ללכת עם הראש בקיר
במקום להיזהר ולחשוש כל הזמן, הגיע הזמן שבנימין נתניהו ייזכר כיצד הושגו ההישגים של התנועה הציונית ומדינת ישראל
מאותן סיבות מקפיד נתניהו להתקפל בכל תחום ועניין, לנוכח כל סקר חולף, גם בניגוד לתפיסת העולם שלו ולהתחייבויות לבוחרים. לכן, הגיע הזמן שבנימין נתניהו ייקח עשר דקות ויזכר כיצד הושגו ההישגים של התנועה הציונית ומדינת ישראל. הוא יגלה שוב, שכל מה שיש לנו היום נובע רק מההליכה "עם הראש בקיר".
ראש וראשון להולכים עם הראש בקיר היה בנימין זאב הרצל. הרעיון שהגה בסוף המאה ה-19, להקים מדינה יהודית בשטחי השליטה של האימפריה הטורקית בפלשתינה, היה פשוט הזוי. וכשפעם אחת ניסה הרצל להיות ריאלי והסכים להקים מדינה יהודית באוגנדה, בא רוב הקונגרס הציוני והחזיר אותו לתלם ההליכה עם הראש בקיר. התוצאות ידועות.
אבן דרך נוספת מצויה במעיינות תנועתו ובית אביו של ראש הממשלה. המוטו מצוי בהמנון בית"ר, בו מופיעה השורה האובדנית "למות או לכבוש את ההר", שהוליכה דורות של תלמידי ז' בוטינסקי עם הראש בקיר. אבל ז'בוטינסקי, כידוע, דווקא צדק לאורך כל הדרך. החל מהאזהרות מפני הישארות באירופה וכלה בקיר הברזל ובגישה מול אומות העולם.
כדאי שנתניהו ייזכר גם במהלכיו הבלתי שקולים של דוד בן גוריון. בן גוריון היה זה שהכריע בעד הכרזת המדינה, בניגוד לכל ההערכות הצבאיות והמדיניות "הריאליות" שהוצגו בפני מועצת העם. ארצות הברית הזהירה ואיימה מפני ההכרזה, מומחים ופרשנים הצביעו על הנחיתות הצבאית של היישוב, אבל בן גוריון היה נחוש ללכת עם הראש בקיר ולכונן את המהלך ההיסטורי. הוא גם טבע, במארס 1955, את המושג "או"ם שמום", והדריך : "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים".
נכון שאנחנו ניצבים היום מול קואליציה עולמית עוינת, אבל אי אפשר לומר שהקשיים של הדור הנוכחי עולים על אלו של העלייה הראשונה, ימי כינון הציונות או ערב הקמת המדינה. כל מי שרפו ידיו, כדאי שישאב עידוד מההשגים המדהימים של 130 שנות הליכה ציונית עם הראש בקיר.
ראוי גם שיבחן מה קצרו 18 שנות צעידה במתווה "הריאל פוליטיק" של מי שיועצים היום לנתניהו להיות "מציאותי".
אכן , מאז 1993 שינתה מדינת ישראל כיוון והפסיקה ללכת עם הראש בקיר. היא התמכרה לחזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, להבטחות אריאל שרון שהיא יכולה "להתנתק" מהצרות שלה, לניתוחים המסולפים לגבי אופי העולם הערבי ולגבי המשענת המצויה העולם המערבי. אלא שככל שאנחנו רודפים יותר אחרי לגיטימציה עולמית, היא מתרחקת מאיתנו יותר. ככל שאנחנו מוותרים ומסתכנים יותר, כך אנחנו נתבעים להעמיד בסימן שאלה את עצם קיומנו. לא נותר אלא להמשיך "ללכת עם הראש בקיר", אם אנחנו חפצים לשמור על הגוף כולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
