המחלקה ליחסים בין לאומיים: הסטודנטים מחו"ל כבר לא כל כך זרים
לג'ונתן מקניה קשה עם הסוחרים בשוק, סונג-חואן הקוריאני חושב שהחיילים שלנו דומים לתיכוניסטים עם נשק, וסביטה מנפאל נרגעת אחרי שהיא שמה פתק בכותל. לסטודנטים הזרים מהאוניברסיטה העברית יש הרבה מה לומר על ישראל. בנימוס כמובן
"מכירה את הסרט ואלס עם באשיר?", שואל סונג-חואן, "ככה מדמיינים את ישראל בקוריאה. כמו בסרט מלחמה". סונג-חואן לא לבד. כשסביטה הנפאלית הודיעה למשפחתה שהיא נוסעת ללמוד בישראל, "הם היו בהלם. אמרו לי שזו מדינה נוראית, שמסוכן שם, שיש מלחמה ברחובות. לא הצליחו להבין למה אני לא נוסעת ללמוד באוסטרליה או בקנדה. מה פתאום ישראל?". לשאלה "מה פתאום ישראל" יש כמה תשובות לא רעות בכלל, כפי שיכולים להעיד אלפי הסטודנטים הזרים שלומדים באוניברסיטה העברית בימים אלה. הסיבות שהביאו אותם דווקא לירושלים מגוונות: רבים מהם יהודים, שרצו לנשום קצת אוויר הרים ישראלי לפני שהם חוזרים להשלים את התואר בארצות המוצא שלהם, או עולים חדשים שהגיעו ללמוד במכינה הקדם-אקדמית במטרה להפוך לסטודנטים מן המניין. אבל אנחנו ביקשנו להתחקות דווקא אחר סטודנטים שלא היה להם שום קשר מוקדם ליהדות או לישראל. כאלה שהתחנה הראשונה שלהם בארץ הקודש לא הייתה הכותל המערבי או הקרובים בפתח-תקווה, אלא שערי האוניברסיטה.
את הרים-קים איתרנו באחד מהאולמות הגדולים של הפקולטה למדעי החברה, בסופו של שיעור סטטיסטיקה משמים במיוחד. השיעור, מיותר לציין, התנהל על טהרת העברית – ואם לא היינו פוחדים להסתבך עם משטרת הפוליטיקלי-קורקט, היינו אומרים שהנוסחאות על הלוח נראו לנו כמו סינית. היא לומדת תקשורת ויחסים בין-לאומיים, וזו אולי הסיבה שהיא הסכימה בשמחה להשתתף בכתבה. סוג של התנסות מעשית, אם תרצו. העברית שלה שוטפת, זורמת בקלילות בין מילים גבוהות לסלנג עדכני. קשה להאמין שהיא הגיעה לארץ רק לפני שנתיים. "סבבה, ניפגש", היא אומרת אחרי שקבענו מקום ושעה לפגישה.
היא בת 21, משפחתה מתגוררת בבירה סיאול. לארץ הגיעה אחרי שרצתה לראות עולם, להתרחק קצת מההוויה הקוריאנית. "התעניינתי במה שקורה במזרח התיכון, ומכל הארצות בסביבה ישראל הייתה האפשרות הכי מזמינה ובטוחה", היא אומרת, "בחדשות בקוריאה שומעים על ישראל רק כשיש מלחמות או אירועים ביטחוניים, וכשהגעתי הופתעתי מאוד לגלות כמה רגוע כאן, עד כמה התקשורת מציגה את הדברים בצורה מוגזמת". השהות בארץ עזרה לה להבין דבר או שניים גם לגבי ארץ המוצא שלה: "גם אנחנו, בדרום קוריאה, נמצאים במתח מתמיד עם השכנה מצפון, אבל חיי היום-יום של האזרחים מתנהלים כרגיל. הבנתי שגם מי שמסתכל על קוריאה מבחוץ משוכנע שאנחנו חיים במתח מתמיד". חמושה בתובנות חדשות על הפער שבין המציאות לאופן שבו היא מוצגת בתקשורת, החליטה לסייע ל"חמ"ל ההסברה" שהוקם באוניברסיטה בתקופת "עמוד ענן". חמושה במחשב נייד וחשבון פייסבוק, סייעה הרים-קים להפיץ מסרים פרו-ישראליים בקרב חבריה במזרח הרחוק.
הרים-קים מעורבת כל-כולה בחיי הקמפוס הישראליים. חבריה דוברי עברית, וכך גם המרצים בכיתות הלימוד. שאר הסטודנטים בחבורה, לעומתה, לומדים בתוכניות ייחודיות המיועדות לסטודנטים מרחבי העולם. ג'ונתן אבּאל גדל כל חייו בעיר נקורו שבקניה, "שנמצאת ליד אגם נקורו, המקום שבו יש את האוכלוסייה הגדולה ביותר של ציפורי פלמינגו", הוא מציין. לארץ הגיע במסגרת לימודי התואר השני שלו, לתוכנית ייחודית בבית הספר לבריאות הציבור שבבית החולים הדסה עין כרם. על התוכנית שמע כשלמד לתואר ראשון באותו התחום באוניברסיטה בקניה, והיה לו ברור שהלימודים בישראל הם הצעד המתבקש הבא. לתוכנית הלימודים הוותיקה, שפועלת יותר מ-40 שנה, מגיעים מדי שנה מאות תלמידים מרחבי העולם, בעיקר ממדינות מתפתחות. בסופה, הם חוזרים לארצות המוצא שלהם – שם הם אמורים להשתלב בתפקידים ציבוריים שונים ולסייע לשפר את מערכת הבריאות בקהילה שממנה הגיעו.
גם ארדיטה, שמגיעה מטירנה בירת אלבניה, לומדת בתוכנית לבריאות הציבור. ארץ המוצא שלה מתאוששת עדיין מעשרות שנים של משטר קומוניסטי רודני ומהתמוטטויות כלכליות קשות, ועוברת שינויים בקצב מסחרר. המדינה שהייתה סגורה לעולם נפתחת פתאום לתיירות, והחברה שהייתה כפרית ברובה הופכת לעירונית. כל אלה מצריכים שינויים במערכת הבריאות, וזו בדיוק הסיבה שארדיטה החליטה להתמקצע בתחום. מלבד החיבור האקדמי, היא מרגישה שלה ולמשפחתה יש קשר עמוק לישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה נכבשה המדינה המוסלמית על-ידי איטליה הפשיסטית, אך רובם המוחלט של היהודים ניצל ולא נשלח למחנות ההשמדה. זאת בזכותו של העם האלבני, שמקדש את ערכה של ה"בֶּסה", שפירושה "מילה של כבוד", ועל כן התגייס כאיש אחד וסייע להסתיר ולהגן על השכנים היהודים. משפחתה של ארדיטה נמצאת בקשר עם בני משפחה יהודיים שניצלו בזמן המלחמה ועלו לארץ, והיא אף ביקרה אותם השנה, כשהגיעה לישראל.
"לישראלים יש תדמית רעה מאוד בנפאל", אומרת סביטה, "בהרבה בתי מלון משקרים ואומרים לתיירים מישראל ואומרים להם שהתפוסה מלאה. לא רוצים אותם". במשך רוב חייה, גם היא חשבה דברים דומים על הישראלים. אלא שאז, לאחר שסיימה לימודי עבודה סוציאלית בקטמנדו, מצאה עבודה ב"תבל בצדק" - עמותה ישראלית המעסיקה מתנדבים, שפועלים לקידום צדק חברתי ברחבי העולם. במסגרת הארגון מגיעים מדי שנה צעירים ישראלים לנפאל, לכמה חודשים של פעילות התנדבותית משמעותית – בחינוך, בחקלאות, בסיוע לשיפור הבריאות והסניטציה, ובמיזמים שונים להעצמה נשית.
"הישראלים שמגיעים להתנדב שונים מאוד מהתדמית של התייר הישראלי הממוצע", היא אומרת באנגלית שוטפת. "עבדתי שלוש שנים במסגרת הארגון, ליוויתי את המתנדבים והם הפכו לחברים הכי טובים שלי". ובכל זאת, המפגש הראשוני עם ההוויה הישראלית לא היה פשוט עבורה. "החבר'ה הישראלים מדהימים; הם יצירתיים, פתוחים לרעיונות חדשים ויודעים המון על מה שקורה בעולם. אבל לא היה לי פשוט להתרגל אליהם, בעיקר כי הם פתוחים וישירים מאוד. אם הייתה להם ביקורת במהלך העבודה הם היו אומרים אותה ישר בפנים, דבר שנפאלים לא יעשו בשום אופן. בימים הראשונים, הייתי מוצאת את עצמי בוכה לא פעם בגללם".
אולם לאחר שהצליחה להסתגל להתנהלותם החיננית, סביטה מרגישה שהשהות הארוכה עם צעירים ישראלים שינתה במשהו גם אותה. "הנפאלים חושבים עשר פעמים לפני שהם מדברים, ואחרי שביליתי כל כך הרבה עם הישראלים למדתי לומר דברים בצורה ישירה יותר, לבטא רגשות. הנפאלים אף פעם לא אומרים 'לא', והיום אני מרגישה שלמדתי לעמוד על שלי, ואפילו לומר 'לא' מדי פעם".
לישראל הגיעה סביטה בהשפעת העבודה עם מתנדבי "תבל בצדק", לתוכנית לימודים לתואר שני הנושאת את השם "גלוקאל", ומתמקדת בלימודי פיתוח קהילות ברחבי העולם. במסגרת התוכנית המתקיימת בשפה האנגלית, לומדים סטודנטים מישראל ומהעולם. המטרה היא שבסוף הלימודים יצאו התלמידים מהכיתות הממוזגות לשטח כשאזורי הפעילות נמצאים במדינות מתפתחות ברחבי העולם, מהודו ועד כוש.
גם לשאר הסטודנטים בחבורה לא תמיד קל להתרגל למנטליות הישראלית. "לא פשוט להיות שונה", אומר ג'ונתן, "יש הרבה אנשים שתופסים מרחק ברגע שהם מבינים שאתה זר. קרה שניגשתי לאנשים ברחוב כדי לשאול איך מגיעים למקום מסויים והם טענו שהם לא יודעים אנגלית, למרות שהיה ברור שהם דווקא יודעים מצוין". בפעם הראשונה שהלך לשוק, הוא מספר, "גיליתי ששילמתי מחיר הרבה יותר גבוה, כי קלטו מייד שאני לא מבין את השפה. הרגשתי שהפכו אותו למטומטם".
"כשנסעתי באוטובוס לא מזמן", מספרת הרים-קים, ישבו מולי שתי נערות שניהלו דיון קולני בשאלה האם אני סינית או יפנית. מישהי אמרה שאני בטח סינית, כי היפניות יפות יותר. הבנתי כל מילה, אבל ניסיתי פשוט להתעלם. מה יכולתי לומר להן?"
כולם מספרים על הקושי להתרגל לסוף השבוע הקצר, ולעובדה ששגרת היום-יום מתחילה כבר ביום ראשון, ולא בשני. "ובשבת, כשיש לנו זמן להסתובב קצת, הכל סגור!", הם מתלוננים. ובכל זאת, נראה שהתקופה הקצרה שבה הם נמצאים בארץ, הספיקה להם כדי להתאהב. ארדיטה וג'ונתן הוזמנו לחגוג את ליל הסדר בביתו של אחד המרצים. "שאר החברים מהכיתה התארחו בבתים חילוניים, ואצלם דילגו על רוב ההגדה וישר עברו לאוכל. הפרופסור שאירח אותנו, לעומת זאת, לא דילג על שום דבר, ונשארנו ערים עד אחת בלילה!", היא מציינת בגאווה. את האפיקומן, למרבה הצער, היא לא מצאה.
סביטה, שנמצאת בקשר קרוב עם חבריה הישראלים, מכירה היטב את לוח השנה העברי, על החגים, הצומות ושאר הימים המיוחדים. היא עצמה משתייכת לדת ההינדית, אבל "הדת היא לא חלק מרכזי בחיים שלי", היא אומרת. "כשאני מתארחת אצל חברים ישראלים, אני נהנית לשמור שבת. לפעמים, כשאני מרגישה שאני צריכה לפרוק משהו מהלב, אני הולכת לכותל המערבי ושמה שם פתק". מכל מצוות התורה, שהיא מכירה לא רע בכלל, כך מתברר, היה לה הכי קשה להבין בהתחלה את עניין הכשרות. "בהתחלה לא הבנתי למה עושים סיפור גדול כך כך ממה אוכלים, באיזו צורה ובאילו כלים. היה לי מאוד מוזר להבין את ההגיון מאחרי כל זה, אבל הבנתי עד כמה זה משמעותי לחלק מהחברים הישראלים שלי, ולמדתי לכבד אותם. וחוץ מזה, גם בהינדו יש הרבה חוקים משונים, אפילו מקוממים".
ג'ונתן: "מספר הילדים הגדול. ההורים שלי מגיעים כל אחד ממשפחה של עשרה ילדים, והייתי בטוח שבישראל, בתור מדינה מערבית, אני אראה ברחובות משפחה עם ילד אחד או שניים. היה לי מאוד מוזר לגלות שגם כאן משפחה של חמישה ילדים או יותר היא עניין נפוץ".
סונג-חואן: "חיילים שמסתובבים ברחובות עם נשק. בהתחלה הרגשתי שכל הנשק הזה ברחובות די מאיים עליי, והיה לי מוזר לראות ששאר האזרחים לא מתרגשים מהעובדה שחייל יושב לידם באוטובוס כשהקנה של הנשק מכוון ישר לרגליים שלהם. בכלל, החיילים כאן לא נראים כמו החיילים שאני מכיר מקוריאה. בישראל הם מסתובבים להם ברחוב נינוחים, צוחקים. הם נראים יותר כמו תיכוניסטים שנתנו להם מדים ונשק. עוד עניין מפתיע היה כשביקרתי בלונה פארק וראיתי יהודים אורתודוקסיים (חרדים) עולים למתקנים, צועקים וצוחקים. עד אז ראיתי חרדים רק בכותל או בתמונות בעיתון, וחשבתי שהם רק קוראים בתורה ומתפללים כל היום".
"אני מופתעת מעצמי", אומרת ארדיטה, "זו הפעם הראשונה שבה אני נמצאת רחוק מהבית לתקופה ארוכה, וחשבתי שיהיה לי מאוד קשה. בינתיים הזמן טס, עוד רגע מסתיים הסמסטר וצריך לחזור. אני כל-כך אוהבת את ירושלים, וחלק ממני יישאר בעיר הזאת אחרי שאעזוב".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
