בצל ההפיכה: הצצה לקהילה היהודית בזימבבואה
היא נולדה לאם אפריקנית ולאב סקוטי, גדלה בזימבבואה כנוצרייה ומצאה את דרכה ליהדות ולישראל. סיפור חייה של שמחה חיה בוטצירת מספק מבט על הקהילה היהודית במולדתה, על המדינה האפריקנית שעברה הפיכה לפני חודש ועל משפחתה שנותרה מאחור
בערב שבת לפני ארבעה שבועות נאלצה שמחה חיה בוטצירת, אזרחית זימבבואה החיה כעת בישראל, לכבות את מכשיר הטלפון שלה עם כניסת השבת, ולבלות יממה שלמה בחרדה לגורל עמה ומשפחתה. כזכור, באותו שבוע התקיימו במדינה האפריקנית הפגנות ענק נגד שליטהּ זה עשרות שנים, רוברט מוגאבה בן ה־93. בעקבותיהן התרחשה במדינה הפיכה צבאית ומוגאבה הודח מתפקידו והוחלף בסגנו לשעבר, אמרסון מנַנגגואה.
"כל השבת הייתי במתח, היה לי קשה מאוד לא להיות מחוברת לאינטרנט ולראות מה קורה בבית", מספרת השבוע שמחה חיה, "מיד בצאת השבת הפעלתי את הטלפון והתעדכנתי. ראיתי בפייסבוק תמונות של רוב החברים שלי, כמעט כולם היו בצעדת הענק למען זימבבואה ונגד משטרו של מוגאבה. זה היה רגע מרגש. תבין, דבר כזה אף פעם לא קרה. פתאום כל העם הזימבבואני יצא ביחד לרחובות, בצורה שלווה ובאחדות בין שחורים ולבנים. בשבילי זה היה מרגש מאוד".
בוטצירת, בת 28, היא האמצעית מבין שלוש אחיות. היא נולדה וגדלה בהררה בירת זימבבואה, ובבגרותה הייתה שם מורה לאמנות. אחותה הגדולה חיה בסקוטלנד ועוסקת בשיווק, והצעירה מלמדת פסנתר בזימבבואה. לפני כשנה הגיעה לישראל במסגרת תוכנית 'מסע', החליטה להישאר כאן ובקיץ האחרון עברה הליך גיור במכון 'פרדס'. בקרוב, היא מקווה, יושלם תהליך התאזרחותה המלא בישראל.
אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בבית קפה ירושלמי. "גדלתי בבית נוצרי מאוד, באווירה דתית מאוד", היא מתחילה לגולל את קורות חייה עד כה. "כשגדלתי היו לי הרבה שאלות אמוניות. רציתי קשר קרוב יותר לאלוהים ולכן התחלתי לקרוא את התנ"ך, בעיקר מה שהנוצרים מכנים 'הברית הישנה'. מה שמשך וקירב אותי ליהדות היה השבת. עברתי מסע ארוך, ובתקופה מסוימת הייתי חברה ב'כנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי' (זרם בנצרות הפרוטסטנטית המקדש את יום השבת ולא את יום ראשון כמרבית הנוצרים; צ"ק), אבל היו לי המון שאלות על חוסר האחידות בין הברית הישנה לחדשה".
שמחה חיה חיפשה מזור לשאלותיה גם בגוגל, ושם נחשפה באופן מקיף אל היהדות. עוד קודם לכן, היא אומרת, "הרגשתי תמיד קשר עמוק לישראל". כאשר העניין שלה ביהדות גבר, סיפרה לה חברה על "יהודי שמלמד עברית בבית הכנסת" והציעה לה להצטרף. היא השתתפה בשיעורים האלו במשך ארבע שנים, שבהן החלה מאותיות האל"ף־בי"ת ועד היכרות טובה עם שפת התנ"ך והיהודים. "בסופו של דבר הבנתי שהיהדות זה מה שאני מחפשת. אני זוכרת את הפעם הראשונה בבית הכנסת, ידעתי אז רק מילה אחת בעברית - 'ברוך', אבל בעזרת הנשים היו נשים חביבות מאוד שסייעו לי. כולן היו זקנות. אחת מהן, אישה מדהימה, נפטרה לפני כשנה. הקהילה היהודית בזימבבואה מאוד מבוגרת".
בהררה, בירת זימבבואה, קיימות שתי קהילות יהודיות. לצד הקהילה האורתודוקסית והמבוגרת, המורכבת מבניהם של מתיישבים מאירופה, ישנה קהילה חדשה יותר של מתגיירים קונסרבטיבים מבני שבט הלמבה - קבוצה אתנית באפריקה הדרומית המונה כ־70 אלף איש, שבניה טוענים למוצא יהודי וחלקם עברו גיור קונסרבטיבי בחסות ארגון 'כולנו'. כמו במקרים רבים אחרים, גם שמחה חיה עברה תחילה גיור כזה, אך בהמשך עברה גם גיור אורתודוקסי בישראל.
"בשבילי הגיור היה חוויה חיובית מאוד", מספרת שמחה חיה על התהליך שעברה במכון 'פרדס'. "למדתי עם עוד נשים, ויש לי כאן חברות שהן כמו אחיות שלי. הרבנים והמורים היו תומכים מאוד, והבינו מאיפה הגעתי".
איך המשפחה שלך בזימבבואה קיבלה את החלטתך להתגייר?
"אימא שלי אומרת שהיא כל כך שמחה בשבילי על התהליך שעברתי. היא יודעת שבעבורי זה חלום שהתגשם. 'את נמצאת איפה שאת צריכה להיות', כך היא אומרת לי. היא וכל המשפחה קוראים לי בשם הנוכחי 'שמחה' ולא בשם הקודם, נטשה אנסטסיה אמנדה. בחרתי בשם 'שמחה חיה' כי אני רוצה לחיות חיים של שמחה כיהודייה. קשה מאוד לחיות בזימבבואה כיהודייה דתית, ולכן החלטתי להתחיל את תהליך העלייה לארץ. ישראל היא המדינה שבה אני רוצה לגור".
רוברט מוגאבה, הרודן הוותיק שאולץ עתה להתפטר על ידי ראשי הצבא, שלט בזימבבואה במשך 37 שנים, מאז הכרזת העצמאות שלה ב־1980. לפני כשלושה שבועות הושבע במקומו אמרסון מננגגואה. הנשיא החדש הבטיח תקווה ושגשוג למדינה הסובלת ממצב כלכלי קשה, אך מוקדם עדיין לומר אם מדובר בהתפתחות חיובית לאזרחי המדינה הנחשלת, שכן מננגגואה היה סגנו ויד ימינו של מוגאבה. בתפקידו כראש שירותי המודיעין והביטחון הוא נטל חלק מרכזי בדיכוי מתנגדי המשטר, ובמהלך השנים הואשם בהטיית הבחירות במדינה ובגנבת אדמות.
מה את יכולה לספר לנו על החיים בדיקטטורה?
"למי שחי בישראל קשה להבין את המציאות הזאת, זה עולם אחר לחלוטין. החיים שם שונים מאוד מבישראל, הטכנולוגיה הרבה פחות מפותחת. חופש ביטוי למשל זה משהו שלא חוויתי בחיים עד שהגעתי לכאן. לא לכולם יש כסף לאוכל או כדי לשלם ללימודים לילדיהם. המלגה שקיבלתי מ'מסע' כדי להגיע לישראל הייתה הדרך היחידה שלי להגיע לכאן. בישראל אני יכולה לדבר בחופשיות, ללכת ברחובות ירושלים ולהרגיש בטוחה.
בזימבבואה זה לא כך. המצב הכלכלי שם קשה מאוד, ושיעור האבטלה הוא כ־80 אחוזים. אנשים לא יודעים מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם. בגלל זה כל כך התרגשתי מהברכה שיש ביהדות לפני שאוכלים, להודות לה' שיש לך מה לאכול. זו מציאות אחרת כאן, ואני אסירת תודה על ההזדמנות לחיות בישראל. התקופה הקצרה שלי בישראל עיצבה אותי מחדש. אני רוצה להיות מודל לחיקוי לעוד אנשים מהמדינה שלי שיגיעו לכאן ויעברו אותה חוויה".
מה את שומעת על מה שקורה עכשיו בזימבבואה?
"אני מתעדכנת מהמשפחה ועוקבת אחרי כלי התקשורת בזימבבואה. התקשורת שם הייתה תמיד מחוברת לשלטון ושימשה שופר שלו, אבל עכשיו זה סוף־סוף משתנה. רוב חברי הילדות שלי רוצים לעזוב ולחפש עתיד טוב יותר. הרבה אנשים, כמו אחותי, עובדים בחו"ל ושולחים כסף הביתה כדי לתמוך במשפחותיהם. עכשיו כולם מחכים במתח לראות מה יקרה הלאה ומה יהיה העתיד של זימבבואה, ואם הנשיא החדש יהיה שונה ממוגאבה. אני שומעת מחברים וממשפחה שכולם רואים חדשות באינטנסיביות, מחרדה ומחוסר ודאות.יש עכשיו קצת יותר תקווה ממה שהיה עד כה וציפייה לחיים טובים יותר, במיוחד מבחינה כלכלית".
כיצד הרגשת כשראית לראשונה את הצעדות ההמוניות נגד מוגאבה?
"זו הפעם הראשונה שהרגשתי גאה להיות אזרחית זימבבואה. אזרחים מכל הסוגים יצאו לרחובות להפגין בצורה שלווה. כולם רצו שינוי, וזה הגיע. זה מרגש מאוד בשבילי. לראשונה מאז שאני בישראל רציתי להיות בבית, לראות את כולם רוקדים ושמחים. הרגשתי שאני מחמיצה רגע היסטורי בזימבבואה".
הנשיא החדש איננו אדם תמים. הוא היה יד ימינו של הדיקטטור היוצא.
"קשה עדיין לדעת. יש הרבה אנשים שהיו מושחתים בממשלה הקודמת, והנשיא החדש פועל לנקות את השולחן ולדאוג שיהיה טוב יותר".
את מאמינה שזימבבואה תהיה עכשיו דמוקרטיה אמיתית?
"הלוואי, אנחנו מקווים מאוד. נצטרך לחכות ולראות".
מה אומרים בני המשפחה שלך שחיים שם?
"אנשים שאני מכירה שמחים כרגע. התרחש כאן משהו שלא קרה מעולם בהיסטוריה שלנו. אבל עדיין המציאות הכלכלית קשה, וצריך לראות איך הדברים יתקדמו הלאה. נולדתי בתקופת מוגאבה, לדור שלא מכיר מציאות אחרת, בניגוד לאנשים מבוגרים יותר. רוב האזרחים מובטלים, וקשה מאוד לשרוד. כשאני מספרת שקרוב ל־80 אחוז הם חסרי עבודה, שואלים אותי תמיד 'אז איך אנשים שורדים'. אני עונה שאני באמת לא יודעת. אבא שלי מת כשהייתי בת עשר, ואימא שלי גידלה אותנו לבד. היא דווקא עבדה כמנהלת חשבונות, אבל החיים היו קשים. כל יום מחדש לא ידענו אם יהיה אוכל על השולחן לארוחת ערב. היינו רעבים מאוד. כרגע אימא שלי לא עובדת בגלל המצב הבריאותי שלה, וזה לא פשוט בכלל".
שמחה חיה שמעה לראשונה על התוכנית של 'מסע' כשהייתה בארה"ב, ובעקבות זאת נכנסה לאתר המיזם כדי לבדוק את הפרטים, אלא שלאחר שובה לזימבבואה גילתה כי איננה יכולה להיכנס שוב לאתר. "הממשל של זימבבואה חסם את האתר של מסע ושל גופים דומים. ביקשתי מחבר שגר בגואטמלה שישלח לי במייל את הטופס המקוון, וכך מילאתי אותו".
בדומה למדינות אחרות באפריקה, לפני עלייתו של מוגאבה שרר במדינה - שכונתה אז רודזיה - שלטון מיעוט קולוניאליסטי של מתיישבים לבנים. בשנות השלושים של המאה העשרים חוקקו במדינה חוקי הפרדה גזעית, ונקבעו אזורים נפרדים לשחורים וללבנים. עם זאת, בהשוואה למשטר האפרטהייד בדרום־אפריקה, חוקי ההפרדה ברודזיה היו פחות נוקשים. "יש לנו היסטוריה קשה בהיבט הזה", אומרת שמחה חיה. "זה נושא מסובך מאוד. מצד אחד אני אסירת תודה שזימבבואה הצליחה להשיג עצמאות, אבל מה שקרה אחר כך מבחינה כלכלית והסבל שנגרם לאזרחים הוא בעייתי מאוד".
"סבתא שלי גדלה בזימבבואה בתקופות הקשות של הקולוניאליזם, אבל דווקא לא שמעתי הרבה סיפורים על אותה תקופה. שמעתי יותר על השחרור ב־1980, זו המורשת שעליה גדלנו. אז נאבקנו לחופש, וכך גם היום. אני גם באה ממשפחה מעורבת: סבא מצד אימא הוא ממלאווי (מדינה במזרח אפריקה; צ"ק), ואבא שלי היה בכלל מסקוטלנד. ועכשיו אני יהודייה", היא צוחקת. "נולדתי תשע שנים אחרי העצמאות, ולא שמעתי על התקופה הבעייתית. המשפחה שלי רב־תרבותית מאוד, אנחנו מקבלים אנשים מכל המוצאים".
לפני שהגיעה לישראל שהתה שמחה חיה תקופה מסוימת בקליפורניה, ועברה שם גיור קונסרבטיבי דרך ארגון 'כולנו'. "הייתי בוושינגטון ובניו־יורק וביקרתי בקהילות יהודיות גדולות מכל הסוגים. זה היה מעניין מאוד. לפני כן חשבתי שיהודים בעולם הם בדיוק כמו הקהילה הוותיקה בזימבבואה, אבל אז הבנתי שיש סוגים שונים של יהודים. למשל, בבית הכנסת בזימבבואה שבת אחת היא בנוסח אשכנז ושבת שנייה היא בנוסח עדות המזרח, כיוון שהקהילה מעורבת. חשבתי שזה ככה בכל מקום. בשבילי לחיות בירושלים ולצאת לרחוב שיש בו עשרה בתי כנסת במרחק של כמה דקות הליכה, זה מרגש ומיוחד. לא הכרתי מציאות כזו".
כיום עוסקת שמחה חיה באמנות ומתמחה ב'בטיק' - טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. "התחום הזה לא מוכר בישראל, והייתי רוצה ללמד את זה". היא מחפשת עבודה וגם שידוך, ומתגוררת כעת בירושלים.
מה הכי הפתיע אותך בישראל?
"השפע של המזון. אני טבעונית, והתרגשתי לראות כמה הרבה דברים אני יכולה לאכול כאן. אבל אני מתגעגעת גם לפירות וירקות שלא קיימים בישראל, כמו סוג של מלפפון שמכונה 'הורנד מלון'".
לסיום, מה היית רוצה שישראלים ידעו על זימבבואה?
"זימבבואה היא מדינה יפהפייה והעם הזימבבואני הוא ידידותי מאוד. התרבות שלנו מכבדת כל אחד, יש לנו אוכל נפלא ואנחנו גם אומה שמתפללת הרבה. חשוב לי גם שידעו שיש לנו קהילה יהודית קטנה, ועוד אחת של בני ה'למבה', ושיש גם יהודים מזימבבואה בישראל".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם