קריאת מגילה: "אנו מכריזים בזאת"
"אז איפה היית כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה?" שאלה, שאין לי תשובה עליה. עוד לא הייתי. גם לא ההורים שלי. אבל את הקול של בן גוריון שמקריא את המגילה אני מכירה. גם אתם, כנראה"
יש לי תאוריה, שמורשת מעבירים באמצעות החושים. השכל הוא דבר חשוב וטוב אבל החושים שעוטפים אותנו יוצרים זיכרונות שצרובים בבשר והופכים להיות חלק מאיתנו. וככה עם הקול הזה של בן גוריון באוזניים ("לפיכך נתכנסנו כאן...") גם יום העצמאות מצטרף לשורה ארוכה של חגים שהחוויות החושיות שעוטפות אותי נותנות לחג את הנופך המיוחד שלו –המנגינות המיוחדות של ראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת של אבא שלי שאף בית כנסת לא מצליח לשחזר לי, ריח הדגים שאמא שלי אופה פעם בשנה ורק בפורים, הדמעות כשמגרדים את החזרת לליל הסדר ועוד ועוד צלילים, טעמים וריחות שמעבירים את החוויות מדור לדור, וגם אני מנסה בדרכי שלי להעביר לדור/ות הבא/ים.
ובתוך ההרגשה הזאת, הצטרפה לא מזמן אמירה ששמעתי בשיעור מיוחד מאת דב אלבוים, שהתקיים בבית המדרש לציונות בו אני לומדת, על מקומה המיוחד של מגילת העצמאות כטקסט מכונן – מקודש בהוויה הישראלית הציונית. ישבתי נפעמת מול הלימוד העמוק שמוצע באפשרות הזאת.
מגילת העצמאות, או בשמה המקורי "מגילת היסוד", איננה טקסט משפטי – סתמי שנועד למטרות פוליטיות ומדיניות, הוא הטקסט העברי היחיד שמחבר את כולנו בעבותות של אהבה, היסטוריה, ערכים, משמעות וחזון.
אני חושבת על ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי שהרחיקה אותו ממולדתו, שהשמימה את הארץ, הקשתה על העלייה אליה, על החיים בה ובכל זאת. אני רואה בעיני רוחי את דונה גרציה שקונה קרקעות בארץ אך נפטרה בטרם הספיקה לעלות (1569), ואני מנסה לנחש איך הייתי מרגישה בקרב מחשבי הקיצים של סוף המאה ה-17 שחשבו שאוטוטו מגיעה הגאולה ואולי כדאי להזדרז, ואני שומעת את קולו של ר' יהודה הלוי מתרץ בקול צרוד כי "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר" (הכוזרי, מאמר ב) ומזמזם "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב - איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?"
ומבין שאין לו ברירה, ואם הוא רוצה שכוונותיו ומעשיו יהיו רצויים, הוא חייב לעלות לארץ וכך הוא עושה בשנת 1141. ויחד עם הרצל אני מנסה להבין את עומק הגעגוע וכשהחלום הופך למציאות הוא מתחבר לסיפור המשפחתי של סבתא רחל-לאה שהעלתה את משפחתה בשנת 1922, ובחוש יהודי – נבואי – אימהי ידעה שהשהות בפולין לא תעשה טוב למשפחה שלה. וכך זכה אבי לסבא וסבתא ודודים(!) בתל אביב של תחילת שנות החמישים. מציאה ממש.
וסבא ברוך, אוד מוצל מאש, שעלה לארץ עם זוג תפילין, מכנסים קצרים וחגורה. ככה פשוט. בהתלבטות בין עליה לארץ להגירה לארצות נוחות יותר כמו חלק מאחיו, בחר להגיע לכאן, לבנות עבורי ("כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי", תלמה אליגון) משפחה גדולה וענפה.
ואני חושבת כמה המציאות הישראלית שהיא פשוטה לי וטבעית הייתה מורכבת וקשה וגבתה מחירים גבוהים מרבים שניסו לממש אותה. ורגע לפני שאני עוזבת אתכם להמשיך לעיין במגילה לעומק אני שומעת את קולו המהדהד של דוד בן גוריון "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
איזו התרגשות!
כשהמגילה הופכת לטקסט עמוק יותר, גם העומק שלי והמחוייבות שלי כאישה - יהודיה – ישראלית – ציונית במדינת ישראל נראים אחרת ומקבלת רבדים נוספים. אז ברוח זו, אני מדליקה את הyoutube ואת הגחלים ומתמלאת בריחות, צלילים וטעמים של חג.
חג עצמאות שמח!
הכותבת לומדת בבית מדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית
נא להמתין לטעינת התגובות
