המוחות שנשארו בארץ
לא מאבדים תקווה
במכון ויצמן, שלא נתן קביעות לפרופ' לויט, מאמינים שניתן לייצר את זוכה הנובל הבא. אך ד"ר דוד מרגוליס מודה כי "יש פחות נרשמים ללימודים"
באנו אתמול בשעריו של מכון ויצמן, שהתברך בזכייתה של יונת לפני ארבע שנים ובשני הזוכים הטריים מהשבוע, כאשר מי שליווה אותנו למעבדה ההיסטורית של ד"ר ויצמן, בקומה השנייה של בניין זיו, הוא ד"ר דוד (דידי) מרגוליס, המייצג את החוקר האידיאלי של דור החוקרים הישראלי.
אנחנו נעצרים במעבדה, ממש בסמוך לעמדה מולה עמד ויצמן וערבב במבחנות חומרים שגם במרחק הזמן נראים מסוכנים. על הקיר תמונה של ויצמן עובד במעבדה.
מרגוליס, בן 40, למד חמש יחידות בגרות בכימיה בתיכון דה-שליט ברחובות. הוא למד כימיה באוניברסיטה בגבעת רם לתואר ראשון, שני ושלישי, והתמקד בכימיה אורגנית, בדיוק כמו ויצמן. מרגוליס חזר לכאן לפני ארבע שנים מאוניברסיטת ייל אחרי לימודי פוסט דוקטורט.
הוא קיבל חדר, שולחן ומעבדה ריקה והתחיל לעבוד. מענק הקליטה לצורכי מחקר הוא בסביבות מיליון דולר, אבל הדבר המרכזי עליו עבד מרגוליס הוא לכתוב הצעת מחקר, שתתקבל אצל החוקרים הבינלאומיים שיקראו אותה, ולמעשה יאפשרו את המשך מימון המחקר.
התחרות העולמית על תקציבים היא קשה, אבל לישראלים יש אחוזי זכייה יפים מאוד. מרגוליס מספר ש"יש מתחרים מכל מקום בעולם, גם מישראל. האינדיקציה להצלחה היא אם מבקשים ממך לערוך בהצעה שהגשת תיקונים קלים, תיקונים כבדים, או שמציעים לך לעזוב את זה. זה מתח עצום. דווקא הסירובים הם אלה שמדרבנים אותך להשתכלל".
במעבדה של מרגוליס מנסים לפתח גלאים שיוכלו לזהות התפתחות סרטנית בשלב המוקדם שלה, עוד לפני התפתחות הגוש. הגלאי פולט אור, וברגע שהוא נקשר לחלבון שהוא סמן של מחלה או עיוות, הוא עובר ממצב של חשכה לזריחה. לגלאים אין חוטים. מדובר במולקולה פלורוסנטית בלבד שמורכבת מתרכובות פחמן.
מרגוליס ואנשיו יודעים לבנות את ה"לגו" הזה. הוא מקווה שבעתיד התהליך יאפשר "חתימות אור" של הסוכרים על החלבון. סוכרים הם סממני מחלה, ובשנים האחרונות יש אינדיקציה לכך שעל החלבון יש סממני סוכר, שמלמדים על היווצרות מחלה. בינתיים הם המציאו חיישן שבעצם יכול לעשות חתימת אור לגבי כל מיני תרופות מזויפות שמיוצרות בעולם השלישי, ומוציא ברקוד שמדווח אם הגלולה מזויפת או לא.
למרות הטענות להערמת קשיים בדרכם של חוקרים ישראלים באיחוד האירופי, בעקבות העיצומים על אוניברסיטת אריאל, מרגוליס מעיד שמעמדם של הישראלים באירופה מעולה, ויחסית לגודל מדינתנו, הישראלים מקבלים הכי הרבה אישורים למחקר. אז בואו נעשה סדר. בכל שנה, כשישראלי זוכה בנובל, מבכים את העובדה שהוא זכה בזכות עבודה שנעשתה לפני 40-30 שנה, כשישראל השקיעה הרבה יותר בחינוך ובמדע.
מה אתה חושב?
"המדע שלנו חזק ולמרות דעות אנטי-ישראליות באירופה, אי אפשר להתווכח עם העובדות ועם הזכיות האלו בפרס נובל. אנחנו, למשל, אימפריה בכימיה, וחבל שכל הסטודנטים כאן הולכים ללמוד מחשבים ומחפשים תוצאות מהירות. לכימיה יש פחות ופחות נרשמים מדי שנה, ועל זה המדינה צריכה לעבוד".
כימיה נתפשת כעיסוק משעמם, ארכאי. נסה להפריך את זה.
"יש תעשיות מדהימות של דיו שצריכות כימיה, ויש תרופות שאפשר לגלות ולפתח. אי אפשר לעשות ביוטכנולוגיה בלי כימיה ובלי אותם גלאים. היום הכול אינטרדיסציפלינרי, משולב זה בזה".
מרגוליס נשוי, אב לשלושה, גר במכון עצמו, בשכונת הצעירים, עם אשתו ובתו. הסתובבנו כמה שעות בבנייני הכימה על שם זיו וקימלמן. ביקשנו להציץ אל תוך חדרה של עדה יונת, ואל תעודת הזכייה שלה מ-2009, אבל חדרה היה סגור. אני שואל את מרגוליס עד כמה האחריות והחזון שהוא צריך לשמר מדירים שינה מעיניו. "זה מדיר שינה בצורה חיובית. כל הזמן צריך להיות טוב וחיובי".
אתה מתעורר שטוף זיעה בלילה ורץ למחשב, כמו בסרטים?
"זה גם קורה. יש רעיונות שמעירים אותי".
זה הזוהר במדע, בדיוק כמו בספורט: רק ברגע הזכייה הנציג הישראלי הוא שלנו. בין זכייה לזכייה אנחנו לא זוכרים אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
