רובי ריבלין מסייר בעיר בה נולד
הוויכוחים העזים בגימנסיה בינו לבין עמוס קינן, השכנים מרטין בובר ומנחם אוסישקין, וגם ההתרגשות למשמע החלטת כ"ט בנובמבר. ח"כ ראובן ריבלין, יליד שכונת רחביה, מכיר כל זיז ואבן בה. בסיור מיוחד במחוזות ילדותו הוא נזכר ברגעים המרגשים של חייו
סיפוריו העסיסיים והצבעוניים של ריבלין כוללים מעברים חדים בין ההיסטוריה של המדינה בהתהוותה, בין ימים הרי גורל שאפיינו את תקופת ילדותו לבין ההווה והעתיד. כל זה טובל בחוש הומור דק, באנקדוטות ובסיפורים על אנשים שהיו גדולים מן החיים, ובעיקר באהבה אין קץ לירושלים. לאחר שדמויות כמו יהורם גאון, דוד קרויאנקר, אמנון דנקנר המנוח ורבים אחרים נטשו את ירושלים לטובת תל אביב, נחשב ריבלין "אחרון האייקונים הירושלמיים" והדובר המובהק ביותר של הבירה. לרגל יום ירושלים נעתר אתמול ריבלין לבקשת מוסד יד יצחק בן צבי והוביל את מדריכי המכון בסמטאות ילדותו בסימן "ממדינה בדרך לעצמאות".
הסיור נפתח בעיבורה של שכונת רחביה, ליד הבית ברחוב אבן עזרא פינת בן מימון, שבו נולד ריבלין להוריו; פרופ' יוסף יואל ריבלין, מתרגם הקוראן לעברית, ורחל "ריי" ריבלין, צאצא למשפחה מוותיקי היישוב הישן שעלתה לירושלים בעליית תלמידי הגר"א עוד ב-1806.
ריבלין , חבוש כובע מצחייה לבן, חי כל אבן וכל זיז בשכונה. הוא מפליג בהתלהבות בחוויות ילדותו עד שלעתים קשה לעצור את שטף דיבורו. בפתח דבריו הוא מקדים ואומר: "בכל חוויה יש הגזמה, אבל היא לא הגזמה שלא היתה".
"כאן נולדתי", הוא אומר ומצביע על בית אבן דו-קומתי שתריסי ברזל סוגרים על חלונותיו. "תחילה גרנו בקומה השנייה, ואליהו ששון, לימים שר המשטרה, גר בקומה למטה. כילדים נהגנו לקפץ על הרצפה והוא התלונן על הרעש וביקש שנתחלף בדירות".
ריבלין מצביע על הבתים בסביבה ומתחיל למנות את גלריית השמות המרשימה של גדולי ושועי הדור שהתגוררו בהם והיו חלק מתבנית נוף מולדתו. חלקם אף היו מבאי ביתם של הוריו. כל אחד מהם הוא אושיה היסטורית בפני עצמה. כאן גר פרופ' מרטין בובר ושם שמואל הוגו ברגמן. הנה ביתו של עקיבא ארנסט סימון והנה זה של מנחם אוסישקין. שם גרו יצחק בן צבי ומשה שרת וגרשום שלום וארתור רופין וגולדה מאיר. "שם", מראה ריבלין באצבעו, "התגוררה חייטת הצמרת אולגה פרוינד, שכל נשות ירושלים עמדו אצלה בתור כדי לתפור שמלה על פי צו האופנה".
ריבלין מספר על היחסים בין אביו לבין דוד בן-גוריון. "כשהיו נפגשים ברחוב בן-גוריון היה נוהג לדבר על אנשי היישוב הישן ומכנה אותם'אוכלי שולחן ופרזיטים'. זה הרגיז מאוד את אבי, שעבר מתנועת העבודה לתנועת ז'בוטינסקי בעיקר בגלל הכעס על העלבונות שהטיח בן-גוריון באנשי היישוב הישן".
ריבלין נזכר שהאצולה של רחביה באותם הימים הורכבה תחילה בעיקר מקומץ משפחות "ספרדיות טהורות" שסיגלו לעצמן מנהגי אשכנז, ובעיקר ממשפחות של אליטה אשכנזית - פרופסורים יקים, סופרים, אנשי רוח ואקדמיה ומנהיגי התנועה הציונית, שנטו לאמץ את סגנון ספרד. כך למשל, ביתו המפואר של מי שהיה שר הצנע והקיצוב, דב יוסף, נבנה בסגנון של פואבלו אספניול.
הספרדים ראו עצמם כאליטה האמיתית של השכונה ואת האשכנזים כינו "אשכנזים ביך ביך", כלומר "אשכנזים מלוכלכים". ריבלין סיפר כי עם השנים רחביה הסנובית הפכה לשכונה יותר משולבת והסתובבו בה יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים ויוצאי גלויות שונות. עד היום הוא זוכר את מוכר הירקות הערבי מבית צפאפה, שהיה מגיע עם החמור.
רחובות השכונה קרויים כמעט כולם על שמות חכמי ספרד - אבן גבירול, אברבנאל, בן מימון, רמב"ן וגם שם אשכנזי אחד, אוסישקין. "הרחוב נקרא תחילה יהודה הלוי", אומר ריבלין. "אוסישקין, שהיה עסקן ציוני חשוב, לא סמך על חבריו שינציחו את זכרו לאחר מותו והתעקש שיקראו לרחוב על שמו בעודו בחייו".
בבית משפחת ריבלין היה מקלט הרדיו היחיד בשכונה. גם מכשיר טלפון, שהיה נדיר ביותר באותם הימים, היה כאן ומספרו היה 2144. " כשרעננה מרידור כרעה ללדת והיה עוצר בירושלים, בני המשפחה באו אלינו הביתה כדי לטלפן לאמבולנס. כך נולד דן מרידור, אבל הוא לא חייב לי כלום אלא להורים שלי", סיכם ריבלין.
הסיור בשכונה הביא אותו למה שהוא מגדיר "אירוע היסטורי חשוב" בחייו, שהתרחש בקיוסק עזרא ברחוב רמב"ן. "פה אכלתי בשנת 1951 את ארטיק השוקולד הראשון בחיי", אומר ריבלין. "כשנגסתי בו הרגשתי את הטעם שהרגישו בני ישראל במדבר כשאכלו מן המן. זה היה אחרי שנים רבות של מצור בירושלים שבו לא היה לנו כלום, ואמי היתה מכינה קציצות מהחוביזה שצמחה בחצר".
ריבלין זוכר היטב את הצנחנים הבריטים מהדיוויזיה המוטסת השישית, שנקראו בפי היישוב העברי "כלניות". הוא מספר כיצד יום אחד באו והפכו אזור שלם ברחביה למתחם צבאי סגור והתפרסו עם מקלעי ברן ושריוניות. חלק מהמשפחות המפונות התארחו בבית משפחת ריבלין עד יעבור זעם.
הבית הפך גם למוקד עלייה לרגל בליל כ"ט בנובמבר 1947, כשרבים מתושבי השכונה באו להאזין לשידור הישיר מעצרת האו"ם שבה הוחלט על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות.
"הייתי אז בן שמונה", הוא נזכר. "הבית הלך והתמלא. לא הבנתי את המשמעות ההיסטורית של האירוע והלכתי ונשכבתי על המיטה בחדר הוריי, שהיה סמוך לסלון. לפתע התעוררתי לקול צהלות ומחיאות כפיים. מיד עם סיום ההצבעה הרימו הוריי כוסית, ואז כולם יצאו החוצה. בחוץ החלה להתאסף כל רחביה. כולם נעו לכיוון רחבת בניין הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים. כולם רצו להרגיש את משמעות הרגע ואת החוויה הלאומית הכבירה הזאת כקולקטיב, יחד".
בהמשך הסיור, שמוביל לאותה רחבה שבה נאספו האלפים, מתעכב ריבלין ליד צריף הנשיא השוכן כיום בלב חצר יד בן צבי. הוא נזכר כיצד עמד שם כחייל משוחרר והפגין עם חבריו נגד השגריר הגרמני הראשון בישראל, רולף פאולס, שבא להגיש את כתב האמנתו לנשיא בן צבי בצריף.
פאולס שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ואיבד את ידו בקרבות. "המינוי עורר תחושות קשות ביותר בלב חלקים גדולים בציבור הישראלי", נזכר ריבלין.
התחנה הבאה היא ליד גימנסיה רחביה, שבה ריבלין הצעיר למד. מהגימנסיה בקעו אתמול צלילים של מוזיקה מזרחית רועשת בדציבלים שהרעידו את כל הסביבה. "אם אחד מוותיקי הגימנסיה היה מתעורר ושומע מה שמתרחש כאן, הוא לא היה מתאושש", מעיר ריבלין.
את בית הספר שלו הוא זוכר אחרת. בזמן שהתחנך במקום לימדו בו בכירי המורים דאז - טוכמן, אלקלעי, יצחק בן צבי וגם אביו, בני דור ההוראה הישן. אלא שבאמצע תקופת לימודיו התחלפו המשמרות ונכנסו מורים חדשים, ביניהם המורה להיסטוריה צבי יעבץ ושלמה אבינרי, לימים פרופסורים נודעים. ליד הגימנסיה שכן שבט מצדה של הצופים, שהיה מוקד חיי החברה של צעירי וצעירות ירושלים. בין המדריכים של ריבלין בצופים היו א"ב יהושע ועמוס קלויזנר, שעברת אחר כך את שמו לעמוס עוז.
ריבלין מוביל אותנו בצעדים מהירים לעבר בניין הסוכנות, אבל הוא מתעכב לרגע בכניסה האחורית לבניין, בסמטת אבן גבירול, שם שכן בצד אחד משרד ראש הממשלה הראשון ובצדו השני של הכביש שכנה מערכת השבועון "דברי הימים - חדשות העבר" של ד"ר ישראל שייב אלדד, ממנהיגי הלח"י ובר פלוגתא חריף של דוד בן-גוריון. "שייב היה מנתח פרשיות מהתנ"ך בנופך אקטואלי ונותן להן כותרות חדשותיות", אומר ריבלין. "בן-גוריון, שהיה יוצא ממכוניתו בדרכו למשרד, לא היה מתאפק והיה מציץ בוויטרינה כדי לראות מה הכותרת החדשה של שייב".
ריבלין ניצל את אחת ההזדמנויות שבהן הגיח בן-גוריון מהסטודיבייקר כדי לבקש ממנו חתימה למזכרת. "תמורת בן-גוריון אחד יכולנו לקבל אז שש חתימות של בגין", סיפר.
ברחבת המוסדות הלאומיים נזכר ריבלין באותו ליל כ"ט בנובמבר שבו באו ההמונים לחגוג את לידתה של המדינה העברית, התגשמות חלום הדורות. "השמחה היתה אמיתית", הוא אומר היום. "כל בן הארץ הרגיש אז חובה לרקוד ברחובות ולשמוח. אני חש עד עצם היום את עוצמת הרגשות שליוו אותנו באותו לילה".
למחרת פרצה מלחמת העצמאות ונפלו הקורבנות הראשונים. ריבלין עצמו היה במלחמה בן תשע בלבד ושימש "מפקד טנק" - הממונה על "טנק מים" שממנו חילקו מים במשורה לתושבי העיר הנצורה.
התחנה הסופית במסלול הסיור של ריבלין היא בניין פרומין, הבניין שבו שכנה הכנסת הראשונה ושמשמש היום בית דין רבני. ריבלין נזכר בשני אירועים טראומטיים: התקפת הרימונים על אולם המליאה הישן שבה נפצעו דוד בן-גוריון והשר משה חיים שפירא, וההפגנה הגדולה נגד השילומים שהנהיג מנחם בגין, שבה המון משולהב הסתער על הכנסת ויידה בה אבנים. "אני לא זרקתי אבנים", הוא מספר. "אף שהייתי במחנה שהתנגד לשילומים ולפיוס עם גרמניה חשבתי שאסור להרים יד על הכנסת. אני חושב כך מאז ועד היום. חובתה של הכנסת להכריע גם בהכרעות קשות. אנו עדיין בראשית צמיחת גאולתנו. הכנסת היא סמל הדמוקרטיה ועלינו לשמור עליה מכל משמר".
כיו "ר הכנסת גילה ריבלין שבניין הכנסת הישנה נמכר לקבלן שעמד להרוס אותו ולבנות במקומו בית דירות. הוא הורה לכנסת לרכוש את הבניין, ועל פי התכנון יוקם במקום מוזיאון הכנסת וישופץ אולם המליאה ההיסטורי.
לקראת סוף המסלול הודה ריבלין כי הוא מתגעגע בעיקר לוויכוחים של פעם: "חסרים לי מאוד אותם אנשים שאיתם ישבתי בקפה טעמון, בקפה חרמון או בגימנסיה רחביה, כשאני מדבר ברוח התנועה הז'בוטינסקאית והם ברוח תנועת הפועלים. אני ואחרים מצד אחד, ועמוס קינן ואחרים מהעבר השני, וכולנו מתווכחים בלהט ואיש לא מפקפק אפילו לרגע בציונות של האחר. היום לצערי זה כבר לא קיים". הוא מתוודה שבעיקר קשה לו עם מפלגתו שלו, על רקע הקולות שקוראים לשינוי שיטת הממשל והעלאת אחוז החסימה.
כאשר הגיע הסיור לסופו, סיכם ריבלין, איש ירושלים, שחלם פעם להיות ראשה והיום חולם להיות נשיא המדינה: "אם לא נזכור מאיפה באנו, לא נזכור לאן נלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
