"בגיל צעיר יותר, הילדים עדיין נאבקים על גיבוש הזהות", אומרת קיציס. "הצורך לבנות דמות עצמאית הוא הרבה יותר גדול. אבל ככל שמתבגרים, אדם מתחיל לראות את עצמו כחוליה בשרשרת, וההזדהות עם אבא הולכת וגוברת. אחת המרואיינות תיארה כיצד בצעירותה היא לא העזה לומר את שם המשפחה שלה בגלל הרתיעה מלהיות 'הבת של', גם כשזה היה יכול להועיל לה בכל מיני הקשרים. עכשיו, כשהיא כבר אישה מבוגרת, היא מוצאת את עצמה מצטטת דברים של אביה ומזכירה אותו. פתאום זה הופך למרכיב חשוב בזהות, ויש רצון להמשיך את האבא ולהנחיל את המורשת שלו לדור הבא.

"במחקר שלי מצאתי שהקשר וההמשכיות הם בנפשם ובדמם של בני הרבנים. הרבה מהם מזדהים עם האבות, וחשוב להם להיות מוכרים כממשיכים שלהם. על זה הם לא מוותרים. אחת המרואיינות, בת של רב שגדלה בבית מאוד אידיאולוגי למען עם ישראל, לקחה את הערכים של אבא ותרגמה אותם לחינוך של ילדיה לחיי התנדבות. בת אחרת, שהבית שבו גדלה היה מעין 'תחנת רכבת' עם אנשים שנכנסים ויוצאים כל הזמן, החליטה גם היא לעסוק בפעילות התנדבותית, אבל בצורה פחות אינטנסיבית. היא פתחה גמ"ח של מוצרים לתינוקות - זה דבר תחום מאוד וקטן מאוד, אבל מבחינתה כך היא ממשיכה את אבא. היא עושה את ההתאמות שלה, וחשוב לה שתדע שהיא ממשיכה. בני הרבנים לוקחים את העולם של ההורים כירושה, ויחד עם זאת יוצרים משהו חדש משלהם. הם רוצים שהעולם יכיר בכך שיש הרבה אפשרויות להמשיך את האבא".

עם השתנות מעמדו של הרב בקהילה הדתית, והמעבר למודל פחות סמכותי של רבנות, ייתכן שגם החוויות של בני רבנים יהיו בעתיד מפויסות יותר. "ברגע שרב מדבר בשפה רכה יותר בפסיקה שלו, זה משפיע על כל תכונות הנפש שלו, על כל ההתנהלות", אומר הרב שרלו. "הרב כבר לא דופק על השולחן, אלא נוצרת דינמיקה בין הפסיקה ההלכתית לבין ההתייחסות לבני האדם שמולך. אני בטוח שלדברים האלה תהיה השפעה גם על המשפחה של הרב. זו תהיה השפעה חלקית, כי בסופו של דבר הרב נותר רב - יש לו משימות ציבוריות, ההילה שלו מפעילה לחץ על המשפחה ומזה אי אפשר להתחמק - אבל אני כן צופה התפתחות של תודעה רכה יותר ויחסים מתוקנים יותר".
 

"בעקבות אירועים כמו ההתנתקות ופרשת הרב מוטי אלון, הרבנות במגזר הדתי־לאומי עוברת ממודל היררכי למודל של רשת", אומרת קיציס. "הרב נתפס לא רק כרב, אלא גם כחבר. תהליך ההכשרה שלו הפך למקיף יותר. היום יש יותר מודעות לכך שהרב לא צריך להיות רק איש תורה, אלא אדם בעל אופקים רחבים וידע בתחומים נוספים. הוא יועץ ולא פוסק, והוא משאיר בידי הפונים אליו את ההכרעה אם לציית או לא.

"אני מאמינה שכל אלה ישנו את היחסים בין הרבנים לבין הילדים שלהם. קודם כול, כי הלחץ מצד הקהילה יפחת. ברגע שהרב הופך להיות עוד בעל תפקיד בקהילה, הציבור פחות פוקח עיניים על התנהלות המשפחה של הרב, ויכול יותר לשחרר. כל הממד של הלחץ החברתי מתמתן, והתודעה היא פחות של היררכיה. תוסיף לכך גם את המודעות לתפקיד של אבות בגידול הילדים שלהם: היום הרבה אבות מבינים שהקשר לא יכול להיות רחוק כל כך, אלא צריך להיות טבעי יותר, עם נוכחות משמעותית של האבא בבית".

מעניין לחשוב מה יתארו ילדים של נשות הלכה ורבניות. את חושבת שהחוויות יהיו דומות?
"לדעתי זה בכלל לא יהיה דומה. גם אישה שהיא אשת ציבור ומנהיגה, עדיין מרגישה את החשיבות של הקשר עם הילדים. היא בפוקוס על הבית, ואני לא מאמינה שהיא תגיע לרמת התנתקות טוטאלית כמו של האבא. אישה לא יכולה להתהלך בעולם בלי שיש לה חיבור לבית שלה. זה משהו שמתאפשר בעיקר לגברים".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg