ראשי » יהדות » מגזין

תמיד ראשון: אביחי שלי מסתער על היעד

15 שנה אחרי שריגש מדינה שלמה כשהפך לחתן התנ"ך העולמי לנוער, אביחי שלי כובש יעד נוסף בתור העיוור הראשון בישראל שעוסק בתחום ההשקעות. מהמשרד התל–אביבי המוביל שבו הוא עובד הוא מספר על הילדות בנתיבות בצל אובדן הראייה והשמיעה, על השאלות הקשות כלפי שמיים ועל האהבה בחייו

בכניסה לעמדת הקבלה של משרדי פירמת רואי החשבון והייעוץ דלויט ממתין לי אביחי שלי. "בואי מכאן", הוא מוביל אותי במסדרון העגול תוך שהוא מכה במקל הנחייה שלו על הפאנלים וממשש את הדלתות. על פנינו חולף אחד משותפיו לעבודה ואומר: "היי, חזרת. באמת התגעגענו למכות ברגליים". שלי צוחק וממשיך בדרכו. את דלת חדרו, שנראית בדיוק כמו הדלתות האחרות, הוא מזהה מיד.

שני מחשבים מונחים על עמדתו, ולצדם מקלדת שמתרגמת לו את המסמכים לברייל. בכל פעם שהוא חולף על שורה במחשב קופצות הנקודות מתוך הצג. יש לו לא מעט דו"חות להגיש, ואיש לא יעשה לו הנחות.

מאז ילדותו, שלי הציב לעצמו מטרות שלא רבים האמינו שיגיע אליהן. והוא, מה שנקרא, לא ראה בעיניים. אחרי שסיים תואר במנהל עסקים ועבר בהצלחה את מבחני הרשות לניירות ערך הוא גאה להיות היום העיוור הראשון שעובד בתחום ההשקעות, ועוד באחת מארבע החברות הגדולות ביותר בארץ.
 
בלי הטכנולוגיה היית יכול לעבוד בעבודה הזו?

"ספק גדול. הטכנולוגיה היא גורם מרכזי בשילוב של אדם עיוור בחברה ובעבודה. לכן אני הרבה פעמים אומר לעיוורים שאני מלווה - אל תזניחו את הנושא של המחשב, אין לכם חיים בלי זה".

מה בעצם התפקיד שלך כאן?

"אנחנו מתמחים בחברה בהפקת דו"חות לחברות ובמתן שירותי ביקורת. כמו שיש מבקר המדינה, שכל תקופה בודק איקס דברים וכותב דו"ח על ליקויים, זו בעצם העבודה שלי - להציף ליקויים לחברות ששוכרות את שירותינו. אני נמצא בתחום של שוק ההון, והתפקיד שלי הוא לספק ביקורת לבתי השקעות ובנקים".

אתה מצליח לעמוד בקצב?

"אין ברירה. אתה חייב לספק את הסחורה, אחרת לא תהיה פה. זה לוקח לי קצת יותר זמן מאדם רגיל, אבל בסוף יש תקציב שעות ביקורת. לפני חודש התחלתי ביקורת לבית השקעות מסוים. אמרו לי שבפרויקט הזה עומדות לרשותי 150 שעות ביקורת. בינתיים סיימתי את הדו"ח ונשארו לי עוד חמש שעות שאני יכול לנתב".
 
לעבודה הנוכחית הגיע אחרי שמונה שנות עבודה בחברת פסגות. "מנהל החברה פגש אותי באחת ההרצאות שאני מעביר, והוא זה שמשך אותי לכאן. הוא אמר לי שהם עשו ביקורת על פסגות והוא ראה איך אני עובד", הוא מספר. הכניסה לתחום עצמו לא הייתה פשוטה. "לפני שמונה שנים, כשעשיתי את המבחנים והשאלונים לפסגות, הגענו לשאלת מיליון הדולר. מנכ"ל בית ההשקעות אמר לי: 'תגיד, אתה באמת מאמין שאדם עיוור יכול לנהל השקעות?' עניתי לו שבחוק שמפקח עלינו, חוק הסדרת העיסוק, כתוב בסעיף תשע שמנהל תיקי השקעות ינהל את כספי לקוחות בנאמנות עיוורת. הבדיחה הזו שעשעה אותו והיא זו שפתחה לי את הדלת".

עד כמה אוכלוסיית העיוורים מצליחה להשתלב במעגל העבודה?

"לצערי מעט מאוד, פחות מעשרה אחוזים. בכלל, בקרב אנשים עם מוגבלויות, אחוז התעסוקה נמוך מאוד. לכאורה זה אמור להחמיא לי שהצלחתי, אבל האמת היא שזה מעציב אותי. זה גם הנושא שאני מקדיש לו הכי הרבה זמן בהתנדבות - שילוב אנשים עם מוגבלות במעגל התעסוקה. אני חונך עכשיו בחור עיוור ועוזר לו למצוא עבודה במסגרת פרויקט מנטורים של עמותת 'מגדלור'. במסגרת הפרויקט בכירי חברות מלווים בחורים עיוורים כל הדרך לתוך מעגל התעסוקה, החל משליחת קורות חיים ועד לרגע הקליטה. אני רואה כמה קשה לפתוח דלת ולהכניס אדם עיוור לעבוד. אני גם משתף פעולה עם ארגון 'עסק שווה', שמסייע למצוא תעסוקה לאקדמאים עם מוגבלות. לא מקובל עלינו שאדם עם מוגבלות שסיים תואר ראשון ושני, ישלחו אותו למיין קרטונים במפעל".

מבחינת שכר, קיבלת תנאים שווים לאלו של יתר העובדים?

"המשכורת שלי גבוהה מאוד גם ביחס לאנשים רגילים. אני מרוויח גם מהרצאות שאני מעביר באופן פרטי וגם מפה. דלויט לא קיפחו אותי. גם במקום הקודם שעבדתי בו נתנו לי את כל הזכויות שמגיעות לי ושכר של שווה בין שווים. אני האדם האחרון שיצליחו לנצל אותו ולעבוד עליו, אז בואי נאמר שאני מרוויח הרבה מעבר לממוצע. מצד שני, אני אומר לעיוורים שמציעים להם שכר מינימום שאם זה מה שמציעים לכל האנשים מאותה חברה, הם צריכים לקבל את זה ולצאת לדרך. גם אני התחלתי בתוך מתמחה עם משכורת עלובה של 4,000 שקל ונסעתי כל יום לתל־אביב וקרעתי את הצורה. גם בהרצאות, בתחילת הדרך, הייתי נוסע לצפון ולרמת־הגולן בשביל מאתיים שקל, אבל ידעתי שבהמשך אגיע למשכורת הרצויה".

את שלי אולי תזהו בתוך חתן התנ"ך הג'ינג'י שזכה במרב הנקודות בחידון העולמי בשנת 2002. זה היה היעד הראשון, אחד מני כמה, שזכה להגשים. הוא נולד לפני 34 שנים בנתיבות וממשיך להתגורר בה עד היום. אביו חשמלאי ואמו גננת שיצאה לגמלאות ("אנשים מאוד פשוטים, מאוד עמך, אבל גדולים מהחיים"). הוא בן יחיד במשפחתו, ויש לו ארבע אחיות ביולוגיות ואחת מאומצת. אחותו הבכורה נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1999, ושנה לאחר מכן אומצה אחותו הקטנה.

כשהיה בן שנתיים חלה בדלקת קרום המוח. "המצב החמיר מאוד וחששו לחיי", הוא נזכר, "החליטו להזריק לי אנטיביוטיקה שעצרה את ההידרדרות אבל גרמה לאובדן השמיעה. לא הייתה כאן רשלנות רפואית - זה סיכון שהיה ידוע מראש וההורים שלי קיבלו החלטה בידיעה מלאה".

עד גיל ארבע הוא לא דיבר, "ואז הרכיבו לי מכשיר שמיעה ואמא שלי לימדה אותי לדבר מאפס". אבל הגורל המשיך להכות. "קצת אחרי שקיבלתי את השמיעה שלי בחזרה הלכתי לשחק בפארק שעשועים ליד הבית שלנו. נפלתי מאחד המתקנים ונכנסו לי זכוכיות לעיניים. ככה איבדתי את הראייה".
  

אתה זוכר את המראה האחרון שראית?

"אני זוכר צבעים, זוכר איך נתיבות נראתה פעם, זוכר איך אמא שלי נראתה בצעירותה, זוכר כדורגל בטלוויזיה. אבל בגדול זו תקופה שכנראה קצת הכחשתי, ואני נעזר בעדויות של ההורים ובסיפורים שלהם. אני כן זוכר מה קרה אחרי שהתעוררתי, את המעבר מילד רואה לילד שלא רואה. לא הבנתי את החומרה. הייתי ילד קטן והתלהבתי מזה שאני בבית חולים ושמביאים לי מתנות כל היום. למזלי הכאב הזה נחסך ממני".

הוא נשלח לבית ספר יסודי רגיל. "הייתי תלמיד מצטיין, אבל מבחינה חברתית היה לי שם גרוע מאוד. אנחנו מדברים על שנות התשעים, ולא רק שלא קלטו ילדים עם מוגבלויות לבתי ספר רגילים, זה עוד קרה בתקופה החשוכה שהורים היו יכולים להיות אכזריים ולהפגין מול המנהל ולצעוק לו שיעיף את העיוור מהכיתה, והילדים למדו מזה.

"אני זוכר מקרה נדיר שבו ילד אחד מהכיתה הזמין אותי להתארח אצלו בבית אחר הצהריים. זה היה חריג והתרגשתי מאוד. כשהגעתי אליו הביתה, איך שפתחתי את הדלת, אמא שלו התחילה לצעוק עליו: 'מה אתה מביא לי ילדים עיוורים הביתה? תיקח אותו מהר לבית שלו! אני לא מוכנה שיהיה פה!'. הייתי בכיתה ג' וחרב עליי עולמי".
 
גם להתמיד בלימודים לא היה פשוט: "אז לא היו מחשבים, הייתה מכונת ברייל ממתכת עם שישה כפתורים וגללתי דף מאחור שעליו תקתקתי נקודות של ברייל. ככה הייתי כותב את השיעורים. הבעיה הייתה שאף אחד לא הבין מה שכתבתי, היה צריך להקריא שאלה, לפתור אותה ולתרגם בכתב רגיל, והכול נפל על אמא שלי".

השינוי הגיע בחטיבת הביניים, כאשר עבר ללמוד בישיבת "בית־יהודה" בכפר־מימון. "שם היה מהפך של 180 מעלות. מהילד הכי בודד הפכתי לילד הכי רצוי, הכי במרכז העניינים, ילד שטוב לו ושמח לו".

אבל גם כשנדמה היה שהכול מסתדר, שוב הכה הגורל במשפחה, כשאחותו הבכורה נהרגה בתאונת דרכים. "התפרקתי", הוא נזכר, "אמרתי לאלוהים - מה נסגר? גם הראייה, גם השמיעה, ועכשיו אחותי. תראה איך ההורים שלי סובלים, מה הגבול? בשלב הזה ממש עלו בי הרהורי כפירה. חשבתי לפרוק עול ולזרוק את הדת, אבל בישיבה תפסו אותי קצר וככה החזקתי מעמד. ככל שהתבגרתי התחלתי להבין שלאלוהים יש את החשבונות שלו ולבני האדם החשבונות שלהם. כמו שכתוב במשלי: 'מהשם מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו'".
שלי הציב לעצמו שלושה יעדים שנראו כמעט בלתי אפשריים בתקופתו: לזכות בחידון התנ"ך, להתגייס לצבא ולהצליח בקריירה.

למה החלטת להתחרות בחידון התנ"ך?

"אמא שלי לימדה אותי לדבר בעזרת סיפורי התנ"ך. זה היה הבסיס לדיבור שלי, המילים הראשונות. בשנת 92' זכה חתן התנ"ך העולמי הראשון מנתיבות, דורון סופר, התפללנו יחד באותו בית כנסת. בעקבותיו באו הרבה הצלחות - עשר שנים רצופות שילדי נתיבות הגיעו לשלב העולמי, וזה חלחל. הרבה ילדים מנתיבות הלכו בעקבותיו וגם אני נשביתי באתגר הזה".

במשך ארבע שנים נאבק כדי לעלות לתחרות. "התחלתי בשנת 99', וכל שנה נפלתי. תמיד הגעתי מקום אחד לפני המקום שצריך. רק בשנה הרביעית, בעור שיניי, הצלחתי לזכות בתואר".

לעובדה שאתה עיוור היה יתרון, מבחינת היכולת לזכור כמויות של מידע?

"אני חושב שכן. אני מאמין שכשאלוהים לוקח ממך דבר אחד הוא מפצה אותך במקום אחר. אם אין לך חוש אחד אתה מפתח חוש אחר שיפצה על זה. במקרה שלי זה המישוש, הריח וגם זיכרון טוב".

ההשקעה השתלמה ובשנת 2002 קטף לבסוף את התואר. "אני זוכר את רגע ההכרזה. ביקשתי מאריאל שרון ז"ל שייתן לי להודות להורים שלי. אבשלום קור קצת הסתייג מהרעיון אבל בסופו של דבר לקח אותי למיקרופון ונתן לי להודות. אמרתי שם שאני חושב שההורים שלי ניצחו היום, שזה ניצחון של 18 שנה. הוא חיבק אותי ואמר לי 'כל הכבוד'. העובדה שלקח אותי ביד ונתן לי לדבר במקומו - בעיניי זה מעיד על גדולה".

היעד הבא היה הצבא, וגם שם הוא לא נתקל בדלתות פתוחות. "רציתי להתקבל לחיל המודיעין, שההגדרה הקלאסית שלו היא 'העיניים והאוזניים של המדינה'. עכשיו - אין לך לא את זה ולא את זה, אז איפה אתה רוצה שישימו אותך לעזאזל? בצו הראשון אמרה לי הקצינה: 'יש לך פרופיל 21, אתה פטור משירות, תודה רבה שבאת, אנחנו מעריכים את זה מאוד'. עניתי לה 'תודה רבה שבאת, אני מעריך את זה מאוד, אבל רוצה לשרת בצבא'. שם התחיל הבלגן - לך לצו שני, ועדת איתור, ועדה רפואית. שנה וחצי טרטרו אותי במכתבים וטלפונים. היה לי ברור שאני לא מוותר. בסוף התגייסתי ליחידת 8200".

במשך שלוש שנים הוא שירת כאיש מב"ר (מפקד בינה רשתית), והיה אמון על איסוף ומחקר מודיעין. "זה אומר לקבל ידיעות מכל מיני מקורות ולהצליב ביניהן, לגזור מזה תובנות. גם שם הזיכרון עזר לי מאוד. הייתי העיוור הראשון ששירת בתפקיד הזה. בשנה השלישית היו הרבה מאוד הצלחות, ויצאתי בתחושה טובה משם".
  

גם את היעד השלישי, להתחתן, הצליח להגשים לפני שנתיים כשנישא לבחירת ליבו צילה, עורכת דין במקצועה.
כשאני שואלת אותו אם גם לה יש מוגבלות כלשהי הוא מעווה את פרצופו, חצי בכעס. "יש לה לקות בידיים, הן קצרות יותר מהרגיל", הוא מציין, "ובזמנו לא הסכמתי לפרסם את הסיפור שלנו בדיוק מהסיבה הזו. לצערי הרב עדיין יש בחברה שלנו תפיסה שאדם עם מוגבלות חייב לצאת עם מישהי עם מוגבלות. לא רציתי לחזק את התפיסה הזו, שמבחינתי מחזירה אותנו אחורה. עצבן אותי כששדכנים היו מתקשרים אליי ואומרים לי: 'שמע, יש לי מישהי עיוורת לסדר לך'. אמרתי להם: 'אם אתם מציעים לי עיוורת לא רק שאתם לא פותרים לי את הבעיה, אתם מכפילים אותה'. עיוור לא יכול לנהוג ברכב ולקחת ילד לגן. אם כבר לא יוצאים מהרעיון של שידוך מוגבלות למוגבלות, לפחות שתהיה השלמה".

איך לומדים להכיר אישה בלי לראות אותה?

"לפני שלוש שבתות קראנו את הפרשה עם הפסוק 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'. הקול אומר הרבה, תתפלאי. לפני כן כמעט התחתנתי עם בחורה ללא מוגבלות שהכרתי באחת ההרצאות שלי. היא רצתה שנתחתן תוך חודש ופחדתי לעשות משהו כל כך מהיר. אצל צילה הקשבתי לקול שלה. דיברנו במשך חודשיים עד שהיא סוף־סוף הסכימה להיפגש. התחתנו שנה בדיוק אחרי הדייט הראשון".

גם היום, שלי ממשיך לנסוע מנתיבות לתל־אביב. בין תחנת האוטובוס לרכבת גילה גם את יכולות השכנוע וההנהגה שלו. "בשנת 2011 היה ערב אחד שבו הכול השתבש. פספסתי את האוטובוס ואת מוניות השירות והייתי ממש מיואש. אחרי שגמרתי להתעצבן אמרתי לעצמי טוב, אולי נעשה משהו מועיל ונפתור את המצב. הפריע לי שתושבי נתיבות נוסעים באוטובוסים מאספים במשך שעתיים ורבע לכל כיוון. החלטתי שאני יוצא למאבק, כדי שיתחילו להפעיל אוטובוסים ישירים. אחרי חודשיים שמיררתי את החיים של מנכ"ל משרד התחבורה הוא אישר את התקציב. הנסיעה הצטמצמה משעתיים ורבע לשעה, וזה גם פתח את הדלת לרכבות. בכל יום כשאני נוסע ברכבת אני נזכר במאבק שלנו ואיך בכוח הרצון אפשר לשנות סדרי עולם".

ההצלחה המקומית עשתה לו חשק לטפח חלום חדש, ומזה תקופה הוא מחפש דרכים להשתלב בפוליטיקה. "אני מאמין שאם אצליח להיות שר רווחה אוכל להטביע חותם גם ברמה הרוחבית, ברמת המערכת, ואני מנסה להגיע לשם. הקמתי מפלגה קטנה לצעירים בנתיבות, קיבלנו מנדט אחד והצלחנו להיכנס לעירייה. אני אישית לא נכנסתי כי הייתי במקום השני, אבל אני רושם הצלחות קטנות, מנסה להיכנס לרשימות. אני כל הזמן ממשיך לנסות".

"מסתכלים עליי כל הזמן, מה הם רוצים, מה אכפת לי בעצם". כך נפתח הסרטון שמוקרן בהרצאה שלו ובו הוא עונה על כל התהיות הנפוצות ביחס לעיוורים. "בעיקר מעניינת את הקהל הפרקטיקה, לכן עשר הדקות הראשונות של הסרט מוקדשות לתיעוד אמיתי מהחיים שלי. איך אני קם בבוקר, מניח תפילין, הכול".

יש באמת אתגרים בקיום ההלכה?

"יש התנגשויות. למשל כשנגמרת לי הסוללה במכשיר השמיעה באמצע השבת, חלק מהפוסקים אומרים שאסור לי להחליף, ואני אומר שאין דבר כזה שאני לא מחליף, אני לא אשאר ללא שמיעה כל השבת. בסופו של דבר קיבלתי פסק הלכה מאחד הרבנים הגדולים, שאני יכול לעשות את זה בשינוי. אבל בגדול, אין משהו שאי אפשר להתגבר עליו. אתה מקיים מצוות כמו כל אחד אחר".

קרה שניסו לרמות אותך בגלל שאתה לא רואה?

"קשה לי להאמין שיצליחו. היו בודדים שניסו, כמו נהג מונית שלא מחזיר את העודף שמגיע לך. הם מגלים מהר מאוד שיש סימנים ושאתה יודע בדיוק כמה אתה אמור לקבל. באופן כללי החברה הישראלית לא מנצלת אנשים עם מוגבלות. הייתה לי פעם שיחה מעניינת עם זאב רוזנשטיין כשהגעתי לכלא להרצות בפני האסירים. הוא אמר לי שמי שפוגע באדם כמוני הוא פושע עלוב. אפילו לעבריינים יש גבולות".

במסדרון נשמעים פטפוטי סמול־טוק קולניים של חבריו לעבודה. "לפעמים, כשיש רעש, אני מוציא את מכשיר השמיעה ונהנה מהשקט", הוא מגלה. "וכשאני ישן בלילה, בחלומות, אני חוזר לראות. נזכר בדברים שקרו לי, ושם אני מדמיין את הכול".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg