 |
|
|
|
|
סוויטה היא לא בית |
|
|
|
|
לאחר שהשתחררה מכבלי הזוגיות, יוצאת לרית לוי לחפש את מזלה בפיק-אפ ברים הכי סליזיים בארץ. השבוע במוקד העניינים - ה"ריבנדייל" |
|
|
|
|
|
|
|
|
אני לא יודעת איפה היה השכל שלי ברביעי בלילה, אבל אחרי אחד הימים הכי מיוזעים בהיסטוריה ועם שתי בירות וחומוס בקיבתי, שנח שם עוד מהצהריים, החלטתי להתגלגל בערב דווקא לנמל תל אביב. ההקרבה המוגזמת הזאת, במסגרת סדרת התחקירים הבלתי מתפשרת שלי, גרמה לי להגיע אל מעוז הלחות כקינלי לימון: חמוצה, מוגזת ולא חיונית.
המקום אותו בחרתי לפקוד היה "ריבנדייל", בר חדש באחוריו של ה-TLV, המורכב מרחבה חיצונית (למזוכיסטים חובבי נתזי גלים, אקנה ושיער מקורזל) ומרחבה פנימית ממוזגת ומעוצבת (לאנשים שיודעים כמה חשמל סטטי בשערות יכול להשפיע על תנודות קיצוניות במצב הרוח). א' הנאמנה ואני דידינו מהכניסה היישר לחלק הדביק פחות של הבר, תוך חילוץ לא אלגנטי ולא בלתי ויזואלי של עקבינו מחריצי פלטת העץ שמהווה את המפלס החיצוני.
למרבה המזל, הכרנו את בעלי המקום, שהבטיחו מיד לסדר לנו מקום על הבר הפנימי. לרוע המזל, הם שקרנים פתולוגים, ועד שהתפנה לנו מקום פיתחתי דליות ברגליים. רק כעבור רבע שעה של המתנה סימן לנו הברמן על מקום פנוי, שהיה בחציו – כמה מפתיע – בחלק החיצוני של הבר. כך ישבנו עם הגב לים, עם הראש לשם, כשפרצי מיזוג האוויר ניסו לשווא להילחם בצונמי של אוויר לח שבא מן המערב.
עם נתוני פתיחה לא מבטיחים, החלטנו להתנחם בחברה טובה - הוודקה. הזמנו אחת עם טוניק ואחת עם אשכוליות, השקנו כוסות וחיכינו שיקרה משהו טוב. כשזה לא קרה, התחלתי לסקור בעיניי את המקום ולעבוד על כישורי הפלרטוט שלי, אלה שציינתי עליהם כבר בפעם הקודמת כי חלודים הם כמלגזה אחרי מונסון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
ניו יורק, אולי תתנשקי איתי?
|
|
 |
|
|
הבר של ה"ריבנדייל" התגלה כנוח לפעילויות שכאלה, שכן הוא מרובע, רחב ופנורמי. מבט חפוז וחד זוויתי על ההיצע הגברי במקום לא העלה מועמדים פוטנציאליים (מי חטף אותם, לעזאזל?), אז בחרתי בסתם קורבן חלק פדחת בחולצת פסים לנסות עליו את היכולות שלי. נעצתי בו מבט ארוך וחודר, שכמעט ופילח את הגולגולת שלו, ונראה היה לי שהוא קלט את המסר. "אוקיי, מה עושים עכשיו?", שאלתי את עצמי בפאניקה בלב וחזרתי לעשות מיד חיקויים של קשית.
תוך דקות ניסיתי שוב את השיטה. שחררתי עוד מבט מפורסם לכיוון הקודקוד המבהיק, וזה הבחין במאמציי והחל להראות סימני מצוקה. "מה היא רוצה ממני, חולת הנפש?", בוודאי שאל את הבחור שישב לידו. רק אחרי שלושה ניסיונות של הסיסטמה, הברנש תפס יוזמה והחזיר לי במבטים נוטפי סוציאליות. מפה לא כל כך ידעתי מה לעשות עם חלופת המבטים הזאת, אז דימיתי שמדובר במשחק מוחות מרושע, ושאני מנצחת.
בדיוק כשהבנתי שמקוז'אק לא ייצא הרבה, פנה אלינו הבחור שישב ממש משמאלנו. "לחיים", השתמש במשפט הפתיחה הכי קצר ועצל בהסטוריה. אחרי שזכה להגבהת כוס נטולת שמחת חיים מצדנו, חזר לעסוק בעיקר בחיסול ההיצע הקולינרי בתפריט, כולל אזהרה מעניינת לברמן שאסור לו לגעת בפול. "לא אכלתי כל היום", שח כשעלה כוסברה על השן הטוחנת שלו. "רוצות לעזור לי עם האוכל?".
בלי שום רצון טוב לעזור לפרסר, סירבנו, והוא החליט לפתע לעשות חיקויים של אמא שלי. "ניו יורק", הראה בקיאות באותיות לועזיות, כשכינה אותי בהתאם לכיתוב שעל חולצתי. "מה את אכלת היום?". כשחשפתי בפניו, לא ברור לי למה, את תקרית החומוס שלי, הוא כנראה הרגיש שהתקרבנו. "אולי תתנשקי איתי?", שלף לפתע את הביטחון העצמי שלו, שהסתבר כנפוח לפחות כמו הפול שעושה לו לא טוב. "אולי אחר כך", שיקרתי ובלעתי את הרוק, בתקווה שלא יישאר כלום לאחר כך.
|
|
|
|
|
|
|  | | הדוגמן תומר בי ל"לוק". לא היה בריבנדייל ביום רביעי
| /images/archive/gallery/117/364.jpg  | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
