פריצת דרך ישראלית תסייע לעיוורים לראות
מהפך בחייהם של לקויי הראייה: בימים אלה מושק מכשיר חכם המורכב על המשקפיים ומזהה טקסטים וחפצים. גוגל גלאס, מאחוריכם
האנשים הללו, שמתהלכים ברגעים אלה ממש ברחובות ארצנו, מתנסים בפריצת דרך ישראלית שעשויה להקל מאוד את חייהם של לקויי הראייה ברחבי העולם. לפריצת הדרך הזו קוראים "אורקם".
הישראלים רגילים לחידושים והמצאות פורצי דרך. איך היו נראים חיינו בלי דוד השמש, כיפת הברזל, ה-USB, עגבניות השרי, משחק הרמיקוב או, חלילה, בלי הבמבה? המשקפיים של "אורקם" עדיין לא מוכרים לציבור הרחב, אבל יש סיכוי לא רע שבקרוב גם הם יצטרפו לרשימה המכובדת של פיתוחים ישראליים שזוכים להצלחה ברחבי העולם.
עבור העיוורים ולקויי הראייה החיים מורכבים במיוחד. עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם מבצעים פעולות פשוטות: מציאת גבינת הקוטג' במקרר, הצצה בלוח השנה או בחירת הגרביים המתאימים, שלא לדבר על קריאת עיתון וחציית כביש.
השאלה היא כיצד יכולים הראש היהודי, המדע ופיתוחי הטכנולוגיה האחרונים לסייע לעיוורים ולקויי הראייה להתמודד טוב יותר עם המציאות. פרופ' אמנון שעשוע, אחד המוחות החשובים והמבריקים בעולם בתחום הראייה הממוחשבת, החליט להיענות לאתגר.
בקורות החיים המפוארים שלו נמצאים מוסדות מכובדים ביותר - תואר ראשון במחשבים באוניברסיטת תל אביב, תואר שני במתמטיקה ומדעי המחשב במכון וייצמן עם התמחות בראייה ממוחשבת ודוקטורט וגם פוסט דוקטורט בתחום, במכון הטכנולוגי של מסצ ?וסטס, ארה"ב, הלא הוא MIT.
אבל מול כל המוסדות החשובים, הניצוץ בעיניו של שעשוע מופיע כשהוא מדבר על ימי התיכון שלו. "למדתי באורט טכניקום בגבעתיים, במגמת מחשבים. אנחנו מדברים על שנת 1974, עשר שנים לפני המצאת המחשב האישי", הוא אומר.
"איזה חזון היה לאנשים שהקימו את המגמה הזאת. הם הבינו שמדעי המחשב הולכים להיות העתיד - תובנה לא טריוויאלית בכלל בשנות ה-70. אני זוכר שבשנות ה-60 דיברו על לכבוש את החלל. הכול היה מרוכז במדעי התעופה - מטוסים אישיים, פלטפורמות מעופפות, חלל. אף אחד לא חשב לרגע שמה שהולך לשנות את החיים שלנו הוא דווקא המחשב. המורים בבית הספר שלי היו מהראשונים שהבינו זאת".
בעודו מדפדף במגזין העברי "מדע" נתקל שעשוע, אז סטודנט צעיר, במאמר אקדמי של פרופ' שמעון אולמן שעסק בשילוב של ראייה וניתוח תמונה. המאמר סקרן אותו כל כך, שהחליט לצלול בעצמו לתוך התחום.
"הנושא ריתק אותי והחלטתי שזה התחום שעליו אני רוצה לעשות את המאסטר שלי, וזה האיש שאני רוצה שיהיה המנחה שלי". את שתי השאיפות הגשים הישראלי השאפתן, ומאז הוא אחד החוקרים והמפתחים החשובים בתחום.
כששב לישראל מלימודיו המתקדמים ב-MIT, החל שעשוע להפוך את הידע המעמיק והייחודי שלו לביזנס. לפני כעשרים שנה הקים את חברת קוגניטנס (CogniTens), שעסקה בהדמיה תלת - ממדית ובפעילות בפסי ייצור, בעיקר בתחום הרכב, באמצעות חיישנים אופטיים ומצלמות. קוגניטנס נמכרה ברבות השנים לחברת הקסגון השבדית, ועל פי פרסומים בעיתונות מהתקופה - שווי המכירה לא כיסה את היקף ההשקעה.
לאחר מכן, ב-1999, הקים עם ידידו זיו אבירם את חברת מוביל-איי. החברה, שבה הוא משמש כיו"ר גם כיום, התבססה על הידע הנרחב של שעשוע בתחום הראייה הממוחשבת ופיתחה מערכות המאפשרות למכונית לזהות סטייה מהנתיב, קרבה רבה מדי לרכב אחר או הולכי רגל שרצים בפתאומיות לכביש. כיום מחזיקה החברה ב-80 אחוז ממערכות הזיהוי שמותקנות בכלי רכב חדשים ברחבי העולם, ועל פי פרסומים מגיע שווייה לכמיליארד וחצי דולר.
בשיא ההצלחה העסקית החליט פרופ' שעשוע לפרוץ לתחום מאתגר יותר: "רציתי לבנות מנוע שמסוגל להבין את העולם הוויזואלי ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה עד היום".
השאלה הייתה, כמובן, מי עשוי להתעניין בפיתוח שכזה. במקום להתמקד באוכלוסיית העיוורים, המצומצמת למדי, החליטו שעשוע וחבריו להתמקד בפלח אוכלוסייה גדול הרבה יותר: כבדי הראייה. "בארה"ב, למשל, יש בערך מיליון עיוורים ו-25 מיליון כבדי ראייה. אם הייתה לעיוורים היכולת להבין מה יש בעולם הוויזואלי - זה היה משנה חיים".
לאיזה סוג של בעיות ראייה מתאים ההתקן?
"עבור מי שסובל ממחלות שבהן הראייה אינה ניתנת לתיקון באמצעים אופטיים כמו משקפיים. הפתרון שלנו מופנה למי שמבין שמגיע אוטובוס, אבל לא רואה את המספר. הוא מבין שנמצא לפניו עיתון, אבל לא יכול לקרוא".
כיצד ההתקן מסייע למשתמש לראות?
"ההתקן הוא למעשה עוזר אינטליגנט שהולך עם המשתמש לכל מקום. אם המשתמש מצביע על אוטובוס, הוא לא רוצה לדעת שזה אוטובוס, אלא לדעת מה המספר שלו. אם הוא מצביע על מקום מסוים בדף עיתון הוא לא רוצה לדעת שזה עיתון, אלא שיקראו לו את הטקסט וגם לדעת לחזור אל הטקסט ולהמשיך לקרוא מהנקודה שבה הפסיק קודם".
פרופ' שעשוע ועשרות המפתחים שעובדים עמו מחברים בין מצלמות, חיישנים אופטיים, חומרה ותוכנה כדי לערוך ניתוח מהיר במיוחד של התמונה שנמצאת מול פני המשתמש.
באורקם מכירים את מערכות הראייה הממוחשבת בעולם והם יודעים שלמרות ההתפתחות המרשימה של עולם הזיהוי האופטי, עדיין לא קיימת מערכת ראויה שיודעת לזהות באופן מיידי כמות גדולה של טקסט ולהפוך אותה למלל.
ממשרדו של פרופ' אמנון שעשוע נשקף נוף ירושלמי מרהיב. מול החלון ולצד שולחן העבודה שלו ניצב לוח לבן גדול ומרשים ועליו סדרה ארוכה של נוסחאות מתמטיות משורבטות בכתב יד בטוש מחיק. בכל זאת, בבסיסו של כל עולם היזמות והעסקים נמצא משרד סטנדרטי למדי של פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב.
פרופ' שעשוע מגיש לי משקפיים ועליהם ההתקן החדש. אני מורה באצבעי על עיתון באנגלית ובאוזני נשמע באופן מידי קול נעים שמקריא מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, את הטקסט המסוים שעליו הצבעתי. לאחר מכן אני צופה במספר ניסויים מוקלטים שערכו אנשי אורקם למערכות מתחרות של זיהוי טקסט. אף אחת מהן אינה חדה ומיידית כמו זו שבה התנסיתי זה עתה.
מה הייתם צריכים לעשות כדי שזה יקרה?
"שני אתגרים מעשיים עמדו בפנינו", אומר שעשוע. "האחד - יש תמונה, מה אני עושה איתה? המערכת צריכה להבין למה אני מצביע על האובייקט ולפעול בהתאם. היינו צריכים להקצות כאן משאבי חישוב. האתגר השני הוא שהזיהוי חייב להיעשות בחלקיק שנייה, בזמן אמת, ומדובר כאן בעיבוד של מציאות חיה ונושמת, לא של תמונה".
במשך שלוש שנים ישבו אנשי אורקם ופתרו את האתגרים עד שלאחרונה הושלם המוצר המוגמר, שאותו אפשר להתאים כמעט לכל זוג משקפיים שכבר נמצאים ברשותם של לקויי הראייה.
כשה"אורקם" על המשקפיים - החיים טובים. המשתמשים מצביעים על שטר כסף ובאוזניהם נשמע הזיהוי: "מאה שקל". הם מצביעים על הרמזור ממול ושומעים "ירוק". הצבעה על מוצר בסופרמרקט מובילה להשמעת שמו: "ביסלי גריל".
ההתקן החדש של פרופ' שעשוע "יודע" גם לזהות פרטים שהמשתמש נתקל בהם באופן קבוע. כך יכולה המערכת לזהות פרצופים ("גברי, מהתיכון"), מקומות ("הבית של סבתא") וגם חפצים קבועים שנתקלים בהם ("בקבוק המים שלי"). פריטים שהמערכת אינה מכירה עדיין יזוהו ברגע שהמשתמש יערוך היכרות: מטלטלים את קופסת הקפה מול העדשה ואומרים בקול "קופסת הקפה שלי".
החיסרון המרכזי שלקויי הראייה בישראל עשויים להיתקל בו הוא שהמכשיר עדיין לא יודע לזהות ולדבר בשפה העברית.
למה לא חשפתם את המכשיר כמעט בישראל?
"כרגע הוא עובד רק עם אנגלית. ישראל היא עדיין לא שוק גדול. נכניס עברית בהמשך, אבל היא לא בעדיפות גבוהה. יש צרפתית, גרמנית וספרדית, ונכניס גם עברית. אנחנו פונים לשוק העולמי, לא מתמקדים רק בישראל".
צפייה בכמה עיוורים ולקויי ראייה שהתנסו במוצר בשלבי הפיתוח שלו מעלה לחלוחית בעין. הציניות והחשדנות בנוגע לטכנולוגיה שמתיימרת להתמודד עם הקושי האינטימי של האנשים עוברת לשתיקה ואז להתרגשות, עם כל זיהוי ודיווח שמקבל המשתמש על הפריט היומיומי שלפניו.
"אנחנו מציגים את המכשיר שלנו בפני קבוצות של לקויי ראייה והתהודה שלו גדולה מאוד", אומר פרופ' שעשוע. "במשך שלוש שנים פיתחנו בשקט, עד שלפני כמה חודשים חשפנו את המוצר בכתבה של הניו יורק טיימס, ובאותו יום השקנו גם את אתר האינטרנט שלנו".
המטרה של אנשי אורקם היא לחשוף את המוצר תחילה בהיקפים קטנים, כמה מאות יחידות, כדי לנסות ולבחון אותו בשלבים הראשוניים. לפני שבועות אחדים נפתחה האפשרות להזמין מאה יחידות מהמוצר. "כל המאה", אומר שעשוע, "נמכרו מיד". זאת למרות שמדובר בהוצאה לא קטנה - 2,500 דולר ליחידה.
"החלטנו להוסיף עוד ארבע מאות יחידות, שיסופקו עד לסוף השנה", הוא אומר ומוסיף מיד: "גם אלה נמכרו בתוך שבוע".
איך זה שהכול נמכר מיד?
"יש שני סוגים של מוצרים: מוצרים שלא חייבים אותם ומוצרים שהם - Enabler- מאפשרים , מוצרים שהם כמעט הכרחיים. מכונית, למשל, היא כזו. ההתקן של אורקם מאפשר ללקויי ראייה דברים שהם אינם יכולים לעשות בלעדיו".
האם תוכלו להוזיל את המחיר בעתיד?
"אם הפעולה של המוצר תתברר כחיונית מספיק, יגיע זמנם של הרגולטורים להכנס לתמונה", הוא אומר ורומז לכך שאם המכשיר ייחשב בעיני ועדות ממשלה כמסייע חיוני לראייה, אזי הוא עשוי להיות מסובסד ואולי ישווק להמונים במחירים נמוכים יותר.
מדוע המכשיר עולה 2,500 דולר?
"ההיגיון שלנו גרס שמחירו של עזר ראייה חיוני כזה צריך להיות דומה למחירם של עזרי השמיעה הטובים. בדקנו את שוק עזרי השמיעה והגענו למסקנה שאנחנו צריכים לתמחר את ההתקן ב-2,500 דולר".
לא רציתם לקחת רכיבים טכנולוגיים קיימים כדי להוזיל עלויות?
"אני מאמין שכדי שהמוצר יהיה טוב אתה צריך לשלוט בתוכנה ובחומרה. החלטנו ל פתח את הצ'יפ שלנו בעצמינו, כדי שנשלוט בכוח החישוב. בסופו של דבר, ההבדל בין להצליח ללא להצליח נמצא בתשובה לשאלה: האם המוצר שלך טוב או לא. אנחנו רוצים לוודא שכל שלבי הייצור נמצאים באחריות מלאה שלנו".
העולם מכיר כיום משקפיים ממוחשבים אחרים. קוראים להם "גוגל גלאס". הם נמצאים על העיניים שלנו, מצוידים בסוללה וביכולת חישוב, במצלמה שמתעדת את הסביבה ובמקלט GPS שמספק לנו מידע באשר למקום ולפרטים שנמצאים סביבינו.
האם אורקם מתחרה בגוגל גלאס?
"לגוגל גלאס יש יכולות זיהוי קול מתקדמות, אבל מבחינת מה שהוא עושה עם תמונה - הוא יכול לשלוח אותה לסמארטפון, המשתמש יכול לקבל הכוונה, קצת גרפיקה מהאינטרנט, אבל הוא לא יכול לעבד וידאו. בשביל זה צריך המון כוח חישוב והמון סוללה".
ואם יחברו את גוגל גלאס לסמארטפון כדי לקבל את כוח החישוב שלו ואת הסוללה?
"גוגל גלאס לא בנוי לזה. הוא שולח לסמארטפון מידע ומעלה לאינטרנט. הוא מיועד להיות קליל ולא בנוי לכוח חישוב רציני. הקונספט של גוגל גלאס הוא לא לעשות עיבוד וידאו, כי הם לא מייעדים את המכשיר לכבדי ראייה. הם רוצים שתעלה תמונות לשרתים שלהם כדי להעשיר את גוגל פלוס והם צריכים למצוא לאט- לאט דרכים להעביר אותך לשם. ההתקדמות הטבעית שלהם לא מכוונת אותם לפתרון של אורקם ללקויי ראייה".
לאן תיקחו מכאן את אורקם?
"ראשית, אנחנו רוצים להמשיך לפתח את החומרה הקיימת, להשקיע בדור הבא ולמצוא דרכים להעשיר עוד יותר את הזיהוי הוויזואלי", אומר פרופ' שעשוע, "מעבר לכך, אנחנו חושבים על דרכים לפתח מכשיר לאנשים רואים - לא כזה שיתחבר למשקפיים אלא מכשיר נישא זעיר, מעין מצלמת כפתור שתסייע בזיהוי תמונה".
יש לכם כוונה לשלב את הסמארטפון בטכנולוגיה שלכם?
"אנחנו רוצים חיבור לסמארטפון. יש כרגע חיבור בלוטות? שמאפשר להתממשק עם הטלפון ואנחנו חושבים על סיטואציות שבהן הדבר יידרש, כמו שמירת פרצופים, שיתוף במיקום שבו המשתמש נמצא. אנחנו מתלבטים כרגע על הכיוון".
לסיכום , האם יש לך עצות ליזם הצעיר?
"אני לא אוהב לעבוד עם עצות וטיפים. לפעמים לדעת יותר מדי זה לא טוב. פשוט תעשו את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
