 |
|
|
|
|
ד. גבע היה אוהב את זה |
|
|
|
|
מיברג מבקש להחזיר את המסעדנות הערבית לתמונה באמצעות אומיה, כוך קטן וטעים בפרדס חנה |
|
|
|
|
|
|
|
|
על מהומות אוקטובר 2000 שילמו ערביי ישראל בדם ובכסף. עם שוך האלימות ואחרי שקברו את מתיהם, למדו המסעדנים הערבים של ואדי ערה, נצרת ואפילו יפו, משהו על בוגדנותו, ארעיותו, פחדיו והקפריזיות של הסועד היהודי שוחר המטבח הערבי.
עד היום, ארבע שנים אחרי האלימות, טרם שבו החיים ביפו, דרומית מכיכר השעון, לשגרתם. כל פעם שנדמה שהמאסות הגדולות שבות לפקוד את אתרי החומוס המיתולוגיים, מסעדות הדגים על החוף ודוכני הפלאפל והאטליזים המתמחים בבשר כבש, מתעצבן מישהו ביפו, יורד מהפסים, מקבל כותרת בעיתון ומרחיק את הג'יפים הכסופים לשנה נוספת.
הדיבורים על גל פשיעה ביפו, השוטף צפונה, נוגס אף הוא בעסקים. החיוכים המנומסים והמעושים נעלמו מנקודות החיכוך הערביות-יהודיות והחנופה אל החך הפולני שלנו - בדמות סלט תפוחי-אדמה במיונז בערכת המזטים של מסעדה ערבית אותנטית - כבר לא עושה את העבודה. אם ביפו ניצתה השלהבת, צאו וחשבו כיצד מרגיש הסועד היהודי, ההוא שפעם פתח שולחנות רבי משתתפים ב"יונס" וב"אחמד את סלים" ("שאעשה לכם צלעות כבש טוב-טוב על האש?"), כאשר הוא חולף במהירות שיוט של F-16 מנמיך טוס בוואדי ערה הארוך והמאיים ולוחץ על הדוושה בסלאלום מרהיב מול אום אל-פאחם ומסגדי התנועה האיסלמית. אפילו מיתוסים קולינריים תקפים כדיאנא בנצרת, איפה שיהודים נורא אוהבים שמכינים להם קבב קצב קצוץ ידנית מול עיניהם המשתאות שעה שהם מלטפים את הבטן, חוו נפילה דרמטית בהכנסות.
ארבע שנים חלפו. ועדת החקירה אמרה את דברה. שוטרים שילמו במשרותיהם. הדרג המדיני, כמקובל אצלנו בוועדות חקירה, קיבל סטירה על היד ושב לענייניו. ואדי ערה שקט. גם הערבים הפנימו את לקחיה המרים של ההתקוממות. אבל אל תאמינו למי שיספר לכם שנהייתנו ההיסטורית אחרי מטעמי המטבח הערבי - רצוי האותנטי ולא זה שניסה שנים רבות מדי לנחש את טעמנו - חזרה לתור הזהב שלה. ממש לא. אם תשבו עם האנשים נעימי הסבר והבקיאים במצב שמנהלים את מסעדת אלבאבור, בצומת המרומזר בכניסה לאום אל-פאחם, הם יספרו לכם על תחושת הבגידה, הנטישה והפחד של מי שבדרך-כלל מתנהגים בבעלבתיות של אדוני הארץ, אבל מעדיפים לחלוף בשעטה על פני הסלטים הירוקים והחמצמצים, המנסאף וצוואר הכבש הממולא, מאשר להשיב בדוגמה ובמופת אישיים את הדו-קיום. הדברים אינם אבסולוטיים והמצב טוב משהיה לפני שנתיים. אבל תהיה זו קביעה שקרית ומופרכת להגיד שהמסעדנות הערבית התאוששה. יהודים אינם מעכלים בנחת כאשר נדמה להם שמישהו בשולחן הסמוך מביט בהם במבט עקום. מה גם שהם יודעים שהם הרוויחו את המבט העקום הזה ביושר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
כוך חומוס נעים
|
|
 |
|
|
מי שהייתה לפני כמה שנים עורכת מדור האוכל של "העיר" התל-אביבי ועקרה לוואדי ערה, שלחה לי אי-מייל לפני מספר שבועות כדי להמליץ לי על מסעדה ערבית. מכיוון שאני מקבל יותר קללות מהמלצות, מיהרתי להתקשר אליה. שוחחנו ארוכות והבנתי באמצעותה שמצוקת מסעדני הוואדי, כמו מצוקת מסעדות ערביות בישראל, שרירה וקיימת. אילו היה המצב טוב - וזו השערה שלי ועל דעתי בלבד - ספק אם הייתה מתעקשת אלבאבור לפרסם מודעה תכופה בעמוד הראשון של "הארץ". על אלבאבור כתבתי יותר מפעם אחת, וגם אם הכוונה טובה והמטרה קדושה, יש גבול למספר הפעמים שבהם אפשר להתגלגל על אותו שטיח כדי שיגרדו לך את הבטן. העורכת לשעבר הפתיעה. היא הפנתה אותי למסעדה ערבית בפרדס-חנה.
בואו נסכים שאזור פרדס-חנה, כרכור, מחנה 80 וגן שמואל, הוא יהודי מובהק. כה יהודי, שבשנים האחרונות הפך האזור למושא כמיהה יאפית לדיור כפרי. מבחינת המרקם האנושי שלו, הפך האזור החום והדשן הזה, לבליל ישראלי מוזר של שוחרי שאנטי, ג'יפאים המתגוררים באווירה כפרית מרחק שיחת פלא-פון מגוש דן וקיבוצניקים אמידים. אף אחד לא מחרף את נפשו כדי לאכול כאן חומוס.
כמו שכתוב בפלייר הצבעוני הקטן שנותנים לך באומיה, כוך החומוס הנעים, חמישה שולחנות קטנים גג, מקרר של שתייה קלה, גריל וכיריים, אכן ממוקם בסופה של סמטה קטנטנה – בפלייר כתוב פסג', שזה מונח שזכור לי מילדותי ומרחוב דיזנגוף ואינו ממלא את ההגדרה במלואה – היוצאת מרחוב הדקלים המרכזי, "מול הדלת של חברת המים 'ריסט'".
מדברי הרקע שקיבלתי, אני מבין שאת אומיה מנהל בחור צעיר, נצר למשפחה ערבית גדולה, שבחר – באומץ ובנחישות – לתרגל את סוג המסעדנות הזעירה שלו דווקא בנידחות היחסית של פרדס-חנה. בצהריי היום שבו סעדנו, היו שם בעיקר מקומיים מעטים. אומיה היא מזן הכוכים הקטנים המזכירים את אבו-חסן היפואי ללא ההמולה והמוניטין המופלגים, עם בעל הבית, מלצרית אחת, תפריט מוגבל הרשום על לוח וחלקי עיתונים שונים מפוזרים באנדרלמוסיה על שולחנות פורמייקה. אני אוהב מקומות כאלה משום שאני סאקר למראה הביתי הצנוע ומצפה ממנו להצדיק את חזותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מין רביולי ערבי
|
|
|
|
|
ההתחלה הייתה בינונית ועוררה חשש. הזיתים הירוקים היו טעימים אבל פרוסות העגבנייה עם חתיכות הפלפל החריף, היו קפואות. נכון שבחוץ ירד גשם והיה קר, אבל זה לא הצדיק את קפיאת העגבניות. הטמפרטורות לא ירדו מתחת לאפס. חוץ מזה, העגבניות מזעזעות העונה. הזמנתי מסבחה, כי זה מה שהמליצו לי להזמין. הדברים נכתבים יממה אחרי מותו של דודו גבע, וגם בחייו לא התיימרתי להבין בחומוס כמוהו. רצינו פעם לכתוב יחד ספר על חומוס, אבל עד שזזנו יהודה ליטני השיג אותנו. שזה סוג של צדק היסטורי. אינני יודע לנתח את ההבדל בין חומוס רע לטוב. או שזה טעים ומשכר ומצדיק את עצמו - או שלא. המסבחה באומיה מצויינת. וזה ביום שבעל הבית הסביר לנו שהחומוס יצא לו דליל מהרגיל. המסבחה הייתה טובה. חמה ובקערה עמוקה. ושפכנו לתוכה את הלימון והשום שהוגשו בנפרד. מעולם לא הצלחתי לנגב מסבחה. משהו בדבר שמן הזית. לכן עבדנו בעיקר עם המזלג. כאמור, היה נורא טעים וממה שטעמנו מהפיתות, הן היו טריות, גם אם לא מיתולוגיות.
באומיה אוכלים משעות הבוקר עד שעות הצהריים המאוחרות. לא יותר. זה מקום מובהק של ארוחת בוקר עם סובלנות לארוחת צהריים. מגישים שם חומוס, פול, מסבחה, שקשוקה, קובה, סלט ערבי וכאלה. כולם נראו ביתיים וראויים. אני אוכל שקשוקה רק אצל הדוקטור ביפו. סוג של נאמנות אישית. לכן שמחתי שהציעו לנו כיסנים ערביים ממולאים בבשר ומתובלים ברוטב עגבניות. כמובן שגונב לאוזניי שבהתנהלות נכונה, ואולי בהודעה מוקדמת, ניתן לקבל את אותם כיסנים עצמם ברוטב יוגורט, מה שנשמע מקסים.
הכיסנים היו מבצק דק ועדין, מין רביולי ערבי, מילוי הבשר היה מצוין, כמו רוטב העגבניות החריף (דרגת החריפות על פי הזמנה). הכיסנים הוגשו רוחשים במחבת. השילוב בין המסבחה לכיסנים, היה משביע ביותר. לא שאי אפשר היה להתעקש על מנה נוספת. לא הייתה סיבה. זה היה מהרגעים הנדירים הללו שבהם מתקיימת זיקה מלאה בין נסיבות ההמלצה, הגילוי, הסיפוק, נועם ההליכות והמחיר. אכלנו גם סלט ערבי, אבל לא התעמקתי בו. סלט. המחיר היה משעשע, מה גם שלקחנו הביתה חצי קילו חומוס.
בדרך חזרה, כפי שלעתים קורה לנו, נכנסה בנו רוח שטות. עצרנו בפלאפל דבורה בכרכור. אתה צריך להיות מקמצ'טקה כדי לא להכיר את "דבורה". הבית הפרטי הקודר, עם הסככה, המתגודדים בציפייה לכדורים הרותחים הנתונים בפיתה משיית אטומה שהיא יותר אביזר ארוטי מפיתה. כמי שלא נפגעו ממהומות 2000, אינני יודע מה היה התירוץ של דבורה. הפיתות שמרו על תומתן, אבל הפלאפל היה רק פלאפל: ג'ינג'י, אשכנזי, מתובל באיפוק מרגיז. סתם. כמו טמבלים קלקלנו את אומיה עם דבורה.
"אומיה", רח' הדקלים 32 (בפסאג'), פרדס-חנה; טל': 054-4529813
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
