האויב עושה אותנו לעם? על ציונות ואנטישמיות
"הרצל לא ראה ביהדות חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו" / דעה
הדיון על מרכזיות האנטישמיות לגבי ההיסטוריה של העם היהודי, לגבי תרבותו וזהותו, לא התחיל מהשואה. הוא עתיק אולי כמו העם היהודי עצמו. אף בתחילת הציונות הוא מתגלה במלוא עוזו. הרצל עצמו טען נחרצות (לפחות בתחילת דרכו) כי העם היהודי הוא במידה רבה תוצאה של האנטישמיות: "האויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו".
לא במקרה הסיק הרצל שעל הציונות להתמקד קודם כל במציאת מקלט לעם היהודי מפני צריו, מדינה ריבונית שבה יוכל להגן על עצמו. אפשר כבר להבחין בפרדוקסליות הטמונה בשיטה זו, הבאה למגר את המניע העיקרי לעצם קיומו של העם. מעבר להצלה הפיזית של עמו, הוא לא ראה צורך באיזה שהם מאפיינים יהודיים של המדינה עצמה. אפילו שאלת מיקומה של המדינה לא היתה מובנת מאליה: "הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו." וגם לא שפתה: "באיזו שפה נדבר? כל איש יחזיק בשפתו, שהוא מחבבה בתור מולדת למחשבותיו." רעיונותיו הראשוניים הללו של הרצל אולי לא מוכרים די הצורך לישראלי הממוצע (ואף חסידיו לא ששים להזכירם), שכן במשך הזמן הם נדחו מחוץ לכל קונצנזוס.
ואולם, למרות שהרצל נחשב למייסדה ולמנהיגה ההיסטורי הבלתי מעורער של הציונות, עד שלעיתים אף מזהים את התנועה עם דרכו האידיאולוגית (המדינית), בציונות תמיד היה קיים גם צד נוסף, שהנחות היסוד שלו היו שונות ואף מנוגדות. אשר צבי גינצברג, הידוע יותר בכינויו 'אחד העם', היה ההוגה הבולט ביותר המייצג גישה זו ולא במקרה נחשב לגדול מבקריו של הרצל. כבר אז ראה בעייתיות בגישתו של הרצל, באותה הציונות שנולדה מתוך האנטישמיות: "האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד 'מדינת היהודים', מדינת-היהודים – את 'הציוניסמוס', והציוניסמוס – את הקונגרס.... הציוניסמוס הזה רואה אפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כרחם על ידי "האויב המשותף." אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשׂיו."
על כן, לא השתית את כל תפיסתו הציונית על מציאת מקלט פיזי לעם היהודי בדמות מדינה, אלא ראה את הציונות כמושג רחב הרבה יותר, כתנועת תחייה לאומית שנועדה להקים את העם היהודי ולהחזירו למולדתו, על מנת להשיבו לעצמו, לתרבותו, לעבודתו הרוחנית: "האידיאל שלנו היה: תחיית האומה ברוחה. ובראותנו את הפירוד והכיליון הרוחני ההולך ומתגבר בקרבנו, קיווינו לעמוד נגד זה על ידי ייסוד מרכז לאומי בארץ ישראל לאט-לאט, על ידי יישוב פשוט, אך מתוקן ומסודר כראוי, יישוב בנוי על הרוח הלאומי, אשר ישיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף". לכן השאלה שהעלה הרצל, בדבר מיקום המדינה היהודית, היא בעיניו מתמיהה ואף מזעזעת. ארץ ישראל מבחינתו היא משאלה של אלפי שנים, חזון שאין לו תחליף, עם או בלי מדינה, עכשיו או בעוד אלף שנים: "...אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים..."
ההבדלים בין אחד העם להרצל אינם סמנטיים, פוליטיים, או טקטיים בלבד. מדובר בשתי תבניות עומק, תפיסות יסוד עקרוניות של הציונות ויותר מכך- של היהדות. העובדה שהרצל מגדיר את הלאומיות היהודית כתולדה חדשה של המאות האחרונות המונעת בעיקר על ידי גורמים חיצוניים - האנטישמיות – איננה מקרית.
בניגוד לאחד העם, שנולד אל תוך העולם היהודי המסורתי המזרח אירופי, הרצל נולד למשפחה מתבוללת, התחנך על ברכי ההשכלה הבורגנית האירופית ולא הכיר את היהדות כהוויה תרבותית ייחודית. יהדותו נשארה סממן זהות אזרחית-פורמלית, מחסום בפני השתלבותו הסופית בחברה: "בכל המקומות נסינו בתם-לבבנו להיות לעם אחד עם יתר התושבים, ולהשאיר בידינו רק את אמונת אבותינו לבדה. אבל דוחים אותנו בשתי ידים. לשוא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות אחדים גם במדה נפרזה, לשוא אנו מקריבים חלבנו ודמנו ככל יתר התושבים... בארצות, שבהן אנו יושבים כבר מאות בשנים, נחשבנו לזרים גם בעיני אלה, שאבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת שאבותינו אנחנו כבר נאנחו בה... לוּ נתנו לנו מנוח..."
"לו נתנו לנו מנוח"- נשאלת השאלה- אז מה היינו עושים? התשובה לשאלה זו היא נייר הלקמוס להבחנה בין הרצל ואחד העם. הקשר הבסיסי למסורת ולתרבות היהודית, הכרתה והמודעות לחשיבותה בזהותו, באורח חייו ובפועלו של היהודי היא קריטית להגדרת הציונות. הציונות האחד-העמית, על אף היותה חילונית למהדרין, היא שורשית ונטועה בעולם התוכן היהודי.
על סמך מורשתם הרוחנית של הוגי ומנהיגי הציונות נוכל לברר ביתר דיוק כיצד ברצוננו להבין ולעצב את המסר של יום השואה ושל כל מועד יהודי וישראלי עבורנו. האם נרצה ליחד את יום השואה להצדקת קיומנו בארץ כלאום ריבוני על בסיס האנטישמיות? האם עליה אנו רוצים לבסס את הגדרתנו והוויתנו הישראלית והציונית? או שמא עלינו לדבר על השואה בפרספקטיבה רחבה יותר, כנקודת שיא של היסטוריה ארוכה רדיפות ועינויים לצד תקופות שגשוג ויצירה גדולה, של אותו עם בעל יעוד מוסרי כלל אנושי, שזכה שוב לעצמאות מחודשת בארצו ההיסטורית? ועם איזה מסר נרצה לצאת מיום השואה, להעביר לילדינו? של תחושות אשמה, קורבנות ונקמה כלפינו וכלפי העולם, המחייבות עוצמה לאומית מדינית וצבאית בלתי מתפשרת? או עם תובנה היסטורית ומסר הנושא פניו לעתיד- של רצון ושאיפה לצמוח מנקודת שפל נמוכה זו עד למעלה מקומתנו הלאומית-הרוחנית הגבוהה שהושגה בתקופת עצמאותנו הקודמת, להגשמת החזון בו הגו נביאנו אז?
הכותב הוא מנהל בית המדרש לציונות במכון לאסטרטגיה ציונית
נא להמתין לטעינת התגובות
