 |
|
|
|
|
אקדוחן זקן, מה יש לו בחייו? |
|
|
|
|
מיברג, אורח כבוד בכל מטבח סנטה-פה שיודע מה טוב בשבילו, שמח שלפחות "צ'ימיצ'אנגה" עדיין עימנו |
|
|
|
|
|
|
|
|
לרגע קטן אחד לפני כעשרים שנה, נדמה היה לרומנטיקנים בינינו שרחוב יגאל אלון, הגבול בין תל-אביב לגבעתיים, הופך לפליט-סטריט ישראלי; רחוב שבו שוכנות מערכות עיתונים רבות. זר לא יבין זאת, אבל למרות היעדרה הטוטלי של קולגיאליות במקצוע (שבץ מוחי של עיתונאי אחד הוא תמיד יום חג אצל השני) הייתה בנו כמיהה לשותפות גורל אידיאולוגית וגיאוגרפית. מצד אחד רצינו לשנות, להשפיע ולהכתיב סדר-יום (הו, כמה אנושי!); מצד שני חשקה נפשנו ב"מקום", בר-מסעדה שאינם חללו הטחוב של "בית סוקולוב", שאת דלתו האטומה נוכל לדחוף בכתף שרירית, להיכנס לחללו ספוג האלכוהול ועשן הסיגריות שנספג בקירות המזיעים, להזיז לאחור את מגבעת פיליפ מארלו החבוטה שלנו, להישפך על שרפרף-בר גבוה, לחכות שהבר-מן יניח על הדלפק ג'ק על קרח, לשקשק את הקוביות השקופות, להניח מרפקים ולצלם מזווית העין את שיפר וברנע מסתודדים על המדור של יום שישי, את בן-אמוץ מכייס אוכל מצלחות של אחרים ואת בכר מתעלל בבן-פורת. לא היה מקום כזה, מכיוון שתל-אביב, למרות יומרנותה, איננה ניו-יורק, וישבנם של ברנע ושיפר מכווץ מכדי להתנשא לרמת ההווי של ג'ימי ברסלין, נורמן מיילר ופיט האמיל. חוץ מזה, ספק אם יש מראה נלעג ופתטי יותר מעיתונאים ישראלים ששתו יותר מדי אלכוהול.
ובכל זאת היה רגע חמקמק כזה לפני עשרים שנה. בשפך הצפוני של יגאל אלון (אז שבטי ישראל) שכנו בבית "כלמוביל", שלימים הפך לבית "מוניטין"-"גלובס", מערכות "מוניטין", "כספים", "אנשים", "חמצן" ומחלקת המנויים של "ידיעות אחרונות". לדן שילון היה משרד בבניין ובקומה עליונה שכן משרד הפרסום "וימר-טמיר-יעקובסון", בימים שבהם היה ראובן וימר הקופירייטר של המדינה. ביום טוב היית יכול למצוא נציגים בולטים של עסקונת התקשורת והפרסום, שרועים פרקדן בלשכתו של המו"ל חיים בר-און ז"ל, מעשנים סיגרים קובנים וסובאים J&B, שכונה אז "ג'ואיש בוז". בפינה הסמוכה שכנה מפלצת המקומונים המגלומנית "רחוב ראשי", שטרם זכתה לתחקיר ראוי על שאפתנותה ומפלתה המהדהדות. מעבר לגשר הקטן, היום רחוב מוזס, שכן במלוא הדרו, בית "ידיעות אחרונות" בימים בהם ניהלו אותו נח מוזס, דב יודקובסקי והרצל רוזנבלום. 400 מטר דרומה על יגאל אלון, שכנה מערכת "חדשות" בצביונה המעברתי, מעל "פונדק איילון", ספוגה תמידית בניחוח של שקשוקה רעה ואדי דלק. מצדו המזרחי של יגאל אלון הייתה ממוקמת מערכת "להיטון-עולם הקולנוע" במה שהיה אז בית "ויזה". היו עוד, אבל ממרחק הזמן והסניליות, הזיכרון מתעתע.
הטרגדיה - והיא כל-כך הלמה אותנו אז - שבכל המרחב התקשורתי המיוחם הזה לא הייתה מסעדה ראויה אחת למאכל אדם. מול "מוניטין", על הפינה, הייתה מסעדה יהודית שבהיעדר שם אחר, קראנו לה "היהודי", כאילו היינו קוזאקים המצחצחים חרבות לפני פוגרום (מה שהיינו). אני מדבר על התשלובת הנחותה ביותר של שניצל-פירה-צימעס ויחס עוין ואגרסיבי, שאף עיתונאי השווה את משקלו בחמין לא היה מוכן להיתפס בה מת. חוץ מירון לונדון, שבמסגרת הקדנציה שלו כמבקר המסעדות של "העיר" (היה דבר כזה) כתב עליה דברי שבח תמוהים. באמצע הדרך בין "מוניטין" ל"חדשות", התחלפו מסעדות בחלל קטן, בתדירות של פעם בשלושה חודשים. בכל הגלגולים הגישו שם בשר פרגיות. למרות שבכירי "חדשות" - בנזימן, רוטהולץ, גבע ואחרים - נהגו לפתוח את היום עם שקשוקה וחומוס ב"פונדק איילון" ושאול אברון כתב על הדלפק, בכתב ידו הגדול כשבקבוקי בירה ריקים מפוזרים סביבו; כמי שנקלע פעם-פעמיים לחאפלה הזאת, אני יכול להעיד שמבחינתי עדיף היה לאכול את הפסולת של הכור בדימונה. היו ימים שבמהלכם היה תופס אותי רעב כה דחוף של נפילת סוכר, שהייתי נכנס למכונית, משתחל בסגנון מכוניות מתנגשות מהחנייה התת-קרקעית של "מוניטין" ושם פעמיי למתחם הבורסה ברמת-גן לקצת חנופה ואוכל ערבי ב"אחמד את סלים". שם הסכים אורי דן, בימי מלחמת לבנון, לצרף אותי לנסיעת לקריית-שמונה במושב האחורי עם אריק שרון. אם מישהו מתעתד להקריא משהו מכתביי בהלוויה שלי, שיקריא את הכתבה ההיא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
המקומות הישנים והטובים סגורים כבר
|
|
 |
|
|
ביחס הפוך להצטמקות העיתונות המודפסת, התרחב ההיצע הקולינרי בתל-אביב. ועדיין, כאשר ניצבנו השבוע בצהריי היום, בהפוגה בין המשקעים, ברחוב קרליבך וניסינו להעלות ב-GPS וירטואלי מסעדות ראויות במרחק הליכה, העלינו חרס. אינני טוען חלילה שאין מסעדות באזור. נהפוך הוא; האזור הגיע לרוויה מלאה. אבל אוכל הוא יותר מהחומרים המוצקים שממלאים אתו את הקיבה המקרקרת. אוכל הוא מה שנפש רומנטית משוועת אליו ברגע נתון שההשפעות המכריעות עליו הן מצב הרוח, מזג האוויר, הבריאות הפיזית ואותו דבר-מה בלתי ניתן למישוש: הזיקה המדויקת בין מה שבא לנו ובין מה שיש.
קודם פסענו בנחישות אל רחוב הארבעה. פעם היינו נכנעים לנוסטלגיה מבית המדרש הבלקני וסרים ל"טריאנה". אבל כמו דברים טובים אחרים בארץ, "טריאנה" נסגרה, כמו גם "אולימפיה" הסמוכה, שאיבדה את שמחת החיים שלה אחרי רצח רבין. "פאשה" הטורקית נחשבת בעינינו פשע והוצאת דיבתו של אוכל טורקי. המבורגר ב"אודיאון" לא בא לנו. "טאפיאו" הספרדית הייתה סגורה, ועם מטריה ביד, חשנו שסושי ב"אונמי" זה יותר מדי דגים נאים וקרים שעה שהנפש יוצאת לאוכל חם ומספק עם נטייה ביתית. שבנו על עקבותינו ושמנו פעמינו - ברגל - אל עבר "קופי-בר" ומתחם המסעדות ביד חרוצים. בדרך חלפנו על פני "מפגש הסטייק" ההומה, מסעדתו היבשתית של בני הדייג ו"מי ומי". בעקרון אני בעד הזיקוק הישראלי כל-כך של הסטקיות הללו, אבל חברי הצעיר עיקם פנים. חששתי לחשוף בפניו את העובדה שללכת ברגל עד יד חרוצים הוא מסוג האתגרים שעלולים להיגמר רע במקרה שלי, שזה היה הרגע שבו ניצת בי רעיון: "צ'ימיצ'אנגה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ירון "חיך עדין" לונדון. צילום: עטיפת הדיסק "לו הייתי פיראט" | /images/archive/gallery/245/129.jpg  |
|
|
|
|
|
|
מרגריטות, בלי להתנצל
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות מאז עלו על דרך המלך לניו-מכסיקו והצליחו לייצב את המסר הקולינרי המובהק שלהם, אינני זקוק לתירוצים לסעוד ב"צ'ימיצ'אנגה". טוב לי שם. טעים לי והאוכל לא קם עלי להורגי אחרי שהוא נספג במערכת. עמדתי על זכותי הגריאטרית ולקחנו מונית. לפעמים צריך לדעת לשים גבולות. בניגוד ל"עינת" משבוע שעבר, כאשר שאלו אותנו בפתח אם הזמנו שולחן, ניתן היה להיווכח בעליל שלא עושים עלינו דאווין. בצהריי יום רביעי הייתה המסעדה מלאה להתפקע.
פעם קראו בניו-יורק לסעודות הצהריים הללו POWER LUNCH. ערמה של גברים ונשים, מחולפים ומחויטים במיטב הבדים והגזרות; עם ערכות תקשורת מהדור השלישי מושלכות ברישול מופגן על שולחנם; האקזקוטיבה הכלכלית-פרסומאית-תקשורתית במיצג מרהיב שהוא שילוב של תיאבון בריא, אנינות נרכשת והסומק הוורדרד שמתפשט על פניהם של מי שעשו חצי מיליון דולר לפני ארוחת צהריים. כמסעדה שראוי לכתוב עליה, "צ'ימיצ'אנגה" היא מקום משומש למדי. ממש במקרה החליפו שם לאחרונה את התפריט, שינו, הוסיפו והשאירו מנות טובות על כנן. ברירת המחדל הפכה להברקה אגבית.
בשלב זה של חיי אינני מתכוון להגן על בחירה עממית ופופוליסטית כמו גמיעת מרגריטת אשכוליות ורודות קפואה. אני עדיין מחבב מרגריטות עד מאוד, אבל אם היה מותר לי לשתות באופן ממוקד ומוקפד, אין ספק שהייתי בוחר באחת מטקילות הפרמיום המשובחות המגיעות ל"צ'ימיצ'אנגה". או שהייתי שותה "הרדורה", "אל טסורו", "שלושה דורות", "קונממורטיבו" סטרייט-אפ; או שהייתי מורה - באופן טרחני למדי - למלצרית כיצד אני רוצה שיכינו לי מרגריטה לא קפואה (על קרח) מטקילת פרמיום, קוואנטרו ומיץ ליים טרי. במקום כל אלו, נהניתי מהברד הקפוא. אני מנחש שלא מכניסים למרגריטות ב"צ'ימיצ'אנגה" את עלית הטקילות, אבל הטעם בסדר למרות שהמשקה איבד מעט מהפוטנטיות ההיסטורית שלו. פעם היה קשה לתקשר עם הרגליים אחרי שתי כוסות. הפעם זו לא הייתה בעיה. |
|
|
|
|
|
|
 |
| מנה בצ'ימיצ'אנגה. צילום: עינב מורנו | /images/archive/gallery/158/904.jpg |
|
|
|
|
|
|
הרפו מעט משוק הטלה
|
|
|
|
|
סלסת העגבניות המעושנות המוגשת בצלוחית מטבל בטבורה של סלסלת נאצ'וס פריכים וטריים, עברה מקצה שיפור, והיא כעת מעט מתוקה, מעושנת יותר וחריפה פחות. שמבחינתי זה בסדר. נטיית לבי הטבעית למנה ראשונה ב"צ'ימיצ'אנגה", היא סלט קיסר. כאן מכינים את ההמצאה המבריקה של סיזר קרדיני עם רוטב חריף, עלים פנימיים של חסה ערבית וקרוטונים שזורים בצ'ילי חריף. וואו-וואו-ווי.
לתפריט החדש השתחל סלט ירוק מאתגר: טבעות שומר, גבינה מלוחה (עזים?), פיסות בצל ירוק ועלים ירוקים אחרים, הכל בקערה עמוקה. הטעם, כמו המרקם הפריך, היה מצוין. יש לי בעיה עם גבעולים ועלים גדולים וארוכים מדי, כמו אלה שהתגנבו לסלט. לגבעולים הארוכים - גרגיר הנחלים כמדומני - יש נטייה מעיקה להיכרך על פני, להסתבך בשפם ולהשאיר כתמי רוטב על המשקפיים. אם אכפת למישהו מהערה בונה, הייתי מקצץ אותם לגודל ביסי יותר והמתרחק משטיק של נחשי פיתון מלופפים. במיוחדים אותו יום, היה קבב לוקוס שעוצב כדסקית של הוקי קרח. הזמנתי מנה נוספת, לאזימוט: גוואקמולי. סלט האבוקדו הזה הוא עתיר כוסברה, לימון, פלפלים ובצל. אני מעדיף את הגרסה עם העגבניות הטריות, המוסיפות לו גוף. אבל הגוואקמולי היה בסדר גמור, גם אם לא עילאי.
כאשר אני אוכל עם בניי ב"צ'ימיצ'אנגה", אני אוהב להתבונן בהם מחסלים מגש של פאהיטס עוף כשהם שוקדים בקפדנות על בניית הטורטיות הקטנות. אני התפתיתי ללואו די פוארקו החדש. פילה חזיר ורדרד על האש, מונח על מצע של תירס ומשהו דמוי פריחול'ס שעועית ברוטב צהבהב, חריף ופיקנטי במידה שאינה מתנקמת בי. היה טוב מאוד. אם יש לי טענה תקפה (תמיד) ל"צ'ימיצ'אנגה", היא הנטייה המוזרה של המטבח לא להרפות משוק טלה בבישול ארוך (ארבע שעות). הוא אכן נופל מהעצם, מדיף ניחוח למרחוק, נדיב בגודלו ומתכתב לא רע עם הפירה שעליו הוא מונח. אבל כמי שעשה סטאז' במטבחי סנטה-פה ונחשב אזרח של כבוד ב"קויוטי קפה" הוותיקה, אני מעדיף את עולם הספייריבס, הפאהיטס והבשר על האש על פני טלה בבישול ארוך שמתאים יותר לתפישת העולם של "יועזר" מאשר לזאת של "צ'ימיצ'אנגה". מה שאולי מסביר את העובדה שחברי לארוחה לא השאיר סימן בשוק, או שהוא סתם אנורקטי.
"צ'ימיצ'אנגה" היא מסעדה בעלת נוכחות מבורכת בנוף התל-אביבי. חבל שלא הייתה שם בעיצומה של האשליה שהעיתונות המודפסת היא העתיד ולא העבר. מהמולת האקזקוטיבה במסעדה, ניתן היה להבין שהנאה גדולה נחוותה אצל כולם. תפריט הקינוחים החדש נראה מבטיח, אבל זה מעולם לא היה התחום שלי. שני אספרסו קצרים חתמו את הארוחה ועשו את העבודה.
עבור שלוש מרגריטות, שלוש מנות ראשונות, שתי עיקריות ובקבוק מים מינרליים מוגז תוצרת חוץ וסקסי בחזותו, שילמנו 392 ש' לפני טיפ, שבמונחים עכשוויים זה מחיר הוגן שניתן היה לקצץ בו באופן ניכר אילו היינו נצמדים לארוחה העסקית. חוץ מהאוכל הטוב, הייתה לי הזדמנות נדירה לטרחן באוזני עיתונאי צעיר כמה מהתובנות המעיקות והפטאליות שהצטברו אצלי בחצי יובל תקשורתי. יומיים אחרי הארוחה שכחתי לברר האם שרד אותה או ששלח יד בנפשו בשל ההרצאה העבשה שלי על האיכות של פעם לעומת הרדידות של היום.
"צ'ימיצ'אנגה", רח' קרמניצקי 6, תל-אביב; טל': 03-5613232
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
