ראשי » יהדות » חדשות

"אנשים חשים שהקדוש ברוך הוא נמצא אצלם בכיס"

פרופ' אוולין גודמן-טאו חולקת קשות על אחיה הצעיר בנוגע למעמד האישה ביהדות, לזכויות להט"ב וליחס לרפורמים, ובכל זאת היא שומרת על קשר חם עם הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור

שניהם גדלו באותו בית, שניהם עברו יחד במסתור את שנות השואה, שניהם עלו ארצה, שניהם נושאים תואר רב. אבל בניגוד לרב צבי טאו, ממנהיגי הזרם החרדי-לאומי, הרב פרופ' אוולין גודמן-טאו נמצאת בקצה הליברלי ביותר של האורתודוקסיה, ואפילו עמדה בראש קהילה רפורמית. יש מקום לכל הצורות של עבודת השם, היא אומרת, וכך גם היה תמיד בעם היהודי - "אבל מה שקורה היום זה לא מחלוקת לשם שמיים. אנשים חשים שהקדוש ברוך הוא נמצא אצלם בכיס".

היא - ממוקמת בשולי האגף באגף השמאלי-ליברלי של החברה הדתית, חובשת שנים את ספסלי האקדמיה, ונמנית עם חלוצות הפמיניזם הדתי. הוא - מגביה את החומות בתגובה לכל תופעת חילון, מצדד בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים במרחב הציבורי, ומתנגד בחריפות לכל דריסת רגל של האקדמיה בישיבות. היא - לבושה בסגנון מודרני, ראשה מגולה. הוא - לבוש שחורים, מגבעת לראשו וזקן מעטר את פניו. ובכל זאת, הקשר בין שני האחים לבית טאו הינו חם וקרוב. "צבי תמיד מצלצל אליי לפני כל חג, וכשאני חשה אומללה אני מטלפנת אליו", אומרת פרופ' אוולין גודמן-טאו (83) על אחיה הצעיר, הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור וממנהיגי הזרם החרד"לי.
  
לפי גודמן-טאו, פרופסור למחשבת ישראל, האידיליה הזו אינה משקפת את הרוחות המנשבות במדינת ישראל. "אני חרדה מהפירוד הקשה בעם. יש כיום הרבה מחלוקת, וזו לא כל כך מחלוקת לשם שמיים", היא אומרת מיד בפתח הריאיון, שמתקיים בביתה השקט שבירושלים. "אנחנו רואים את המשבר בכל האווירה בארץ. אמנם תמיד היו מחלוקות בתוך עם ישראל, וגם חז"ל ניהלו מאבקים פנימיים קשים, אך הם עשו זאת לשם שמיים ולא רק עסקו ב'אני צודק'. הלכה נפסקה כבית הלל מפני שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. זאת אומרת, בזכות התמודדות עם הדעה המנוגדת וכבוד אליה. מה שקורה היום במדינה זה אחרת. אנשים חשים שהם יודעים מה הקדוש ברוך הוא רוצה, ושהוא נמצא אצלם בכיס. עכשיו כששבנו לאדמתנו, זה מסוכן מאוד. יש לנו כבר מדינה, אבל אם נמשיך ככה - הכול יתפרק לנו".

קשה לנתק את זה מהפערים שקיימים בתוך המשפחה שלך.
"אני לא מסכימה עם צבי בכול. לא עם דעתו לגבי שילוב נשים בצבא, וגם לא עם ההפגנה נגד ההומוסקסואלים", היא אומרת ביחס לאחת מהופעותיו הפומביות הנדירות של אחיה. לפני שבועות ספורים, בזמן מצעד הגאווה בירושלים, עמד הרב טאו במשמרת מחאה עם קומץ מפגינים, נושא בידו שלט עם הכיתוב "מצעד התועבה". אחותו מודה כי הופתעה לראות אותו כך. "מאהבת השם אותנו הוא לא רק נתן מצוות, אלא גם ברא אותנו בצלם. אמנם מצעד הגאווה יכול להיות גם תופעה פוליטית וחברתית, אבל יש אנשים שנולדו ככה, וגם הם נבראו בצלם והם חביבים. צריך להבין את האנשים שהדבר שהכי חשוב להם בחיים זה להיות עם אדם אחר בקדושה. יש קדושה שמתבטאת בקשר הכי אינטימי בין בעל ואישה, והאנשים האלו לא מרגישים את הקדושה הזו, אלא מרגישים אותה בדרך אחרת".

חייה של גודמן-טאו מלאי ניגודים. היא ניצולת שואה שהוסתרה במחבוא במהלך המלחמה, וכעבור שנים לימדה דווקא בגרמניה את תורת ישראל וההגות היהודית; מחנכת ומרצה למחשבת ישראל, שלמדה תורה ופילוסופיה אצל דמויות רחוקות מאוד זו מזו, מהרב יצחק גינזבורג ועד פרופ' משה אידל; מהנשים הראשונות שקיבלו סמיכה לרבנות אורתודוקסית – אך עמדה בראש קהילה רפורמית. גם בנוף הקהילות הליברליות, עשייתה נחשבה עצמאית ואנטי-ממסדית.
 

לפני כשנה התאלמנה, לאחר עשרות שנות נישואין לד"ר משה יעקב גודמן. מאז נותרה לבדה בדירתם. קירות הסלון האקלקטי שסביבנו נראים ככורעים תחת משקל המדפים העמוסים ספרים. בתווך משובצים פריטי יודאיקה משפחתיים ויצירות אמנות קלאסיות. מהחלון הגדול נשקף נוף הכנסת ומוזיאון ישראל.

המחשבות שמקננות בה ברוח הימים הנוראים, אומרת גודמן-טאו, לא נותנות לה מנוח. היא מבקשת להשמיע קול שונה. דיבורה אסוציאטיבי, נאחז בקרקע המציאות אך גם נוסק מעלה, מלווה מבטא גרמני ומשובץ מילים בלעז. כשהיא מנתחת בכלים תיאולוגיים ופילוסופיים את המחלוקות שמשסעות את החברה הישראלית, היא מצטטת בלהט ובבקיאות מדרשים ומגוון מקורות. לאורך דבריה ניכר שיחד עם הביקורת, היא נזהרת בכבודו של אחיה הצעיר, כגדול בתורה ומורה דרך לרבים. מילותיה שקולות ומדודות, נעדרות נימת התנגחות והתלהמות. בפולמוס ביניהם היא דבקה באמות המידה של "מחלוקת לשם שמיים", שלהן היא מטיפה.

את השקפת עולמה הפתוחה קיבלה גודמן-טאו בבית הוריה. היא נולדה בשנת 1934 בווינה, בת אמצעית לאברהם ויהודית. הוריה היגרו לשם מגליציה במלחמת העולם הראשונה, ומצאו בבירה האוסטרית קהילה הנהנית מפריחה תרבותית. "הם הכירו בבית האופרה, אך גם הקפידו לפקוד את בית הכנסת ואף נישאו בו", מספרת גודמן-טאו.

הבית היה אורתודוקסי-מודרני, ציוני ומשכיל. אביה של אוולין היה תלמידו של פרופ' צבי פרץ חיות - רבה הראשי של וינה ופעיל ציוני נלהב – וב-1925 אף התלווה אליו לביקור בפלשתינה, והשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית. "הרוח בבית הייתה שמסורת ומודרנה הן בעצם מקשה אחת, וזה היופי. בארון הספרים היו תנ"ך, גמרא וזוהר לצד שילר וגתה וקפקא. זה היה בית של קיום מצוות, אבל העיקרון היה חשוב יותר מהאותיות הקטנות. זו הייתה היהדות אז. גם הומניסטית, גם מוסרית וגם אידיאליסטית. תמיד לחשוב על ענייני הציבור. כילדים אמרו לנו שגם אם נולדנו למשפחה טובה, אין לנו זכויות, רק חובות".
  
אך הילדות השלווה והאופוריה על התערות היהודים בחברה הכללית התנפצו עם סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938. כאשר הנאצים התקבלו על ידי האוסטרים בהתלהבות יתרה, הבין האב, בנקאי אמיד, כי עליו לברוח בהקדם עם משפחתו, אף שהבן הקטן היה אז תינוק בן חודשים אחדים בלבד. ביום האחרון של השנה האזרחית, יום לפני שפג תוקפו של הדרכון, הצליחו בני המשפחה להימלט להולנד. את שנות השואה הם העבירו במחבוא בעיירה הילבסום, סמוך לאמסטרדם. לאחר תום המלחמה השתלבה המשפחה בקהילה היהודית המקומית, ועסקה לפרנסתה בטקסטיל.

"האווירה הייתה שצריך להקים הכול מחדש", נזכרת גודמן-טאו, "פשוט לעשות כל מה שבכוחנו. היו כל כך הרבה שמתו. זה לדעתי אתוס הזיכרון היפה ביותר - אתה ממלא מקום של מי שכבר אינם. וכך חיינו". בגיל 11 החלה ללמוד תורה ועברית אצל מורה פרטי, פליט מאחד ממחנות העקורים, ובגיל 14 כבר התחילה את הקריירה החינוכית שלה, כשהקימה גן ילדים בעברית.

ילדי המשפחה רצו לעלות לארץ ישראל, אך ההורים, שדגלו בהשכלה גבוהה, ציוו עליהם לסיים ראשית כול את הלימודים. בעוד אוולין החלה בלימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה באמסטרדם, אחיה הצעיר ניצל היעדרות של אביו, שיצא לנסיעת עסקים לארצות הברית. "צבי ביקש מסוכן הנסיעות כרטיס על שם אבא שלי, וברח ארצה ללמוד תורה, עוד לפני שהשלים בגרויות. אבי קיבל מברק: 'צבי נסע היום לארץ ישראל'". גם האחות הגדולה, גרדה אילתא-אלסטר, עלתה ארצה, ולימים הפכה למרצה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון.

כשאוולין הייתה בת 21, נפטרה אמה ממחלה קשה. לאחר האובדן הטרגי גמלה בליבה של הבת החלטה לעזוב את הלימודים ולעלות ארצה. "פרדה ועזיבה הן הטראומה של השואה", היא מסבירה. "החלטתי שאני לא מעוניינת עוד להישאר באירופה, ורוצה להתחיל חיים חדשים". היא ובעלה הטרי משה גודמן, משפטן יליד הארץ שגדל ולמד בארצות הברית, טסו ארצה בעיצומו של מבצע סיני. הם התיישבו בירושלים, לא רחוק ממשכן כנסת ישראל בגבעת רם, שהושלם באותם ימים. מהקבלן שבנה את ביתם הם אפילו ביקשו לשבץ באחד הקירות כמה לבנים אדומות, שנותרו בידו מבניית הכנסת.
  

בירושלים היא ילדה וגידלה את חמשת ילדיהם, שתי בנות ושלושה בנים. באותן שנים, תנועת חיפוש רוחני-קיומי הובילה אותה למצוא דמויות ומורי דרך מעוררי השראה. גודמן-טאו למדה קבלה אצל הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), ותורת ברסלב אצל הרב גדליהו קניג. היא עצמה החלה ללמד בבית הספר רוטברג לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, במכון גולד ובמכון יהודה הצעיר. "הדבר הכי חשוב שקרה לי זה שהתחלתי ללמד את הסידור. כל אדם מתפלל, ואין פירוש לא נכון לתפילה. יש הבדל גדול בין טקסט שאתה לומד, לטקסט שאתה מתפלל. אלו שתי דרכים להעביר את המסורת. בתפילה לוקחים את מה שיודעים בראש ומתרגמים זאת ללב. גם בגרמניה נכנסתי פעם לכיתה ואמרתי לסטודנטים שהיום נלמד שיר מסוים, אבל קודם אני מבקשת שנתפלל אותו. זה היה מהמם".

את ההתעוררות הפמיניסטית חוותה לדבריה בעקבות מצוקת העגונות. היא הפכה לאקטיביסטית בארגוני נשים דתיות כמו תנועת אמונה, השתתפה בקבוצת לימוד עם פרופ' זאב פלק בניסיון למצוא פתרונות מעשיים לבעיית העגונות, ואף הייתה שותפה איתו ועם פרופ' אליס שלוי בהקמת העמותה הפמיניסטית "שדולת הנשים". מנגד, על פעילות במסגרת נשות הכותל העדיפה לוותר לאחר מפגשים ספורים. "לא אהבתי את זה שבכל פעם הן הזמינו את המשטרה ואת הטלוויזיה. זה לא הקטע שלי. תפילה זו תפילה, והפגנה זו הפגנה".

בשנות השבעים חזרה גודמן-טאו לספסלי הסטודנטים, והחלה ללמוד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. היא למדה אצל הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, אביעזר רביצקי ושלום רוזנברג, והושפעה במיוחד מפרופ' אליעזר שביד, לימים חתן פרס ישראל. ובכל זאת, היא אומרת, אופי הלימוד בחוג לא סיפק את שאיפותיה הרוחניות. "מישהי הגדירה פעם שזה כמו לאכול מרק במזלג. רציתי לימוד מדעי אבל שיהיה רלוונטי, כזה שאומר לי משהו ונותן לי דרך חשיבה. לא רק חקירה היסטורית-פילולוגית, אלא גישה פתוחה שבונה גשר בין מסורת למודרנה. בשביל זה לומדים מדעי היהדות, וככה צריך להבין אותם". עד היום מסעירים חילוקי דעות בנושא הזה את החוג הוותיק, אך גודמן-טאו מדגישה כי "המצב השתפר לאין ערוך".

חוסר הנחת שחשה, והרצון להפוך את חוויית השואה לשליחות, הובילו אותה לתחנה הבלתי צפויה הבאה. בשלושת העשורים האחרונים חייה מתחלקים בין ביתה בירושלים לבין ברלין, וינה וערים אירופיות נוספות, שם היא משמשת כמרצה מן החוץ בשורת מוסדות אקדמיים בעלי שם. במקביל היא ייסדה מחלקות ומכוני מחקר למחשבת ישראל, והפיקה כנסים בנושאי יהדות. כך למשל הקימה את המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת האלה-ויטנברג שליד לייפציג, ועמדה בראשה במשך שש שנים, ואת "מכון הרמן כהן לדת, מדע ואמנות" בעיר בוכן שבדרום גרמניה. בהמשך הוזמנה לשנת מחקר והוראה בתוכנית ללימודי נשים בדת בבית הספר לתאולוגיה בהרווארד. בין לבין כתבה עשרה ספרים ופרסמה מעל למאה מאמרים, מרביתם בגרמנית. את הטיפוס על שלבי הסולם האקדמי היא לא עשתה באופן המקובל: רק לקראת גיל 60 השלימה עבודת דוקטור באוניברסיטת קאסל בגרמניה, על הרעיון המשיחי ביהדות.
 

"ההורים שלי אף פעם לא חזרו לווינה, ואני עד שנת 81' לא דרכתי על אדמת גרמניה באופן עקרוני", היא מספרת. "קרה פעם שטסתי לביקור בהולנד עם שני ילדים קטנים, והמטוס עשה עצירת ביניים בגרמניה. אני לא הייתי מוכנה לרדת ממנו, והביאו שוטרת לשמור עלינו. יום אחד בתחילת שנות השמונים פנו אליי מ'יד ושם', וביקשו ממני כדוברת גרמנית שאגיע לשוחח עם קבוצה של נוער יהודי-גרמני. אצל חלקם ההורים עברו את השואה וחזרו לגרמניה, והם עצמם לא ידעו הרבה על מה שקרה בשנות המלחמה. אחרי השיחה המדריכים שלהם אמרו לי: את צריכה לבוא לגרמניה, אנחנו זקוקים לך".

את העשייה האקדמית דווקא שם היא רואה כמשימה לאומית. "עוד בתחילת המאה הקודמת, מייסדי האוניברסיטה העברית התלבטו היכן להקים אותה - בישראל או באירופה. כי אנחנו לא צריכים אוניברסיטה עברית רק בירושלים, אנחנו צריכים שתהיה לנו האוניברסיטה העברית של אירופה. יש לפחות עשרת אלפים סטודנטים יהודים באירופה. משם אנו באים, ומאז ומתמיד היינו שם. אמנם אנחנו עם לבדד ישכון, אבל גם היינו אוניברסליסטיים".

מתי את מרגישה במיוחד תחושת שליחות?
"כשאני לומדת עם סטודנטים גרמנים קטעים מסידור התפילה. בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלוז' ברומניה, פתחתי את הנאום שלי בפסוק מפרק פ"ב בתהילים - 'אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט'. הייתה התרגשות עצומה בקהל. עד היום פרקי התהילים הם התפילות המשותפות שלנו ושל הנצרות, רק שאנחנו הבנו אותן אחרת לגמרי".
  
האוסטרים ידועים כמי שמיעטו להתמודד עם עוולות העבר שלהם כלפי העם היהודי. לא היה לך קשה לשוב לשם ולגרמניה אחרי הטראומה האישית שלך?
"דווקא בגלל זה, הרגשתי שיש לי תפקיד. כך חונכתי. בהתחלה הרגשתי שזו גם מעין נקמה. כל העבודה האקדמית שלי היא להראות את הקשר בין החשיבה היהודית לחשיבה המערבית, ושאין חשיבה מערבית בלי חשיבה יהודית. ללא רוח הנביאים שהביאו היהודים, לא היה הומניזם אירופי. אמרתי לעצמי: כך הגרמנים יבינו איזו טעות הם עשו ומה הם איבדו. אבל אז חשבתי: לא, מנקמה אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה. מה שאני רוצה זה להסיר מהיהודים את התווית של הקורבנות והאנטישמיות, ולתת ליהדות וליהודים בחזרה את הכבוד כאחת המסורות שייסדו את אירופה. אני עושה את זה בשביל הדור הבא, לא בשביל הדור המבוגר של הגרמנים, שרובם היו
נאצים וברוך השם כבר הולכים מהעולם".

האתוס של "לעולם לא עוד" הוא בעיני רבים הלקח המשמעותי ביותר של השואה. השאיפה להסרת תווית הקורבן עשויה להתפרש כנאיבית, אפילו מסוכנת.
"אני לא רוצה להיות קורבן. לא קוראת לעצמי ניצולה או שורדת שואה. נכון יותר לומר שעברתי את השואה. לומר 'שורדת' זו מתנה להיטלר. זה כאילו היה איזה אסון גדול, ולעולמי-עד אני שורדת. גם פה בארץ אנחנו לא קורבנות. אנחנו חזקים, ויש לנו זהות. פעם התקיים ביד ושם כנס שאחד המושבים שלו עסק ב-‘Survivor Syndrome‘ , סינדרום הניצולים, והנושא נכתב באותיות קידוש לבנה. אמרתי למארגנים 'תראו מה עשיתם, יצרתם את ראשי התיבות SS'".

באירופה זכתה גודמן-טאו להכרה ופרסים על עשייתה המקצועית, ברחבי ישראל מתגוררת משפחתה הענפה, ובכל זאת לדבריה היא חיה בתחושת תלישות, גם כאן וגם שם. "אני מרגישה בבית בירושלים, מול הכנסת, ולא הייתי רוצה לגור באף מקום אחר, אבל אני עדיין כמו עציץ שהוציאו אותו מהאדמה ולעולם לא יצליח להיקלט שוב. כששכרתי דירת חדר בווינה, הבן שלי אמר לי: יופי, אמא, עכשיו יש לך שלוש דירות לא להרגיש בהן בבית".

מה דעתך על הישראלים שיורדים לברלין?
"יש לי קשר עם רבים מהם, ובעיניי הם ציונים. מדינת ישראל חשובה להם, אם הם מודים בכך ואם לא. הם מדברים את השפה העברית, מקיימים חוגים עם ישראלים אחרים, ולגמרי חיים בחמולות. אני מאמינה שיש גם ציונים גדולים בארצות הברית. לכל יהודי בעולם יש זהות פוליטית, אם הוא רוצה בה או לא. אין כבר זהות גלותית.

"בכל תקופה יש לציונות משמעות אחרת. בגלות זה היה 'ותחזינה עינינו', בהקמת המדינה זו הייתה העלייה ארצה, והשאלה היא מהי הציונות כיום. שנת השבעים למדינה היא היום השביעי, השבת של המדינה. כל הבריאה כבר מוכנה, ותורנו להשלים את ייעוד בריאת האדם ולעשות. עכשיו אנחנו ניגשים סוף-סוף לשאלות היסוד שדחינו כי התגלגלנו ממשבר למשבר וממלחמה למלחמה. הילד גדל, וצריך לתת לו שם. מדינת ישראל היא לא מה שהייתה. אנחנו לא המרכז הרוחני היחיד הנותן את הטון בעם ישראל. כל המסרים האלו היו טובים לחבלי הלידה. השאלה מה פשר השיבה לארץ צריכה לקבל תשובה חדשה".
 

מהי התשובה שלך?
"אני חושבת שאנחנו צריכים מודל חדש של דמוקרטיה בחברה מסורתית. במשך שנים לימדתי בבתי ספר את ניתוח מגילת העצמאות, והסברתי ששמונים אחוז מהתוכן הוא גם יהודי וגם דמוקרטי, והשאר מחולק בין תוכן שהוא רק יהודי או רק דמוקרטי. אי אפשר שיהיו לאנשים שתי זהויות, אזרחית ודתית. היום מדברים על או דמוקרטיה חילונית או תאוקרטיה פונדמנטליסטית. התפקיד שלנו, של הציונות הדתית, הוא להיות קבוצת הגשר ולבנות קונצנזוס וקואליציה עם המגזרים האחרים".

מתוך שלל התעודות והעיטורים שצברה במרוצת השנים, בחרה גודמן-טאו למסגר תואר אחד בלבד, שיהיו שיגדירו אותו שנוי במחלוקת: תעודת הסמיכה לרבנות שקיבלה באופן פרטי, שאינו מוכר על ידי הרבנות הראשית. בשנת 2000, כשהגיעה לעיר הולדתה וינה כדי לשאת הרצאה, היא התבקשה על ידי חברי הקהילה הרפורמית "אור חדש" לכהן שם כרב ולהנהיג את הקהילה למשך שנה. לשם כך היה עליה לקבל סמיכה לרבנות, וגודמן-טאו החליטה כי היא מעוניינת דווקא במסלול אורתודוקסי. לאחר לבטים והתייעצויות ("פרופ' רביצקי אמר לי 'את מצילה קהילה'"), הגיעה אל הרב יהונתן ציפמן מירושלים, ובתום תקופת לימודים קיבלה ממנו את ההסמכה המיוחלת.

הטקס החגיגי של הכתרתה כרב קהילה נערך באולם מפואר בספרייה הלאומית האוסטרית, בנוכחות רבה הראשי של וינה. גודמן-טאו הנרגשת עטתה את הטלית של אביה ונכנסה לאולם כשהיא נושאת ספר תורה. האירוע זכה לסיקור עיתונאי בארץ ובעולם. "בכל העשייה שלי תמיד התאפיינתי ביוזמה ובאנטי-ממסדיות", אומרת גודמן-טאו על המסלול הרבני שלה. "מכיוון שאני נגד מחלוקות, הביקורתיות שלי מתבטאת בזה שאני עושה משהו אחר. אני מחפשת להתחיל דברים מאפס ולעשות לפנים משורת הדין". התואר שלה, היא מדגישה, הוא "רב": לא "רבה", עם הקונוטציה הרפורמית-קונסרבטיבית, ולא "רבנית", שמשמעותו המקובלת היא אשת הרב.
  
כיצד את מגדירה את עצמך מבחינה דתית?
"אני אישה אורתודוקסית לא אורתודוקסית. באתי מהאורתודוקסיה, ולכן זו ההסמכה שעשיתי. אלו המשפחה והחברים שלי ומה שאני מכירה, אני לא אהיה פתאום רב רפורמי. אך אני מתנגדת לכיתתיות, להגדרות ולשיוך לזרם מסוים. האורתודוקסיה כיום אומרת לי שאני לא יכולה לעשות המון דברים, ואני לא מסוגלת להיות חלק מממסד כזה. אני מעבר לזרמים".

מרבית הציבור האורתודוקסי לא יכיר בסמכות ההלכתית שלך כרב. מבחינתם את לא רלוונטית, נאו-רפורמית.
"לא חיפשתי שזרם כזה או אחר יכיר בי, זו לא הייתה המטרה שלי בכלל. אני נגד כל מלחמות היהודים בין הרפורמים לקונסרבטיבים לאורתודוקסים. לכן אני שמחה שלא קיבלו אותי בתור רב. רציתי כאישה יהודייה לקחת אחריות על המסורת שלי, על היהדות, ועכשיו אני אחראית על ההלכה ועל מה שקורה בה. לא רוצים שאתערב בהלכה? בסדר, תחשבו מה לעשות איתי. הפכתי לפרובלמה הלכתית, וזה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי שפעלתי נכון. הבסתי את השיטה שבה הגברים מחליטים בשביל הנשים".

מה עמדתך בנושא הפרדת דת ומדינה?
"ברבנות יש מוחין דקטנות. אף פעם בהיסטוריה של עם ישראל לא היה מצב שבו רבנות אחת החליטה בשביל כולם. התפקיד של משרד הדתות ושל הרבנות צריך להיות מתן שירותי דת, כמו שחברת החשמל נותנת חשמל, אבל הם לא יכולים להחליט בשביל כולם. אני לא רוצה להכתיב לאדם אחר איך לעבוד את הקדוש ברוך הוא. אם מישהו מתוך המצפון שלו החליט שבעיניו דרך מסוימת היא הכי טובה לעבודת השם , צריך לכבד את הבחירה שלו. יש קהילות, וכל קהילה צריכה להחליט מה היא רוצה. עדיף שאדם יהיה חלק מקהילה מאשר שלא תהיה לו שום שייכות לעם היהודי".
  

הגישה הרווחת בציונות הדתית היא שכעת, כשיש לנו מדינה יהודית, צריך להתקיים גוף ממלכתי מרכזי אחד שאמון על ענייני הדת במדינה. את מבינה את החשש של מי שרואים בהפרטת שירותי הדת את הסוף של היהדות כפי שהם תופסים אותה?
"במשך כל השנים כך היה, ומנהג הפך להלכה. תמיד הייתה השאלה מה קורה אם לקהילות שונות יש מנהגים שונים. ספרדים למשל אוכלים אורז בפסח. אחרי ימי הביניים חסידי אשכנז שרפו את הספרים של הרמב"ם. אז כבר מההתחלה לא תמיד היו הסכמה ואחידות, אבל מה שאנו רואים היום זו כפייה דתית.

"אם אנחנו לא יכולים להגיע לנקודה ששניים אוחזים בטלית הזו, שהיא החופה והברית שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, והיא של כולם, גם של הגברים וגם של הנשים וגם של אנשים מזרמים שונים - אז נכשלנו. בשואה איבדנו כל כך הרבה מהעם שלנו, ועכשיו כשיש לנו מדינה אנחנו מאבדים עוד יהודים, מרחיקים אותם. הפירוד שקיים היום נוצר מכך שלא ענינו על השאלה מהו המקום של המסורת בתרבות שלנו, ואיך מתרגמים את זה ל'יהודית ודמוקרטית'. המאבק שאנחנו רואים על הכותל הוא פשוט בושה. למה דווקא בשריד שנותר מהמקום הכי קדוש לנו, יש הכי הרבה מחלוקת? אם לא נמצא איזשהו קונצנזוס שיאחד אותנו עכשיו, זה יהיה הכישלון הכי גדול של הדור שלנו, ולא נוכל לבוא בטענות כלפי שמיא".

כשאני שואלת אם סיפרה לאחיה על העשייה שלה כרב, גודמן-טאו משיבה: "לא דיברתי על זה עם צבי. לא רציתי לבייש אותו. על כל הדברים האלו אני לא מדברת איתו, כי אני מאוד מפחדת ממחלוקת, וקשה לי המחשבה שתהיה בינינו שנאת חינם".

אם אתם כאחים לא מסוגלים לדבר על הדברים האלה, איך החברה הישראלית תצליח לעשות את זה?
"קודם כול, אני לא אשכנע אותו. יש לו ישיבה משלו ותלמידים, וזו הדעה שלו. שנית, צבי הוא אחי, ויש לכך משמעות אחרת. עם רבנים אחרים אני כן מתווכחת, אבל בתוך המשפחה אני לא רוצה שזה יקרה".

מהי לתפיסתך שורש המחלוקת ביניכם?
"מבחינת צבי, הוא נאמן לדרכו. אבל אני חושבת שיש דברים שהוא לא הבין, וזה לא חטא. אמנם יש לו היום צבא – 'ישיבות הקו' שהולכות בדרך שלו - אבל אני חושבת שרב צריך גם לתת לתלמידים לשאול שאלות, וממה שאני מבינה יש שם פחות מקום לשאלות ולדעות שונות. ישיבות הקו זה שכולם הולכים לפי אותו קו, וזה לא מוצא חן בעיניי. אין להם ספקות לגבי הדרך שלהם. לי יש ספקות. לכל אדם אינטליגנטי יש תמיד ספקות, זה חלק מאיך שחינכו אותנו. אם יש ביקורת, תתעמת עם המורה שלך.
 

"בספר דברים, בשונה מנבואתו של מיכה, לא כתוב 'מה השם אלוקיך דורש מעמך' אלא 'מה השם אלוקיך שואל'. ברובד העמוק זו גם השאלה של הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. שניהם שואלים איך באמת אפשר להתקרב". היא חושבת לרגע, ומוסיפה: "עם כל מה שהרב אברהם יצחק קוק כתב אני מסכימה, וחושבת שזה פנטסטי. צבי הלך בדרך של הרב צבי יהודה".

ישנם נושאים שבהם אחיך כן הצליח לשנות את דעתך, או להפך?
"המחלוקת נשארת. להבדיל אלף אלפי הבדלות - בניגוד למה שקרה בין הדתות, שהנצרות הייתה מוכרחה להרוס את היהדות, בתוך היהדות זה לא כך. אני לא צריכה להרוס או לבטל אותו. אני רק יכולה להגיד: ככה אני מבינה את הקשר עם הקדוש ברוך הוא".

באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, גודמן-טאו אוחזת בדעות שמאליות. "אם לא נגיע לאיזשהו הסדר, בסוף נמצא את עצמנו במדינה אחת, דו-לאומית, ואני לא יודעת אם נוכל לשמור על האופי הדתי-יהודי שלה. אנחנו יותר מדי זמן דורכים במקום. הערבים לא הולכים לשום מקום, ואחרי שבעים שנה הגיע הזמן להתחיל לדבר על הגבולות של מדינת ישראל. אבי תמיד אמר שאם הקדוש ברוך הוא היה רוצה לתת לנו בנקודת הזמן הזו של ההיסטוריה את כל ארץ ישראל ללא הערבים, הוא היה עושה זאת. אבל כנראה אנחנו צריכים לעשות איתם צדק, כמו שכתוב 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. ברגע שאומרים שלפי התורה אסור להחזיר שטחים, בעצם מקפיאים את כל השיח במדינה. זו אמירה שכל הטענות לא רלוונטיות, משום שאני דתי".

אז האם בכל זאת יש משהו המשותף לשני האחים, שחלוקים בכל כך הרבה היבטים הנוגעים לאופייה של מדינת ישראל? מצד גודמן-טאו נותר עוד מקום לאופטימיות. "אהבה יש המון", היא אומרת. "שנינו אוהבים את עם ישראל וארץ ישראל, ושנינו פועלים בנאמנות לתיקון עולם".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg