טייסים יראי שמיים: הדתיים של הקורס
שני חיילים חובשי כיפה צעדו על רחבת המסדרים בבסיס חיל האוויר בחצרים. כתבתנו נסעה שעתיים על כביש 4 כדי לבדוק איך משלבים טיסת מבחן עם עול מלכות שמיים, והאם הם בכלל פנויים להצעות
אחרי שהפרוורים הבאר-שבעיים נעלמים מאחורינו מתגלה הנוף המדברי במלוא הדרו. עוד כמה מאות מטרים של נסיעה, והגענו: בית הספר לטיסה בחצרים.
חם היום, חם מאוד, אבל זה לא מונע מהחיילים בבסיס להיות נמרצים במיוחד. היום יתקיים טקס חשיפת הדרגות של מסיימי קורס טייס מספר 166, והעבודה רבה. צריך להתכונן להגעתן של המשפחות הנרגשות ולקרצף את רחבת המסדרים. כשהחום הגדול הופך לבלתי-נסבל יוצאים המסיימים הטריים למנוחת צהריים. כולם פורשים לחדרים, מלבד שניים: א' ו-י', שבעוד שעות אחדות יקבלו את דרגות הסגן שלהם ובהמשך השבוע יזכו גם בכנפיים הנחשקות ויהפכו לטייסים מן המניין.
י', טייס מסוקים, מגיע מיישוב קהילתי בגוש עציון. א', נווט קרב, הוא תושב אחת ההתנחלויות הוותיקות בשומרון. למרות שבמחזור שלהם מסיימים את הקורס כחמישה דתיים, מספר לא מבוטל ביחס לשנים קודמות, אחוז חובשי הכיפה בקרב בוגרי קורס טיס ממשיך להיות נמוך יחסית - בעיקר אם משווים אותו לאחוזים המרשימים של בני והציונות הדתית המשרתים בתפקידי פיקוד ביחידות החי"ר השונות. גם הם, בדומה לרוב חבריהם, לא חשבו על שירות בחיל האוויר.
"קורס טייס הוא ממש לא חלום ילדות שלי", אומר א'. "אני תמיד צוחק שבבקו"ם, בשיחה עם המראיינת, היא שאלה אותי לאן אני רוצה להגיע בצבא. התשובה שלי הייתה: 'הכי גבוה שאפשר'. היא הבינה אותי באופן הכי מילולי שיש".
"הייתי בטוח שאני הולך לחי"ר, לאיזו סיירת", הוא מוסיף, "גם אחרי שהגעתי לקורס, הייתי משוכנע שאעוף מכאן אחרי כמה חודשים ואמשיך משם לסיירת, למשהו פיקודי. אפילו עכשיו, בשיחות המסכמות של סוף הקורס, דיברתי עם המפקדים שלי ואמרתי שיכול להיות שאני לא במקום הנכון. שאולי הייתי יכול לתרום מעצמי ביחידה אחרת".
נשמע שאתה עדיין לא שלם עם העובדה שבעוד רגע תהפוך לנווט קרב.
"ממש לא, אני לגמרי שלם. סיימתי את הקורס ואני מבסוט ומאושר. פשוט לא חלמתי להגיע לקורס טייס. הדברים קרו מעצמם".
החניכים בקורס טייס מתחלקים לשניים: החולמים, שכבר בגיל חמש דקלמו בעל פה שמות של מטוסי קרב, והמתגלגלים, אלה שקיבלו מיונים לגיבוש, עברו אותו בהצלחה ובוקר בהיר אחד מצאו את עצמם בבית הספר לטיסה בחצרים כשהם לבושים במדי חאקי בהירים וחובשים כומתה אפורה. י' משתייך לקבוצה השנייה. גם הוא לא דמיין שיהפוך לטייס יום אחד, ונתן למערכת הצבאית לעשות את שלה.
"ככה זה", הוא אומר, "כל הדוסים רוצים להגיע למטכ"ל, שייטת ושלדג, ואם לא - נתפשר על איזו סיירת חי"ר. אין שום סיבה שזה יהיה המצב. זו הזדמנות לפתוח את השורות, לקרוא לחבר'ה שלנו לשאוף להגיע גם לכאן".
ובכל זאת, לא פשוט להיות בקבוצת מיעוט. עם אילו אתגרים התמודדתם במהלך הקורס?
"בשלבים הראשונים של הקורס מאוד דואגים לך", אומר א', "יש לך מפקדת צמודה שאחראית לכך שתקבל את כל התנאים שצריך. דואגים לך לזמני תפילות, ובצומות לוקחים אותך לכיתה ממוזגת ומוודאים שאתה לא מתאמץ. הכל מאוד מובנה, ולכן אין גם קשיים מיוחדים".
האתגרים מופיעים בשלבים מתקדמים יותר של הקורס, אומר י': "בשלב מסוים אתה הופך להיות אחראי לעצמך ולזמן שלך. המפקדים אחראים להכשרה המקצועית, אבל הם לא אחראים להתנהלות היומיומית שלך בתור חניך. אתה מקבל רשימת מטלות, כמות מסוימת של זמן פנוי - ובהצלחה. כשמכניסים למטלות השוטפות גם תפילות, המשמעות היא שזמן המנוחה שלך מתקצר. אף אחד לא יישב לך על הראש ויוודא שהספקת לעשות הכל. זו הופכת להיות האחריות שלנו. אני לא אחכה שיגידו לי - 'יורדים לשטח, קח איתך תפילין'. אני אקפיד שהם יהיו עליי, כי אף אחד לא יזכיר לי".
מצאתם את עצמכם מוותרים מבחינה דתית?
"לא הייתי מגדיר את זה כוויתור עצמי. כמו בכל דבר בחיים - יש סדר עדיפויות. בבוקר עמוס במיוחד התפילה שלי מן הסתם תהיה קצרה יחסית, כי יש דברים חשובים יותר".
"קורה לפעמים שמדלגים על תפילה כי אין זמן", אומר א', "אבל אין חייל, לא משנה באיזה תפקיד, שזה לא קרה לו. אם למשל אני אשמע שבמהלך תרגיל גדודי החיילים מצאו זמן להתפלל שלוש תפילות ביום, המסקנה שלי תהיה שהתרגיל לא היה עמוס מספיק".
ובכל זאת, לעובדה שהם מהווים מיעוט דתי יש בכל זאת משמעות. "מחלקה של בני"שים, למשל, יכולה לבוא בדרישות למפקדים ולהציב תנאים. המצב שלנו שונה: בסופו של דבר אנחנו נמצאים ביחידה התנדבותית וזו בעיה לבוא בדרישות כל הזמן. אחרי הכל - אנחנו כאן מבחירה. המשמעות היא שאנחנו צריכים ללמוד להסתדר בגבולות המסגרת. לא לכל אחד זה מתאים, אבל זה בהחלט אפשרי".
לצד האתגרים, שניהם מספרים על קשרים חזקים ומיוחדים שנוצרו בינם לבין שאר החניכים בקורס. "יצאנו מהבועה כשהתגייסנו", אומר י', "זכינו להפוך לקבוצה קטנה ומאוד מגובשת, שבה מקבלים את כולם".
"ביישוב שלי יש אולי משפחה חילונית אחת", מוסיף א', "אנחנו מגיעים ממקומות שבהם הכל טריוויאלי וברור, והמפגש עם אנשים שונים ממני דחף אותי לברר מחדש את האמונות שלי. זה מאתגר, וזה גם כיף".
קשה לפספס את הפסטיבל התקשורתי שמלווה את טקס הסיום של קורס הטיס. פעם בכמה חודשים מתמלאים העיתונים ואתרי האינטרנט בתמונותיהם המטושטשות של המסיימים החדשים. למתבונן מהצד, נדמה שהטקס הוא רגע השיא בחייו של הטייס הצעיר, הרגע שבו מסתיימת העבודה הקשה ומתחילה שגרה יציבה. אם שואלים את הטייסים עצמם, התיאור הזה רחוק מהמציאות. אחרי שתיאלם תרועת הפסטיבלים הם יחזרו לעבוד, כל אחד בטייסת שאליה ישובץ. "הקורס הוא בעצם בועה, ורק אחריו מתחילים את העשייה האמיתית", אומר י'. "עד עכשיו לא באמת עשינו כלום למען המדינה, בעיקר שרפנו הרבה דלק ועשינו רעש. כעת אנחנו נכנסים להכשרה המבצעית ומתחילים להשתלב בשגרת העבודה של חיל האוויר".
"אנחנו מסיימים עכשיו את הקורס", מסביר א', "אבל רחוקים מאוד מלהיות מוכנים לעשייה מבצעית". אחרי חופשה קצרה הם יתחילו בתהליך הכשרה ארוך, של שמונה חודשים או יותר, עד שישתלבו באופן סופי בצוותי האוויר שלהם. "המטוסים שנגיע אליהם מאוד משוכללים, וייקח לנו עוד זמן להתרגל ליכולות שלהם".
ובכל זאת, איך תרגישו על רחבת המסדרים?
"יהיה לנו חם", צוחק א'.
"היינו בכל-כך הרבה טקסים מאז שהתגייסנו, שקשה לומר שההתרגשות בשמיים", אומר י', "בכולם צועדים, ואני כבר יודע בעל-פה מה הקריין הולך לומר. אבל כמובן שנתרגש, לפחות קצת, בטקס הסיום".
"אני התרגשתי מאוד דווקא בשיחות הסיכום", אומר א', "נוצר רגע נדיר של כנות ופתיחות שבו אמרתי למפקדים שלי עד כמה אני מעריך מה שהם עשו בשבילנו בשנים האחרונות. זה היה רגע נדיר של גילוי לב, כי אנשי צוות אוויר נוטים להיות ציניים".
המסלול שסיימתם הוא אחד התובעניים ביותר בצבא. לא התגעגעתם הביתה לפעמים?
"נכון שכמעט לא חוזרים הביתה במהלך הקורס, במיוחד בשלבים הראשונים שלו. כשיוצאים לשבת מגיעים הביתה ביום שישי בצהריים וחוזרים כבר במוצאי שבת. אי אפשר להספיק יותר מדי, והדבר נכון פי כמה כששומרים שבת".
"כדי לעבור את התקופה הזו צריך משפחה שתתמוך ותעזור. כשסוגרים שבת, המשפחות יכולות לבוא ולבקר אותנו בבסיס ביום שישי - כך שיוצא שהן בילו כאן הרבה, בחום הגדול של המדשאה".
"זה מבאס לפעמים", אומר י', "אבל זו החבילה. אי אפשר לרצות להגיע לרמות כאלה של עשייה, תרומה ומיצוי עצמי, בלי הקרבה כלשהי. אני לא אשקר - הצטמצמו לי כמה מעגלים חברתיים בשנים האחרונות. כשאתה מגיע הביתה רגע לפני שבת, אתה בוחר בפינצטה למי אתה מתקשר".
"זה נכון", מסכים א', "קשה לשמור על קשר עם כל החברים. שילמנו מחיר לא פעם - למשל, אני לא יכול לנסוע לבקר את סבתא שלי בגולן, כי פשוט אין מספיק זמן. ומצד שני, כשחוזרים לבסיס במוצאי שבת, גם אם קצת מבואסים, תמיד יהיו כמה חבר'ה שיזכירו לנו שזה לא נורא, שגם אם לא הספקנו כלום בסוף השבוע - מחר יש טיסה, וזה מה שחשוב".
"החיים עוברים לכאן, לבסיס. אתה מפסיק לספור את החתונות שאתה מפסיד", הוא אומר, "לא מזמן חבר שלח לי הודעה: 'אתה מגיע לחתונה ביום חמישי'? ועניתי שאני לא יכול - אבל האמת היא שאפילו לא היה לי מושג של מי החתונה. פשוט הפסקתי לעקוב כבר".
הזכרת חתונות - וסליחה מראש על הפולניות - אבל יש לכם חברות?
"כן", הם עונים ביחד.
איך החזקתם מעמד במשך שלוש שנים?
"שנינו הכרנו אותן במהלך הקורס, לפני משהו כמו חצי שנה, כשיצאנו קצת יותר הביתה - כך שזה היה פשוט יותר", אומר י'. "חברות שמחזיקות מעמד במשך שלוש שנים זה עניין די נדיר, וגם אם יש כאלה - בדרך כלל מדובר בקשרים שהתחילו הרבה לפני כן".
"למרות שאנחנו חברים טובים, לקח לנו הרבה זמן לעלות על זה שלשני יש חברה", אומר א', וי' מוסיף: "והעניין המצחיק הוא שהוא יוצא עם מישהי שגרה ליד הבית שלי, ואני יוצא עם מישהי מהיישוב שלו".
בדרכנו לתצוגת המטוסים אנחנו עוברים ליד בניין המגורים של פרחי הטייס שלנו. המבנה המשופץ עושה רושם של אכסניה משודרגת, ועונה לכינוי החיבה "הרודס". במקום נוף פנורמי לים התיכון, משקיפים החלונות אל עבר שורת אוהלים מאובקים, מגוריהם של החניכים הצעירים בקורס.
עושה רושם של לעג לרש
"ממש לא", הם מוחים, "נכון שהתנאים של הוותיקים טובים יותר, אבל מעבר לכך אין אצלנו עניינים של 'צעירוּת-ותיקוּת', כמו שמקובל אולי במקומות אחרים. התפקיד שלנו כחניכים בשלבים המתקדמים הוא להיות שם בשביל הצעירים, ולכל חניך צעיר מוצמד חונך בוגר שמלווה אותו ועוזר כשקשה".
משם אנחנו ממשיכים לכיוון מגרש אספלט עצום בגודלו, שבו מוצגים לראווה כמה ממטוסי העבר וההווה של החיל. מסקייהוקים ותיקים, בני 40 פלוס, דרך מטוסי כפיר תוצרת הארץ, גאווה ישראלית, ועד ל-F15, שעליו מוטבע אחר כבוד אות מיוחד שמציין את השתתפותו בהפצצת הכור האטומי בעיראק. על מטוס שהפיל מטוס אויב מצויר סמל בצורת מטרה, ממש כמו האיקסים המפורסמים על הנשק. אגב, לא רק המטוסים זוכים להוקרה על יכולות ההפלה שלהם - מסורת ארוכת שנים בחילות האוויר בעולם מעניקה את התואר "אלוף ההפלות" לטייס שהצליח להפיל לפחות חמישה מטוסי אויב. הראשון שכונה כך היה טייס צרפתי במלחמת העולם הראשונה, ומאז רשמו לזכותם מאות טייסים הישג דומה - בהן שתי נשים, לוחמות בצבא הסובייטי, שהפילו יותר מ-10 מטוסי קרב גרמניים. אחת מהן היא הטייסת היהודייה לידיה ליטבק, שלמרות פועלה הייחודי - שמה כמעט ואינו מוכר בישראל.
כשאנחנו מתקרבים לכיוון המטוס שבו עתיד א' לנווט, הוא לא מסתיר את התפעלותו, ואולי אפילו קורטוב של התרגשות. י' פוזל בינתיים לכיוון מסוק הבלאק-הוק שיהפוך בקרוב לביתו השני. במשך שנות הקורס הם התאמנו על מטוסים אחרים, ישנים יותר ומורכבים פחות. רק בעוד כמה שבועות, כשייכנסו כל אחד לטייסת שלו, יזכו להכיר מקרוב את כלי הטייס המבצעיים.
בבריכה המפורסמת של בסיס חיל האוויר בחצרים לא הספקנו לשחות, וכפעולת תגמול החלטנו לצעוד בגאון לחדר האוכל, כדי לבדוק את השמועה העקשנית לפיה זוכים הטייסים לארוחות פאר שגם מבקר האוכל הקפדן ביותר לא היה עומד בפניהן. ובכן, איך לומר זאת בעדינות, לא היינו חותמים קבע בחדר האוכל של חצרים. אולי זו העובדה שהגענו מאוחר, כשבמגשי השניצל נותרו בעיקר פירורים, ואולי הבעיה נעוצה בכלל בנו, אניני טעם שכמותנו. בכל זאת, במשך שלוש שנות שירות צבאי העדפנו לחיות על בוטנים מהמכונה האוטומטית ולא לדרוך בחדר האוכל. כך או כך, הסתפקנו במיץ פטל קר. בהתחשב בחום שבחוץ, גם זה משהו.
לפני שתחזרו לרחבת המסדרים, יש משהו שהייתם רוצים לומר למתגייסים שבדרך?
"אם יש מקום שממצה את היכולות בדרך הכי אתגרית וממצה - הרי שזה קורס טיס", אומר א'.
"כמובן שלא כל אחד מתאים לכאן - וזה בכלל לא עניין של להיות טוב יותר מאחרים", אומר י'. "היום, כשאני מכיר את המערכת מקרוב, אני מאמין בזה יותר מאי פעם. יש המון אנשים נהדרים שהתחילו איתנו את הקורס, הרבה מהם מוצלחים וטובים יותר ממני במובנים רבים, ובכל זאת הם לא סיימו אותו ואני כן. הם פורחים ומצליחים מאוד במקומות אחרים".
"בסופו של דבר, המסר שלי הוא שאם יש לכם את היכולות, תנו הזדמנות לטייס", הוא אומר, וא' מוסיף: "ותשאפו הכי גבוה, לאו דווקא במובן המילולי של המילה".
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
