ראשי » יהדות » מגזין

לאכול, לברך ולהסתער: החרדים מגבעתי נחשפים

טירוני פלוגת "תומר" מוכשרים להיות לוחמים לכל דבר, אך אל הלו"ז הדחוק של האימונים נכנסים גם שיעורי תורה וסדר תפילות. כתבנו הצטרף לשבוע שדאות מאתגר ומלא בתרגולים, התקלות ומנות קרב כשרות למהדרין. תיעוד ראשון ונדיר

שעת בוקר מוקדמת. עמק האלה, הסמוך לבית שמש. תחילתו של שבוע שדאות בפלוגת "תומר", במסגרת גדוד רותם של גבעתי. את פניי מקבל מפקד הפלוגה, חובש כיפה סרוגה גבוה ורציני, ומוביל אותי אל נחמיה מפקד הכיתה. ברקע מתחיל תדרוך הטירונים לקראת התרגיל הראשון, לאחר לילה שבו לא עצמו עין. בתחילה הבטתי בהם והתאכזבתי. איש מהם לא נראה לי חרדי. ככל הנראה, חשבתי, הטענות החוזרות ונשנות על כך שהגדודים החרדיים לא באמת כוללים בתוכם חיילים חרדים אכן נכונות.

צילום: יוני ריקנר, עריכה: איריס כהניאן


אבל במהרה התברר לי שמדובר בטעות אופטית. בתפיסה שלנו חרדי הוא בעל חולצה לבנה, כיפה שחורה, חליפה ומגבעת. מדי זית שייכים לציבור הכללי והדתי. לכן כל חייל חרדי ייראה לנו כלא חרדי. כמה דקות לאחר מכן, כשהחיילים הורשו להוריד את הקסדות נגלו מתחתן, כיפות שחורות ופאות קשורות היטב. גם זיפי הזקן נבלעו מאחורי קשירת הקסדה. עיניים של בחורי ישיבה צעירים ועדינים הביטו בי, בעוד, בתקופה שלי בישיבה, המעטים שהתגייסו נחשבו לגיבורים שבחבורה.

כתבות נוספות בסדרה "חייל חרדי זה הכי, אחי":
- זינוק של 300% במתגייסים חרדים בני 18-21
-  שאלנו רבנים חרדים האם להתגייס - אלה התשובות שקיבלנו


כמו רוב האנשים שגדלו בחברה החרדית, גם אני לא שיררתי בצבא. לא כאן המקום לעסוק בכך ובמה אני חושב כיום על הצעד שעשיתי, אבל המפגש בן היומיים עם ההווי הפנימי של חבורת חיילים חרדים תוססת היה מרתק.  הצעירים הנחמדים הללו, בהסכמת מפקדיהם כמובן, נאותו לארח אותי ולתת לי להיות חלק מהם. קיבלתי מדים, אפוד וקסדה, ורק הידיים הריקות מנשק הבהירו שאני כאן לרגע קצר. בין משימה למשימה הספקנו לשוחח קצת. הם סיפרו לי על עצמם ועל הדרך שהובילה אותם מהיכל הישיבה, אל שורות צבא הגנה לישראל.

דבר אחד ברור: הלוחמים החרדים לא מגיעים מתוככי המיינסטרים החרדי. אבל הטענה שהם מגיעים מרקע שאינו חרדי כלל - לחלוטין איננה נכונה. החברה החרדית רחבה ומגוונת, ועד לשנים האחרונות, לא רק המיינסטרים הדיר רגליו מלשכות הגיוס, אלא גם המעגלים הרחבים יותר של החברה. לא טרם הנישואים, ולא לאחריהם. כיום הדברים נראים אחרת. גיוס בקרב חרדים נשואים רווח גם בתוככי המיינסטרים, בעוד גיוס הצעירים הרווקים, שפונים לשירות קרבי, מתקיים יותר באזורים ה"רכים" יותר של החברה החרדית. האזורים הרכים לא תמיד כוללים משפחות מודרניות, אלא גם משפחות אדוקות מחסידויות כמו חב"ד וברסלב, שיחסית שונות מהקו החרדי הכללי.

במחקר הסוציולוגי המהיר שערכתי שם, לא נתקלתי בהפתעות. החיילים החב"דניקים והברסלבים היו ילדים טובים כפר חב"ד וצפת, שהרקע הפתוח יותר ממנו באו הקל עליהם להתגייס, אף שזהו צעד שאינו מקובל כל כך גם במקום שממנו הם מגיעים. כמותם, גם "בנים של חוצניקים" (ישראלים שנולדו להורים חרדים שעלו מחו"ל, הנחשבים לפתוחים יותר). היו בהם גם כאלה שעלעלו בספר תורני בזמנם הפנוי, וגם כאלה ששוחחו על כוכבי תרבות.

נחמיה, מפקד הכיתה, למד בישיבה שבה אני למדתי בעבר, והוא מקפיד כל יום על לימוד שיעורי "החת"ת והרמב"ם" המהווים חובה חב"דית קדושה. יודי, מפקד הכתה השני הוא נכד של אחד מחשובי רבני חב"ד. הם אינם מתאימים לאב טיפוס המוכר של הנער החרדי שנפלט מהישיבה ובלית ברירה התגייס. "אנחנו שנינו מאותה כיתה, וזה היה די הלם בישיבה כשבחרנו להתגייס", סיפרו לי, "אבל החלטנו שאנחנו לא ממצים את עצמנו שם, ובצבא נוכל לתת מעצמנו הרבה".

שאלתי אותו האם ההורים הביעו התנגדות. "אמא חששה, אבל העובדה שאני מתגייס לפלוגה חרדית הקלה עליה". גם אצל משפחתו הצפתית של נתי, מפקד המחלקה המשתייך לחסידות ברסלב, לא היה מקובל להתגייס. הוא בחר בכך ממניעים שאפשר להגדיר אותם כרוחניים. לדבריו, הרגיש שעל מנת לעבוד את השם בשלמות יש לעבוד אותו גם באמצעות הגוף, ולא רק באמצעות לימוד אינטלקטואלי, ואין מקום מתאים יותר לכך מאשר צה"ל.

אבל לא אצל כולם ההחלטה להתגייס הייתה פרי תהליך מחשבתי מסודר. סיפוריהם של החיילים חושפים גם חוסר ארגון ברישום מעמדם החוקי, כמו גם את העובדה שלפעמים דחיפה קלה מהאדם הנכון גורמת לצעיר חרדי לפנות לשירות צה"לי. כמו לדוגמה אצל נתנאל, בן להורים חוזרים בתשובה, עוד לא בן 20. הוא החל את מסלול לימודיו בישיבות חרדיות שנחשבות פתוחות, אבל עזב אותן והחל לעבוד כצלם. גיוס לא עמד על הפרק, לא בגלל התנגדות לרעיון, אלא מפני שזה לא היה רווח בסביבה שלו. חבר שעבד בשח"ר - ארגון שירות חרדים, הציע לברר עבורו מה מצבו מבחינת צה"ל. התברר שעומדת נגדו פקודת מאסר כיוון שעזב את הישיבה, אבל איש לא טרח להודיע לו על כך. בספונטניות הוא החליט שאין שום סיבה שלא יתגייס, ובחר בפלוגה חרדית.

סדר היום של חיילי פלוגת תומר דומה מאוד לכל פלוגת חי"ר אחרת. אבל מטבע הדברים ישנם כמה הבדלים בולטים. מלבד התפילות והקפדות הצניעות, בעיצומו של יום האימון בשטח מתקיים שיעור תורה על ידי רב אזרחי. מדובר בשירות שמספק ארגון שח"ר שהוא גוף אזרחי שפועל בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון וצה"ל. רבני הארגון מגיעים לכל פלוגה חרדית ומעניקים להם שעת דרבון תורני, שירות שחיל הרבנות הצבאית לא בנוי לספק. השיחה היומית כוללת התייחסות לפרשת השבוע ולחגים הסמוכים, אבל היא מתובלת גם ביחס לשירות הצבאי של החיילים.

הרבנים, חרדים כולם, לא מתייחסים לשירות של החיילים כאפשרות "בדיעבד", שבה בחרו בשל אי רצונם ללמוד בישיבה, אלא כזכות גדולה ומצוות הגנה על הארץ והעם. הטרימנולוגיה של הרבנים הללו איננה ספוגה במוטיבים ציוניים רשמיים, אולם התוכן דומה מאוד. לאחר השיעור, ניתן לחיילים זמן ללימוד עצמי, ביומיים שבהם פגשנו אותם הם עסקו בלימוד מסכת סוכה, לרגל חג הסוכות שהתקרב, זאת במסגרת יוזמה שמקיפה את כלל הפלוגות החרדיות ומותחת קו המחבר בינם לבין החיילים החרדים בפלוגות אחרות.

שאלת הקו המחבר בין כלל החיילים החרדים עדיין נשאלת. ניסוחים וקודים פנימיים האופייניים לחיילים דתיים כבר ישנם, אבל הווי צה"לי-חרדי עוד לא התגבש. נתי, בוגר הפלוגה וכיום מפקד מחלקה אמר לי שלדעתו זה עניין של זה. "ככל שהזמן יחלוף תתגבש שפה צבאית המשותפת לחיילים החרדים. ככל שיותר בוגרים יעמדו בראשה, ויחלפו מחזורים אחרי מחזורים בפלוגה, הקודים הפנימיים כבר יופיעו בהתאם".

החיילים אמנם כולם חרדים, אבל הרקעים מהם באו שונים מאוד. חרדים זו הגדרה רחבה לחברה המונה קרוב למליון איש, ואין הרבה ישיבות שבהם ליטאים, חסידים, ספרדים, חב"דניקים וברסלבים ישהו יחד. בפועל, נראה שהחלוקות הפנימיות הללו שבבני-ברק ובירושלים תופסות מקום כל כך גדול, לא משמעותיות בעיצומו של שבוע שדאות בעמק האלה. כשביקשתי מהמ"פ לברר איתם את הפילוח המדויק של הכיתה, ומאיזה זרם הגיעו יותר חיילים, הוא סרב. "אנחנו לא נותנים כאן מקום לפילוגים, כולם חיילים עכשיו", אמר.

השאלה העיקרית שסקרנה אותי הייתה עד כמה הם מחוייבים לרעיון הציוני, אם בכלל, והאם הם כאן רק כי זו האפשרות הטובה מבחינתם בנקודת הזמן הזו. התברר שכולם כאחד מרגישים חיבור גדול לעם ולארץ ורצון עמוק להגן עליה. חיבור לכלל ישראל קיים, למרות שרובם לא יאמרו במפורש: אנחנו ציוניים. כך גם החיבור לסמלי הציונות - ההמנון והדגל - לא תמיד קיים, אבל גם בלעדיהם הצעירים הללו ממש לא מרגישים נטע זר.

מדובר בהבדלים סמנטיים שאינם אומרים הרבה עבורם. מי שלא היססו לומר בפה מלא שהם ציוניים היו משה ושמעון, שדווקא באו ממשפחות חרדיות מהמיינסטרים, אבל, וזהו אבל חשוב, כאלה שמתגוררות בשכונת פלטבוש ברובע ברוקלין בניו-יורק. המתח המתמיד אל מול המדינה לא קיים שם, והחשיבות להגדיר או לא להגדיר את עצמך כציוני לא תופסת מקום כל כך גדול.

ומה עבר עליי במהלך היומיים הללו? בתחילה, היה קשה. קשה ממש. לא חוויתי אף לא מאית מהחוויות שעוברים חיילים בטירונות, ובכל זאת, היה קשה. לא רק קושי פיזי, גם כל התחושה הייתה זרה לי. המדים, האפוד, הקסדה, השפה הלא ברורה. אבל מהר מאוד התמכרתי. כשהיומיים הללו תמו, נותרתי עם טעם של עוד. מדהים כמה מהר המעטפת הצבאית שואבת אותך. עניין של כמה שעות. את המפקד, שצעיר ממני בכמה שנים טובות, התחלתי כמעט להעריץ. והאחווה ששררה בין החיילים סייעה ברגעי המשבר.

אם בהתחלה תהיתי איך צעירים שעד לא מזמן היו בחורי ישיבה הישובים על סטנדר ודף גמרא הפכו כל כך מהר לחיילים לכל דבר, בהמשך, כשגם אני נכנסתי לעניין, הבנתי שזה פשוט קורה. לא מצאתי פגם אחד בכשרות הפלוגה. הכול היה כשר למהדרין, והאווירה התורנית נשמרה במלואה. אבל בסופם של היומיים הללו הצלחתי להבין מעט יותר טוב את החשש החרדי מהשירות בצה"ל. לא רק ביטול סדרי הלימוד ולא החשש מכך שחיילת תיכנס בטעות למחנה של הפלוגה החרדית, אלא עצם העובדה שהצעירים שלהם יימסרו לידי רשות זרה, שהשפעתה כה עצמתית. הם, מבחינתם, חייבים לוודא שההשפעה הגדולה הזו תנוצל רק לחינוך הצעירים ללוחמה בשדה הקרב, ולא לחינוך משום סוג אחר. בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא שיקבע.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg