 |
|
|
|
|
מתנה משמיים |
|
|
|
|
לאחר שהשתחררה מכבלי הזוגיות, יוצאת לרית לוי לחפש את מזלה בפיק-אפ ברים הכי סליזיים בארץ. השבוע במוקד העניינים - "ננוצ'קה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
אודה בפה מלא, כי לננוצ'קה לא היה לי שום עניין להגיע. את המקום זנחתי לפני מספר חודשים, אחרי שסבלתי מתגובות פיזיות בלתי רצוניות בכל פעם שצלילי מוזיקה צוענית התנגנו שם באוזניי. גם הקהל המבוגר והאשמאי בו מתהדר המקום יצא לי מכל הנקבים, שלא לדבר על ה"אווירה השמחה והאותנטית" שם, שכולם מדברים בשבחה ולי עושה רק צרבת.
ולמרות המיאוס, בליל אמש ננוצ'קה נראתה כאופציית פיק אפ שפויה יחסית, בהתאמה למצב התשישות שלי: מקום שנמצא מרחק הגירה סביר מהבית, מגרש מוכר וידידותי ו... נו, קצת מוזיקה שמחה להעלאת המורל השפוף. ליקטתי את מ', שהייתה לאה כמעט כמוני, ונסענו להטביע יגוננו בוודקה ובאמביאנס גרוזיני.
כשפסענו פנימה נחרדנו לגלות את הקהל הבוגר מציף את הבר ומשלח בנו מבטים צורבים. לפני שהספיקו להפשיט אותנו במבטים, ממש כמו במעשים - באופן גריאטרי ואיטי, הברמן סימן לנו על שני מקומות פנויים על הבר, ממש ליד חבורת בחורות עולצת, שעדיין לא למדה להחזיק את הליקר שלה. בחוסר חשק מופגן עקפנו את שליט הזוועה של הערב, הלא הוא הדי.ג'יי הבינלאומי דני סידס, והנחתנו את ישבננו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
מתמקדים בברמן
|
|
 |
|
|
למי שלא מכיר את ננוצ'קה, ואני מכוונת כאן בעיקר ליגאל עמיר ופאריס הילטון, מדובר במקום עלק ביתי א-לה גרוזיה, מפורז לחדרים עם שולחנות ישיבה, בר במרכזו וגוון אדום שולט בין הנברשות והאותנטיקה. המוזיקה, כאמור, נוטה לצועני, עם רפרופי ערבית, עברית והצקות שניתן לתחום בהגדרה "יציאות". בין לבין, ניתן למצוא שם אנשים בשנות העשרים המאוחרות ועד שנות הבלות לחייהם, שרק מחכים שהעראק יעלה להם לראש כדי שיוכלו לדגמן שמחת חיים, ואולי אף להניף את עצמם על הבר לריקוד מסחרר ושורשי.
למרבה ההפתעה, ועל אף הניסיונות של סידס לעשות שמח במקום, הננוצ'קה נראה אתמול כאילו הכלב שלו נדרס על ידי משאית, שנייה לפני שהתרסק עליו פסנתר. גוש נכאים סבב את אזור הבר, להוציא את השיכורות המצחקקות מימיננו, ונדמה היה לרגע ששום דבר טוב לא יצמח מהערב הזה, אפילו לא סיפור לשיחת סלון. אבל מתוך החומר האנושי המעציב הזה צמחה לה נקודת אור אחת, יחסית טריוויאלית – הברמן, אותו אחד שבתחילת הערב הכרזתי עליו שהוא אידיוט.
זה לא חוכמה לפלרטט עם הברמן. זה קל מדי, כשהוא עומד שם ומשחק בצורה בלתי נשלטת את מנחה התוכנית הקליל, המחויך והסימפטי. הוא מרכז את תשומת הלב אליו, ממלא את הכוס כשצריך, מדליק את הסיגריה כרפלקס לא מותנה ומשחרר איזו מילה או שתיים לאוויר, בדיוק כשבא להיגרס משעמום. כל אלה הופכים את הברמן למפלט זול ומובן מאליו, אבל לא פחות חיוני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| הדוגמן תומר בי. לא נצפה על ידי לרית בננוצ'קה. צילום: לוק | /images/archive/gallery/117/364.jpg  |
|
|
|
|
|
|
לרית כבר יודעת
|
|
|
|
|
כך הפך רן הברמן, שם שאני הגיתי, למושא השעשוע שלי לערב. אחרי חלופת מבטים בלתי מתפשרת וזריקת משקאות לכיווני, משל לקיתי בנפילת אלכוהול בדם, רן כתב לי על פתק את השאלה המתבקשת: "יש לך חבר?". במצב רוח הלום וודקה, עניתי לו שלא, ואפילו הוספתי איזו הלצה עבשה, שבשנייה בה נכתבה הייתי בטוחה שאני הדבר הכי מצחיק שקרה למתחם לילינבלום.
כך המשכנו להחליף דברים בכתב מעוות על מפית רטובה. הוא התבדח מעט, אני חייכתי כנערה מוכת ירח, והיה כיף אחד גדול. לקראת השלב בו הייתי אמורה לאבד כבר את ההכרה, רן הברמן הודיע לי שהוא בקרוב מסיים את המשמרת ושישמח אם אצטרף אליו לארוחת לילה. הסכמתי, איך לא, ובדקות שנותרו לי שוחחתי עם מספר עריריים שהספיקו לאגף אותי.
רן סיים להזיז בקבוקים ואני קמתי מיובשת מדיבורים. בחוסר אחריות מוקצן, שלחתי את מ' לבד הביתה והמשכתי את הלילה עם ברמן אחד, די חמוד. לפעמים זה מצחיק אותי, שבמקומות ובמצב המנטלי הכי חסרי סיכוי דברים כאלה יכולים לקרות, אבל יותר מצחיק אותי שהשבוע כבר תכננתי לכרוע על ברכיי ולצרוח השמיימה: "מה לעזאזל צריך לעשות בעיר הזאת כדי להשיג זיון?!?". עכשיו אני כבר יודעת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מפרט טכני
|
|
|
|
|
מקום: ננוצ'קה, לילינבלום 28. טל': 03-5162254.
חומר אנושי: נשים עולצות וגברים מבוגרים ורעבים, שמוותרים מראש על האוכל.
מוזיקה: מצועני ועד עברי - כל מה שיגרום לכם לרצות לשבור צלחת.
אווירה: בדרך כלל הילולת "חתול שחור, חתול לבן".
מספר פעמים שהתחילו איתי: 3, כולל מטרידן בתור לשירותים.
מספר פעמים שעשיתי עיניים: 0. רן הקדים אותי.
מספר משקאות שהזמינו לי: 2. שניהם מברמן שיודע את מי לשכר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
