ראשי » יהדות » מגזין

"לחוסר לימודי הליבה יש מחיר גבוה משחושבים"

כדקאנית הפקולטה למדעים מדויקים בבר אילן וכאישה חרדית, ד"ר מלכה שפס יודעת שחייבים לחזק את לימודי הליבה. בעלה, פרופ' דוד שפס, סופר מדי שנה את הסטודנטים המתמעטים ללימודים קלאסיים

ספריהם של הרב דוד ומלכה שפס עומדים בשורה ארוכה במדף בסלון ביתם. לצד החיבורים המקצועיים והתורניים של השניים מסודרים בזה אחר זה הרומאנים הרבים שכתבה מלכה בהשראת חייהם, והפכו ללהיט במגזר החרדי. בחמישים השנים שעברו מאז נישואיהם הם הספיקו לא מעט. הם נפגשו בקולג' אמריקאי לקראת סוף שנות השישים: מלכה גיורת, דוד חוזר בתשובה. יחד הם למדו לדוקטורט באוניברסיטת העילית הרוורד, התחתנו ועלו לישראל. הם קבעו את מקום מושבם בעיר בני-ברק, גידלו שני ילדים משלהם, אימצו עוד ילדי אומנה, וכעת הם סבא וסבתא ללא מעט נכדים - "לא רע בשביל זוג עם מעט ילדים, ביחס לשאר החברה החרדית", צוחק דוד.
 
השניים מתגוררים סמוך לבית כנסת ענק, שנבנה טלאי על טלאי במשך שנים. כלפי חוץ הם נראים כזוג חרדי מן המניין. דוד בעל זקן לבן וארוך, חליפה ומגבעת. רעייתו מלכה חובשת פאה וכובע. על קיר דירתם תלוי שעון בן 150 שנה, המצלצל מדי שעה. בארונות העץ המלא ניצבים מאות ספרי קודש חדשים וישנים, שניכר שהם נפתחים שוב ושוב ולא עומדים רק כקישוט. הספות החומות הגדולות והמזמינות מוסיפות לתחושה שהבית כמו נלקח מזמן רחוק, מתקופה אחרת. בית שמתאים בדיוק לפרופסור ללימודים קלאסיים שמלמד יוונית עתיקה ונחשב לשם דבר בתחום, ולפרופסורית למתמטיקה שהייתה החרדית הראשונה ששימשה בתפקיד דקאנית בפקולטה למדעים מדויקים, וכתבה רומאנים שנמכרו באלפי עותקים.

בתחילה, היא מספרת, כתבה בשם בדוי, "רחל פומרנץ", כי חששה מהתגובות בחברה החרדית – אבל גם באקדמיה. "היה סופר ששמו אריק סיגל שקיבל עבודה באוניברסיטת ייל כפרופסור, אך לאחר שכתב ספר מדע בדיוני לא נתנו לו קביעות", אומרת מלכה. "לא כתבתי שום דבר עד שקיבלתי קביעות, אבל מכיוון שיש עוד דרגות החלטתי לכתוב כך. אז גם לא היה כל כך מקובל לכתוב כחרדית, וחששתי שאולי זה יפגע בשידוכים של הילדים ושלא יעריכו את דוד בכולל. החששות לבסוף לא התממשו, אבל השם נשאר".

דוד, בן 70, גדל בברוקלין במשפחה קונסרבטיבית. את האורתודוקסיה פגש דור אחד מעל הוריו, בבית סבו. "כבר כילד אהבתי להתווכח, לשמחתו הרבה של סבי שאמר 'הילד הזה יהיה רב'. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את סבא עטוי תפילין. רצתי בפחד לאמי וסיפרתי שיש לו קופסה שחורה על הראש. היא הסבירה לי שמדובר בתפילה. ידעתי שאנחנו לא מקיימים כל מה שיהודים אמורים לקיים, שעשינו דברים שאסור לעשות בשבת, אבל פחות חשבתי על זה. שעמם אותי להתפלל. לעתים צחקתי עם אבי ואמרתי לו שכשנגיע לגיהינום אולי אפילו לא יהיה לנו מקום שם, כי הבית הכשר שלנו יהיה בגן עדן".

בגיל 13 הוא הניח תפילין בפעם הראשונה, והמשיך בכך עוד מעבר לימי הבר מצווה. "התביישתי להניח תפילין לצד משפחתי, ולכן הייתי נועל את דלת החדר, מתחזה שלוקח לי הרבה זמן להתלבש, וקורא בכל פעם חלק מהתפילה". עם הזמן הפסיק את הנחת התפילין. שנים אחר כך, כשסיים את בית הספר התיכון, יצא לקולג' סווארת'מור בפנסילבניה ושם החל את לימודיו לתואר ראשון. עם צאתו ללימודים צייד אותו אביו בחומש ובספר "קיצור שולחן ערוך" - "לא ממש ארון ספרים יהודי, אבל הרבה יותר ממה שרוב היהודים שם החזיקו". גם אז, הוא מספר, לא היה דתי. "חבר שאל אותי פעם אם אני מאמין באלוקים. עניתי שאני לא יודע. שאני מבין שיש בעיה עם הרעיון, אבל שייתכן שהוא קיים. 'וואו', ענה החבר, 'חוץ מזה אתה ממש נורמלי'".
 

באופן אירוני, השינוי הדרמטי ביחסו לדת התרחש לאחר שכשל במבחנים האקדמיים. "אמנם לא למדתי", הוא צוחק, "אבל עד אז לא נכשלתי בשום דבר". בעצת מרציו הוא שינה את תחום לימודו במכללה, וכדי להתקדם לתואר שני ושלישי באוניברסיטת הרוורד הוא יצא לקורסי קיץ בעיר קיימברידג' ליד בוסטון. שם הוא התקרב לארגון היהודי 'הלל'. "בדרך כלל היו שם מניינים רפורמיים, קונסרבטיביים ואורתודוקסיים, אבל בקיץ היה רק מניין אורתודוקסי. לראשונה בחיי נתקלתי ביהודים שהיו בעלי יותר ידע ממני. לאט-לאט חזרתי להניח תפילין והתחלתי ללמוד. היה הרבה ללמוד".

הוא יצר קשר עם חבר שהתעניין גם כן בדת, והשניים החלו בלימוד משנה. "השפה המוזרה לא הפריעה לי, אחרי הכול הייתי סטודנט ליוונית וללטינית", הוא מחייך. הוריו, הוא מספר, קיבלו את העובדה שהוא חוזר בתשובה. "זה נראה להם מוגזם, אבל הם תמיד ידעו שאני לוקח את היהדות חזק, ואם מדובר בקיצוניות - לפחות זו קיצוניות לצד שלהם".

בזמן שדוד הצעיר גדל בלב ניו-יורק הסואנת, מלכה הצעירה ממנו בשנה - אז מרי אליזבת קרמר - הייתה בעולם אחר לחלוטין. אביה היה פרופסור להיסטוריה אמריקאית. אמה שימשה עד הלידה כמרצה לכלכלת בית באוניברסיטה. את שנות ילדותה העבירה מלכה בין השאר בחוות המשפחה בקליבלנד, אוהיו – במשפחה נוצרית פרוטסטנטית. "סבא שלי היה איכר", היא מספרת. "היה לו משק פרות והוא ייצר חלב ומכר עגלים. בנוסף הוא גידל בגינה את הירקות למשפחה". בחורף הייתה המשפחה מתקיימת מהירקות האלה - כרוב, תפוחי אדמה ועוד.

בכל קיץ היו בני המשפחה מגיעים לחווה ומסייעים בקציר היבולים. "הגברים היו קוצרים את החציר, אוספים אותו לקוביות ומניחים בעגלה. הילדים היו מסדרים שם את הקוביות". בגיל 12 למדה לנהוג בטרקטור, ועם הזמן השתלבה בעבודות נוספות בחווה. את העולם היהודי, היא מספרת, הכירה רק מרחוק. "חבר של אבא שלי היה יהודי, וכילדה שאלתי אותו פעם אם הוא קתולי או פרוטסטנטי. לא ידעתי שיש עוד אפשרויות".

כשהייתה בת ארבע אביה מונה למרצה בהודו, שקיבלה כמה שנים לפני כן את עצמאותה מבריטניה. האב לימד את ההודים כיצד התפתחה הדמוקרטיה האמריקאית. הילדה הצעירה מצאה את עצמה בצ'נאי (כיום מדראס) ובאלהבד, ונשלחה לגן אך הועברה במהירות לכיתה א', למרות גילה הצעיר. "ידעתי כבר לקרוא", היא אומרת. "בבית הספר למדתי חיבור מספרים עד עשרים. אמא שלי סיפרה שהמצאתי שיטה לחבר עד מאה". כשחזרה לקליבלנד היא הוקפצה לכיתה ב', אך הדבר פגע בה מבחינה חברתית. ארבע שנים אחר כך היא הועברה לכיתת מחוננים, ובמקביל הלכה לבדה לספרייה הציבורית ולמדה היסטוריה, לטינית וגרמנית.
 

לאחר סיום התיכון הגיעה גם מלכה לקולג' סווארת'מור, ובזמן הלימודים יצאה לתקופת מחקר באירופה. שם החלה דרכה לגיור. בתקופה שקדמה לנסיעה היא קראה ספרים פילוסופיים רבים, אך התשובות לא הניחו את דעתה. "לא הייתי מרוצה מהרמה התיאולוגית שלי, וקראתי את ספרו של כל פילוסוף ששמעתי עליו". השינוי התרחש בגרמניה. "הייתי בליל הסדר בהמבורג, ומאחר שלא אמרתי שאני לא יהודייה, והייתי הצעירה מכל הנוכחים, הוזמנתי לשיר את 'מה נשתנה'". בליל הסדר השני, הנהוג בחוץ לארץ, כבר ידעו הנוכחים שהיא אינה יהודייה ולא שיתפו אותה בתפילות ובקריאת ההגדה. כשחזרה לארה"ב החליטה להתגייר, ואחרי שבחנה את האפשרויות הכריעה שהדרך הנכונה בשבילה היא הדרך האורתודוקסית.

בסוף שנות השישים הייתה מלחמת וייטנאם בעיצומה. מאות אלפי חיילים אמריקאים שכבו בבוץ ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה, ונלחמו בשם ארצות הברית על הדמוקרטיה. תנועת ילדי הפרחים הייתה בשיאה במכללות ובאוניברסיטאות האמריקאיות. רבים מהסטודנטים האשימו את המבוגרים בהרס העולם, הטיפו לשלום, שוויון ואהבה, ומרדו במוסכמות. גם תנועת התשובה הייתה בתחילת הדרך: העולם כולו היה שטוף בתחושה שאפשר לעשות שינוי. לצד חזרתם בתשובה של דוד ומלכה, עדיין בנפרד, למדו השניים בקולג' והחלו לתכנן את עתידם.

"במלחמת וייטנאם שני הצדדים הרגו, שרפו, רצחו, הפגיזו ואנסו", אומר דוד, "והכול 'כדי לעשות טוב לעולם'. החלטתי שאני לא מבין מספיק בפוליטיקה כדי להשפיע. תחום הלימודים הקלאסיים היה בבירור משהו שאפשר לעשות בו טוב, שהוא נכס תרבותי. לפני שני דורות כל מלומד ידע מי היה הומרוס ומה הייתה האיליאדה, וידעתי שאני יכול לשמור על הנכס הזה במשך עוד דור". מלכה החלה את לימודיה שנתיים לאחר דוד, וגם היא התמקצעה בתחומה והחלה לבנות את הקריירה שלה.
 

ואז השניים נפגשו. "היו יחסית מעט אנשים בקולג', ולא היה קשה להכיר אנשים אחרים, למרות שלא למדנו את אותם מקצועות בדיוק", דוד מספר. מלכה מחייכת: "סבתא שלי הייתה מאוד חשדנית. בשנים ההן לא היה נהוג להתחתן לפני סיום הלימודים האקדמיים, והיא לא האמינה שאסיים". השניים התחתנו ב-1968, כשדוד, שסיים בהצטיינות את לימודיו ביוונית עתיקה, היה בשנתו הראשונה לדוקטורט באוניברסיטת הרוורד. מלכה עדיין לא סיימה את לימודיה לתואר ראשון: רק חצי שנה אחרי הנישואים היא הצטרפה אליו באוניברסיטה, ולמדה גם היא לדוקטורט משלה, בתחום המדעים המדויקים. דוד כתב את עבודת הדוקטורט שלו בתחום הזכויות הכלכליות של נשים ביוון. מלכה עסקה בעבודת הדוקטורט שלה בדפורמציות סינגולריות של עקומות במרחב.

לאחר סיום לימודיהם המתקדמים החליטו בני הזוג שפס לעלות לישראל. השנה הייתה 1972: ישראל עוד הייתה אפופת אופוריה, חמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים. עוד לפני שנחתו מארה"ב התקבלו השניים לעבודה באוניברסיטת תל-אביב. "הרבה יותר קל למצוא עבודה עם תואר ראשון, כי עם תואר שלישי חושבים שאתה מנוסה מדי", אומר דוד. מלכה צוחקת: "תמיד אפשר לומר – נכון שאני 'אובר קוולפייד' (מוכשרת מדי) אבל אם תיקח אותי לעבודה אהיה 'אנדר אצ'יוור' (משיגה פחות משאני יכולה)".

מכל המקומות, הם נחתו בבני-ברק. אז הם לא היו אדוקים ביהדותם, הם אומרים, אך התברר שההגעה לעיר החרדית הייתה "אחת הטעויות הטובות" שעשו. "הגענו פחות או יותר ישירות לבני-ברק", משחזר דוד את הימים הראשונים בישראל. "חיפשנו מקום דתי, וזה מה שכולם אמרו לנו. הכוונה שלי הייתה למצוא מקום עם מניין בכל יום ובית מדרש, ולא ידעתי שבשביל זה מספיקה שכונת רמת-אביב. ברוך השם לא ידענו". השניים שאלו ידידה באוניברסיטת תל-אביב היכן הם יכולים לגור והיא הפנתה אותם לבן דודה שהתגורר בעיר. "הוא הסביר שבני-ברק בנויה על גבעה – ככל שעולים בה עולים בקדושה, ושאנו צריכים להחליט איפה אנחנו שייכים על גבעת הקדושה. היום אנחנו די למעלה, אבל בהתחלה היינו ממש על הגבול".
  
ב-1976, שלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור, עבר דוד את מבחני הרבנות הצבאית וגויס לצה"ל. "הייתי אז בן 30, אבל מבחינת צה"ל מכיוון שהגעתי לישראל בגיל 26 - נשארתי בגיל הזה", הוא צוחק. "בגלל המלחמה הייתה הרגשה שיש מחסור גדול בכוח אדם בצבא, ולכן גייסו כל מיני אנשים שבאופן רגיל לא היו מגייסים. הקבוצה שלי בטירונות כללה עולים חדשים, פושעי נוער שבינתיים למדו לא להיתפס, חולים ונכים למיניהם, ורבע מעמידי פני חולים".

בעת מבצע אנטבה היה דוד בפעילות בשכם, לאחר שמס ערך מוסף הוחל ביו"ש ועורר את זעמם של הפלסטינים. בהמשך הוא הועבר לחצי האי סיני, שהיה אז בשליטה ישראלית, ומונה לרב הצבאי הראשי של אל-עריש. "עסקתי בכשרות, עירוב, דברים כאלו. לא היו החלטות דרמטיות". השירות הצבאי שלו הסתיים, בשל גילו, לאחר חצי שנה, אך הוא שירת במשך עשרות שנים כחייל מילואים. בין השאר שירת בדרום לבנון והרצה בפני חיילים ומפקדים ברבנות הצבאית. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סרן. שנה לאחר שהשתחרר עברה מלכה, אז כבר אם לילדים, לאוניברסיטת בר-אילן, משום שלא זכתה לקביעות באוניברסיטת תל-אביב. ב-1978 עבר לבר-אילן גם דוד, מאותה סיבה.

בתחילת שנות השמונים, כשהם כבר הורים לשניים, פנו השניים לאמץ ילדי אומנה. בתחילה אימצו השניים תינוק, אך ספגו מכה קשה, כשאמו חטפה אותו בחזרה. "אמא שלו לקחה אותו לביקור רגיל ולא החזירה אותו. פנינו למשטרה אבל הם אמרו שהיא האמא, ושלנו אין זכויות. שהורי אומנה הם פשוט בייביסיטר", משחזרת מלכה את הדרמה.

לאחר מכן הביאו לביתם שני ילדי אומנה מהצפון, ועם הזמן הצטרפו אליהם גם ילד נוסף מאותה משפחה. "בני-ברק הייתה אז בירת הארץ באומנה בגלל ארגון 'יד לאחים', שהיה מוסר ילדים למשפחות. בכל שנה היו עושים טיול למשפחות אומנה מהעיר והיו ממלאים לפחות אוטובוס אחד", נזכרת מלכה. דוד: "כשלאנשים יש יותר כסף ממה שהם צריכים הם נותנים לצדקה. לנו הייתה יותר אהבה מאשר לשני ילדים, ולכן לקחנו עוד. שמישהו אחר ייהנה מהאהבה".
 

אבל גם האימוץ השני נתקל במכשול חמור ב-1994, כשההורים הביולוגיים דרשו במפתיע שילדיהם יושבו אליהם לאלתר. הבת חזרה מרצונה להורים הביולוגיים. הבן הבכור, שהיה אז בן 13, יחד עם אחיו, סירב לשוב אליהם. דוד ומלכה יצאו לקרב.

העימות בין ההורים הביולוגיים למשפחת האומנה התגלגל לבית המשפט, לדיון על משמורת. הבת כאמור דרשה לשוב להוריה הביולוגיים, הבנים הגדולים – להישאר אצל משפחת שפס, והתינוק נותר ללא ייצוג והוחזק אצל ההורים הביולוגים. הרשויות נקרעו גם כן בין שני הצדדים. "משרד הרווחה בבני-ברק היה איתנו, ומשרד הרווחה בנצרת היה נגדנו", מספרת מלכה. וכך הפך חורף 1994 לאחת התקופות הקשות בחיי משפחת שפס, כשאחת לכמה שבועות הם נאלצו להתייצב לדיון בבית משפט השלום בנצרת. לאחר מאבק ממושך הכריע בית המשפט ששני הבנים יישארו אצלם. כיום הם כבר מבוגרים ובעלי משפחות משל עצמם, אך עדיין שומרים על קשר הדוק עם דוד ומלכה. "הם קוראים לנו אבא ואמא, והנכדים – סבא וסבתא", מחייכים השניים. לאחר המשפט השתמשו עובדים סוציאליים במקרה שלהם כתקדים להחלטות בטיפול בילדי אומנה.

בסלון ביתם נכנעים השניים לבקשותיה של אבישג הצלמת. השולחן זז לפינה, אלבומי התמונות הישנים נפתחים וספריהם של דוד ומלכה זזים למקום של כבוד במרכז החדר. בשלושים השנים האחרונות כותבת מלכה רומאנים לנשים חרדיות – כאמור, תחת שם העט רחל פומרנץ. ספריה, בעיקר באנגלית, הם רבי מכר. את השם רחל בחרה כי הוא זהה באנגלית ובעברית, ואת שם המשפחה פומרנץ בחרה כי אהבה אותו. היום היא כבר לא מסתירה את העובדה שהיא עומדת מאחורי הספרים, ואף פועלת לעידוד כתיבה בעולם החרדי.

את ספרה הראשון, מתוך תשעה באנגלית ושלושה בעברית, החלה לכתוב לאחר שקראה ספר שכתב אדם חרדי וגילתה חורים בעלילה. היא פשוט החליטה שביכולתה לכתוב ספר טוב ומובן יותר. "הקצבתי לעצמי שלושה שבועות. ישבתי בבית עם מכונת כתיבה בזמן שהילדים שיחקו וכתבתי". היא כתבה עשרות עמודים, ולאחר כמה חודשים הספר ירד לדפוס.
 

עם הזמן תפסו ספריה תאוצה והפכו ללהיט בקרב הנשים החרדיות. הספרים מתבססים על סיפורה האישי, וכך לא מפתיע לקרוא ב"עת לקרוע ועת לתפור", הרומאן הראשון שלה, על ההתמודדות עם העולם החילוני והחרדי. הספר "פרח בר", שפורסם ב-1989, מספר על זוג חרדי אמריקאי שמתגורר בישראל ומאמץ תינוק באומנה. בספר נלקח התינוק בחזרה להוריו הביולוגיים. ב"פרחי קקטוס", ספר המשך, מסופר על הזוג הנאבק על משמורת בנם שהגיע לגיל בר מצווה, בדיוק כפי שקרה בחייהם של בני הזוג שפס.

לצד ספריה של מלכה ניצבים גם ספריו של דוד. אלו ספרי עיון שעוסקים בעיקר ביוון העתיקה. לפני כמה שנים, בהתרסה נגד התמקצעות היתר הגוברת בתחום, כתב דוד מדריך שמקנה לסטודנטים כלים בסיסיים להתמודדות עם הלימודים הקלאסיים. הספר נחשב לשם דבר באקדמיה, וכולל פרקים על היסטוריה, ארכיאולוגיה ותחומים נוספים בחקר יוון העתיקה.

את השאלה כמה סטודנטים הוא מלמד כיום הוא מקבל בחיוך מעט עצוב. "שבעה סטודנטים, בשנה שעברה היו 11", הוא אומר. כבר שנכנס לתחום היה מצב המקצוע בכי רע, אך "לא ציפיתי לקריסה של מדעי הרוח", הוא מודה. "אנחנו היום בקרב מאסף בכל הנוגע ללימודים קלאסיים".

לדבריו, ברחבי העולם יש עוד מקומות שמשמרים את התחום. "באוקספורד יש 70 מרצים. הם הציגו פעם מחזמר ביוונית וכל הכרטיסים נמכרו. כל ההכנסות הוקדשו למחקר לסרטן. אוי ואבוי למחקר בסרטן אצלנו אם יהיה לו צורך לבקש סיוע ממקצוע הלימודים הקלאסיים".
   
עם זאת, דוד אומר שהוא דווקא אופטימי. "המצב לא יחמיר", הוא קובע. "הדבר היחיד שאני יודע על היסטוריה זה שהיא לא הולכת בקו ישר. אם נחזור לשנות השישים, תמצא לי אדם אחד במערב שחשב שב-2017 האתגר יהיה האסלאם הקיצוני. יש דברים ללמוד ויש אתגרים. בסופו של דבר אני מלמד על יוון העתיקה - המקצוע היחיד בישראל שכל העם חוגג לו במשך שמונה ימים כל שנה".

בני הזוג שפס לא ילמדו באוניברסיטה בשנה הבאה, ככל הנראה. מלכה סיימה את הקדנציה שלה כדקאנית הפקולטה למדעים מדויקים ("תמיד אהבתי מתמטיקה והייתי טובה בזה, אבל בהחלט עשיתי קצת דווקא – מי אמר שנשים לא יכולות ללמוד ולעסוק במתמטיקה?"); דוד יצא לפנסיה, ולא יעסוק בהרצאות במחלקתו בשנה הבאה. במקום זאת הם יתמקדו בכתיבת ספרים ובהרצאות בפני קהלים אחרים, בתחום האקדמי ובתחום התורני.

לאחרונה פתחה מלכה בפרויקט שמטרתו לשפר את יכולות המתמטיקה של נשות המגזר החרדי, זאת על רקע הצטרפותן לתחום ההייטק. "נשים יכולות לקבל משכורת יפה על העבודה שלהן, אבל הן לא ברמה מספיק גבוהה. הבעיה היא שיש הרגשה שהן לא אוהבות מתמטיקה. בהתחלה חשבתי שהפתרון הוא להעלות את רמת המורות, אבל הבנתי שהמערכת לא תקשיב לי. במקום זה התחלתי לפעול עם אלו שהולכות להייטק, כדי שכשהן ילכו לעבודה יהיו להן תנאים שיש גם לבוגר טכניון. כרגע אמהות שולחות לי בנות ואני מאמנת אותן. ביקשתי מענק ממשרד המדע והכנתי חומרי לימוד. אם אקבל את הכסף אוכל לעשות משהו גדול יותר".

נשמע שאת לא אוהבת במיוחד את הרמה של המתמטיקה בבתי הספר.
"זו קטסטרופה. אין שום סיבה שישראל תשתרך במקום ה-28 בעולם. אנשים לא מבינים את החשיבות של המתמטיקה, ויש לחץ כביר על משרד החינוך להוריד את הרמה בבחינות הבגרות. האוניברסיטאות מעולות אבל הבעיה היא בתיכונים - שם צריך לשפר את הרמה".

והפתרון של החרדים, להשלים את לימודי הליבה במכינה, לא מספק אותך?
"אנשים משלים את עצמם ולא מבינים עד כמה המחיר גבוה. אם לא לומדים מתמטיקה טוב בגיל צעיר קשה מאוד להשלים את החומר אחר כך. המכללות לא יכולות להשיג את מה שהיו משיגים עם לימודי ליבה. ייתכן שכדי להשיג את המטרה צריך לשלם את המחיר, אבל חשוב לדעת שיש מחיר כזה".
 

קשה להיות פמיניסטית בחברה החרדית.
"הספר שאני כותבת כעת הוא לפחות חצי פמיניסטי: הוא מספר על מתמטיקאית שהרבה מההחלטות שלה נגזרות מכך שהיא אישה ולא גבר. אני די בטוחה שהקוראות החרדיות שלי יזדהו מאוד עם הגיבורה".

כלומר, מתחת לפני השטח חבויים ניצוצות של עצמאות נשית.
"כן, בהחלט. יש הרבה כבוד עצמי. בבני-ברק רובן המוחלט של הנשים עובדות, משתתפות בפרנסת הבית ובנוסף מגדלות ילדים. הן מרגישות שהן עושות תפקיד חשוב וקשה. יש פמיניזם במובן כזה או אחר, אך אני לא יודעת אם נכון לקרוא לזה כך. הנשים החרדיות לא מרגישות מסכנות במיוחד".

על אף הגישה החופשית יחסית שהיא מעודדת, מלכה אומרת שהיא מבינה מדוע רבנים לא רוצים לשלוח את הנשים החרדיות הצעירות ללימודים גבוהים באקדמיה. "יש הרבה בעיות מסביב. לכן אני פונה לנשים בתחום מדעי המחשב, ולא במתמטיקה. במחלקה למתמטיקה כולם גברים, ואי אפשר להצליח בלי תואר שלישי. במדעי המחשב אפשר להצליח עם תואר ראשון והשכלה רחבה יותר. בכל זאת, אני מקווה שהנשים יפתחו את עצמן בתחום המתמטיקה, כי זה ישתלם להן".

אנחנו בדרך למהפכה באקדמיה גם בצד הגברי? הציבור החרדי מתחיל להבין שיש בעיה בכך שלא לומדים לימודי ליבה ולא מקבלים השכלה?
"כל משפחה פונה לרב שלה ולרבנים יש מגוון דעות. יש גם בעיה באקדמיה, שהיא מונעת התפתחות. יש קבוצה במל"ג שמתנגדת לשילוב החרדים בלימודים נפרדים באוניברסיטה. הם מעדיפים לוותר על הסטודנטים החרדים בגלל העיקרון 'הקדוש' של לימודים בצוותא. לא אכפת להם מהחרדים, כי אם היה אכפת להם הם היו מבינים שצריך לוותר. היו יכולים להיות חרדים באקדמיה כבר לפני שלושים שנה".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg