אלימות וירטואלית: איום
ממשי או לחץ מיותר?
המשחק האלים GTA V שבר את שיא המכירות. מיליוני בני אדם מבלים בעינויים וחיסולים וירטואליים, אך בתי המשפט לא מכירים בקשר בין יריות על המסך למסעות רצח במציאות
זה סיפור טרגי על צעיר בן 16 שבשל תפיסת מציאות מעוותת, שבה התערבבו החיים האמיתיים והמציאות הווירטואלית של משחקי המחשב, יצא למסע קטל שגבה את חייהם של שני בני אדם וגרם לפציעתם של תלמידים נוספים. "כשאתה יורה במישהו ב' דום' (משחק מחשב אלים במיוחד, צ"י) הוא מיד קם בחזרה. למעשה אתה צריך לירות במטרה שלך שמונה או תשע פעמים לפני שהיא מתה", הסביר אחר כך לחוקרים.
"לא שיערתי אז שאם אתה יורה במישהו הוא באמת יכול למות", הוסיף . את מחיר הפער המדמם בין הדמיון למציאות שילמו מנהל בית הספר וחברו של רמזי ללימודים, שכמו עשרות אמריקנים בשנים האחרונות למדו על בשרם החרוך את המשמעות הטרגית של צירוף המילים המפורסם: Game Over.
אלא שרמזי, כפי שברור לכולם, הוא לא הראשון ולא האחרון. אפשר לשער שבספרי ההיסטוריה שייכתבו על אלימות בני הנוער בארצות הברית יזכה סיפורו של הצעיר בן ה-16 מאלסקה ללא יותר מהערת שוליים, וגם זה במקרה הטוב. שני הרוגים בסך הכל, וכמה תלמידים נוספים שספגו פגיעות ירי ישירות.
וישנו כמובן גם רמזי עצמו, שבגיל 16 ראה את העולם דרך מסך המחשב שמולו העביר שעות על גבי שעות, ושבעקבות האירוע נשפט ללא פחות מ-210 שנות מאסר שהוא מרצה בבית הסוהר הפדרלי באריזונה. "לא הבנתי שאם אתה יורה במישהו הוא ידמם למוות", אמר רמזי. "הרבה מהמידע שלי על החיים התבסס על משחקי המחשב".
שנתיים אחרי הרצח באלסקה הגיעו אריק האריס ודילן קלובולד לבית הספר התיכון קולומביין שבקולורדו כשהם חמושים עד צוואר בשלושה רובי ציד, אקדח, מאות קליעים ועשרות מטענים מאולתרים. 12 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו במה שנחשב לאחד ממסעות ההרג האכזריים ביותר שידעה ארצות הברית.
זה היה רצח המוני שפרטיו תוכננו בקפידה ובקור רוח מצמרר שלא היה מבייש גם חוליית טרור מאומנת. גם במקרה שלהם, כמו במקרה של רמזי, מדובר היה במי שהעבירו את ימיהם בשעות על גבי שעות של מסעות הרג המוניים במסלולי הקטל הווירטואליים של המשחק הפופולרי "דום".
לא רק צעירים אמריקנים יצאו למסעות רצח המוניים כשהם נישאים על גבי ההשראה שסיפקו להם משחקי המחשב האלימים. אנדרס ברינג בריוויק הנורווגי בן ה-32 יצא למסע הרג מטורף ביולי 2011, בשם אידאולוגיית הימין הקיצוני והגזעני. בריוויק הטמין רכב תופת בלב קריית הממשלה באוסלו בטרם יצא לטבוח בעשרות בני נוער במחנה הקיץ של מפלגת העבודה הנורווגית באי אוטויה. אחד ממסעות ההרג הקטלניים ביותר שידע העולם המערבי הסתיים במותם של 77 בני אדם, 69 מהם פעילי מחנה הנוער הצעירים.
בחקירתו סיפר בריוויק אחוז השנאה כיצד נעזר במשחק המחשב המלחמתי Call of Duty במסגרת ההכנות למסע ההרג שאליו יצא. "אתה לומד מהי פגיעה במטרה", סיפר בחקירתו על מיומנויות הלחימה שרכש בעזרת המשחק. "הוא מורכב ממאות רבות של משימות, וחלק מהן ניתנות ליישום במתקפה אמיתית. לכן הוא משוחק בכל כך הרבה צבאות מסביב לעולם. הוא יעיל מאוד לרכישת ניסיון בירי רב-מטרות".
אך לא רק זאת. במהלך חקירתו הוסיף בריוויק כי בשנים 2007-2006 יצא לחופש מהעבודה לטובת התמסרות מוחלטת למשחק המלחמה World of Warcraft, שהתמכר אליו באופן מוחלט, ושהעביר איתו לא פחות מ-16 שעות ביממה בחלק מהמקרים. עם זאת, Call of Duty אולי שימש חלק ממערך ההכשרה לטבח, אך את המשחק השני תיאר בריוויק כלא יותר מתחביב. "חלק אוהבים לשחק גולף, חלק אוהבים לשוט. אני אהבתי לשחק Warcraft World of", הסביר.
ברויוויק נחשב למקור ההשראה העיקרי של אדם לנזה, הצעיר המעורער בנפשו שרצח לפני קצת יותר משנה עשרים תלמידים ושבעה אנשי צוות בבית הספר היסודי "סנדי הוק" בעיירה ניוטאון בקונטיקט, ושלפי דיווחים שונים קיווה להאפיל על מספר קורבנותיו של בריוויק. כמו הרוצח הנורווגי, גם במקרה הזה מדובר במי שאישיותו נחלקה בין תשוקה גדולה למשחקי מחשב אלימים ובין שנאה גדולה לבני אדם.
"הוא אטם באופן מוחלט את החדר שבו העביר שעות על גבי שעות עם משחקי וידאו אלימים", סיפר ג'ון מילר, בכיר לשעבר באף-בי-איי, בהתבסס על פרטים מהחקירה שהגיעו לידיו. "הוא רצה שברגע שתיכנס לחדר ותסגור מאחוריך את הדלת, הדבר היחיד שתוכל לראות יהיה מסך הטלוויזיה שיציג לראווה את שיטות הירי שלו תוך כדי משחק".
לנזה , בניגוד לבריוויק, מצא את מותו בטבח, מה שמנע ממנו לשפוך אור על הרגלי הצריכה הממוחשבים שלו טרם המעשה. אלא שלטענת חוקרי האירוע, לא רק משחקי הווידאו האלימים שנמצאו במרתף דירת אמו העידו על הקשר ההדוק בין השניים, אלא גם התנהלותו של לנזה במהלך הטבח עצמו - התנהלות שכללה, לפי עדויות החוקרים, החלפה נמרצת של המחסניות גם בטרם שהתרוקנו מכדורים - לדבריהם, לפי דפוס הפעולה המקובל במשחקי המחשב.
המקרה האחרון הוא של אהרון אלכסיס, עובד קבלן בן 34, שרצח בחודש שעבר 13 בני אדם במתקפת ירי קטלנית בבסיס חיל הים בוושינגטון. אלכסיס, לפי עדות אחד מחבריו הטובים, מייקל ריטרוואטו, נהג להעביר את ימיו (לעתים אף 16 שעות ברציפות) במשחקי וידאו אלימים בעלי מאפיינים צבאיים מובהקים.
"הוא היה משחק כל הזמן, זאת הייתה התשוקה שלו", סיפר מייקל. "זה נעשה רע עד כדי כך שהוא היה מעביר את כל היום שלו ספון בחדר, ומגיע מאוחר לעבודה רק כי היה ער כל הלילה, ושיחק במשחקי וידאו".
"יש המון ניסויים ומחקרים שמצביעים באופן ברור על הקשר בין משחקי וידאו אלימים להתנהגות תוקפנית", מסביר בראיון לסופשבוע בראד בושמן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוהיו שנחשב לחוקר המוביל בארצות הברית בתחום השפעת משחקי הווידאו האלימים על בני נוער וצעירים.
"המחקר הבולט ביותר נערך בהשתתפות 130 אלף נסקרים מכל העולם, ותוצאותיו הצביעו באופן ברור על כך שהמשחקים האלימים מגבירים את המחשבות התוקפניות, מגבירים את תחושות הזעם בקרב השחקנים, מגבירים את קצב דפיקות הלב ולחץ הדם, מגבירים את ההתנהגות האגרסיבית ומפחיתים את תחושת החמלה ויכולת התקשור החברותית של השחקנים".
אני משער שיש הבדל בין מי שמשחק 16 שעות ביום ובין מי שמשחק חצי שעה ביום, לא?
"בניסויים שלנו הצלחנו לראות שינויים ברורים בהתנהגות גם אחרי 15 דקות בלבד של משחק. חשוב להבין, זה לא אומר שכל משחק וידאו אלים יגרום לך לצאת ולרצוח אנשים, אלא שהמשחקים הללו יגרמו לך להיות אדם יותר אגרסיבי. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שתהיה חצוף יותר כלפי הסובבים אותך, או שתהיה פחות חברותי לאנשים שאתה בא עמם במגע, או שסתם תידחף בתור. אני לא טוען שהמשחקים הללו הופכים אותך לרוצח המונים פסיכופת, אבל יש להם בהחלט אפקט הניתן למדידה על ההתנהגות האנושית".
ייתכן שמי שמסתגר בחדרו ומשחק במשחקי אלימות במשך שעות על גבי שעות הוא מראש אדם בעל נטיות אלימות וכישורים חברתיים נמוכים, ביחס לצעירים אחרים בני גילו.
"לכן ניסויים בתנאי מעבדה חשובים כל כך. בניסוי שאנחנו ערכנו, לדוגמה, לא שאלנו את המשתתפים אילו משחקים הם אוהבים לשחק, כי אז באמת האלימים יותר היו מבקשים לשחק במשחקי וידאו אלימים. חילקנו אותם באופן שרירותי: חצי מהם שיחקו משחקי מחשב רגילים, והשאר שיחקו במשחקי מלחמה. לא הייתה שום חלוקה לפי מבנה אישיות, אבל ראינו באופן ברור מאפיינים ברורים של התנהגות אגרסיבית בקרב מי ששיחקו במשחקי מלחמה אלימים - זאת אף שחילקנו אותם שרירותית, בלי לדעת שום דבר עליהם".
ואם הם לא ישחקו במחשב, הם ידליקו טלוויזיה ויצפו בסרטי אלימות קשים, לא?
"יש הבדל גדול בין השניים, מהסיבה הפשוטה שסרט הוא פסיבי ומשחק וידאו הוא אקטיבי. נניח שאתה רוצה ללמוד להטיס מטוס, מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד? לקרוא על זה ספר, לראות על זה סרט או לשחק בסימולטור? ברור שסימולטור. כך שאנחנו יודעים באופן ברור שככל שאתה מעורב יותר במשחק כך תהליך הלמידה טוב יותר. ועוד: אם אתה רואה סרט אלים, אולי אתה מזדהה עם הגיבור ואולי לא.
"במשחקי מחשב אין לך ברירה אלא להזדהות עם הדמות המרכזית, כי אתה יורה בכולם, אתה רואה את המשחק מהזווית של הרוצח, ואנחנו יודעים מהמחקר שלנו שככל שאתה מזדהה עם הדמות שלך ככה תהיה אגרסיבי יותר. לבסוף, קיים עניין התמורה. כשאתה צופה בסרט אלים אין גמול ישיר.
"במשחקי מחשב אתה מקבל נקודות לפי מספר האנשים שאתה הורג. ככל שאתה הורג יותר אנשים ככה אתה מתקדם יותר במשחק. ואנחנו יודעים שהתגמול הוא הגורם הממריץ ביותר בהחלטה של אדם לחזור על התנהגות מסוימת לפי דפוס קבוע".
ומה לגבי תוכן המשחק עצמו? האם רמת הנזק תלויה בשאלה את מי אתה מחסל? האם אין הבדל בין צעיר שמשחק בלרצוח חיילים נאצים במהלך מלחמת העולם, ובין מי שהמשחק שלו מבוסס על רצח המוני של ילדים בפארק השכונתי?
"תתפלא לשמוע, אבל כמעט אין הבדל. באחד המחקרים הצגנו למשתתפים שני משחקי מחשב: באחד לגיבור דם אדום ובאחר דם ירוק. כלומר, היה ברור לגמרי שהגיבור עם הדם הירוק מגלם יצור דמיוני, לא אנושי. ועדיין, כשבדקנו את העלייה ברמת האגרסיביות, התוצאה הייתה זהה, אף שלמי ששיחק במשחק השני היה ברור לגמרי שהרוצח עם הדם הירוק לא מגלם יצור אנושי".
בשנים האחרונות נדרשו יותר ויותר גורמים לסוגיית ההשלכות ההרסניות של משחקי הווידאו האלימים על החברה האמריקנית, ובמיוחד על בני הנוער. עשרות מומחים ואנשי אקדמיה, כמו בושמן, הקדישו שנים של עבודה לחקר התופעה. אך לא רק הם.
פוליטיקאים בולטים, כמו הסנאטורים לשעבר הילארי קלינטון וג'ו ליברמן, דרשו להקצות 90 מיליון דולר להקמת ועדת בדיקה מיוחדת להשפעות משחקי המלחמה האלקטרוניים על בני הנוער האמריקנים, וגם מערכת המשפט האמריקנית נדרשה לסוגיה פעם אחר פעם - בדרך כלל אחרי עוד מקרה של רוצח צעיר, עוד ירי בבית ספר ועוד גופות של תלמידים שמפונות על אלונקות בצהרי היום.
אחד מהמקרים הללו אירע בדצמבר 1997 בבית הספר התיכון וסט פאדוקה בקנטאקי, בעת שתלמיד צעיר בן 14, מייקל קרניל, הגיע לבית הספר חמוש בשני אקדחים ורובה, פתח באש לעבר תלמידים בשעה שהתכנסו בחצר לתפילת הבוקר, הרג שלוש תלמידות צעירות ופצע עוד שמונה. עם סיום הירי הניח קרניל את האקדח על הרצפה והתחנן בפני מנהל בית הספר, בנג'מין סטרונג: "תהרוג אותי, בבקשה, תהרוג אותי. אני לא מאמין שעשיתי את זה".
זמן קצר לאחר מכן, ולאחר שהתברר כי בדומה לאדם לנזה, אהרון אלכסיס ואוון רמזי גם לקרניל הייתה חולשה פתולוגית למשחקי מחשב נוטפי אכזריות ודם, החליטו משפחות הקורבנות להגיש תביעה ייצוגית בסכום של 33 מיליון דולר נגד יצרניות משחקי הווידאו האלימים, ובראשן יצרניות המשחקים "דום" ו"מורטל קומבט" הפופולריים.
אלא שבית המשפט, בפסיקה שעוררה אז הדים רבים, דחה בשנת 2001 את טענת התביעה וקבע: "קיימים סימני שאלה גדולים מדי בנוגע לפער התהומי בין משחקי וידאו לבין טבח של חברים לכיתה". עוד כתב שופט בית המשפט המחוזי אדוארד ג'ונסטון: "מדובר במצב טרגי, אבל חשוב שנזכור שטרגדיות מהסוג הזה סותרות כל הסבר רציונלי, ואל לבית המשפט לטעון אחרת".
אם לא די בכך הוסיף בית המשפט בפסיקתו, שאושרה פה אחד, כי קבלת תביעת הנזיקין שהגישו המשפחות תעמוד בסתירה לתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, הנוגע בין היתר לשמירה על חופש הביטוי. "מובן שאנחנו שמחים על פסיקת בית המשפט", הגיב דאג לוונסטין, נשיא איגוד יצרניות התוכנה הדיגיטליות, המאגד 33 יצרניות של משחקי וידאו. "כפי שאמרנו מהרגע הראשון, אין שום בסיס חוקתי או עובדתי לתביעה הזאת. עד כמה שנרצה למצוא פתרונות קלים לבעיה, הרי שאין פתרונות כאלה".
עשר שנים לאחר מכן, בסוף 2011, התייצב בית המשפט האמריקני שוב לצדן של יצרניות התוכן האלים, הפעם בפסיקה משמעותית ובעלת השלכות מרחיקות לכת שאושרה בבית המשפט העליון ברוב של שבעה תומכים מול שני מתנגדים.
מי שעמדה הפעם במרכז התביעה היא מדינת קליפורניה תחת הנהגתו של המושל השרירי ארנולד שוורצנגר, שאחרי קריירה מצליחה ומאות מיליוני דולרים שגרף בזכות סרטים נוטפי אלימות כמו "שליחות קטלנית" ו"אחרון גיבורי הפעולה", החליט בתפקידו כמושל להכריז מלחמה על משחקי הווידאו האלימים הנמכרים במדינתו. החוק החדש והתקדימי במונחים אמריקניים, שאושר בשנת 2005, אוסר על מכירה של משחקי וידאו בעלי תכנים אלימים לילדים מתחת לגיל 18.
על פניו החוק הגיוני, כמעט מתבקש: חוליה נוספת בסדרת חוקים ותקנות שאמורים להגן על קטינים, בדומה לחוק האוסר מכירת אלכוהול או מוצרי סקס לבני נוער. "מוטלת עלינו האחריות להגן על בני הנוער הצעירים ועל הקהילה בכללה מפני ההשפעות המסוכנות של משחקי וידאו אול טרה-אלימים, בדיוק כשם שאנחנו עושים עם סרטים", הסביר המושל שוורצנגר את ההיגיון מאחורי החוק החדש.
אלא שבית המשפט העליון, ברוב של שבעה מול שני מתנגדים, קבע כי אין שום אחיזה חוקתית להנחה כי משחקי וידאו אלימים מסוכנים לבני נוער, וכי מדובר בהנחה סובייקטיבית שכל צרכן או הורה מודאג רשאי לקבוע בעצמו. יתר על כן, בפסיקתו המדוברת קבע בית המשפט כי אישור החוק בקליפורניה יכול לפתוח את הדלת למדרון חלקלק ומסוכן, שראשיתו באיסור על מכירת משחקי וידאו אלימים וסופו באיסור מכירה של ספרים, מוזיקה או כל סוג של יצירה שעשויה להתפרש כמסוכנת לחברה.
"לבית המשפט אין מסורת של הגבלת הגישה של ילדים לתכנים אלימים", נכתב בדעת הרוב. "טענת מדינת קליפורניה כי משחקי וידאו אלימים מייצגים בעיה ייחודית כיוון שהם מאפשרים לצעיר להיות שחקן פעיל באלימות הגדולה המוצגת על המסך היא בלתי משכנעת. בדיוק כמו ההגנה על הספרים, ההצגות והסרטים, כך גם משחקי הווידאו משדרים רעיונות, ואפילו מסרים חברתיים, עובדה שיש בה כדי לכלול אותם תחת ההגנה על חופש הביטוי הניתנת מתוקף התיקון הראשון לחוקה האמריקנית".
בית המשפט העליון לא עצר שם, ואף ערך השוואה בין משחקי הווידאו שבהם אפשר לראות לא פעם גולגולות מפוצחות וגופות קטועות גפיים, ובין הסדרות המצויירות האהובות על ילדים קטנים. הוא קבע, למעשה, כי בשני המקרים שאלת ההשלכות המסוכנות נתונה בעיקר לפרשנות סובייקטיבית. "מאחר שקליפורניה סירבה להגביל תכנים אחרים, כמו למשל הסדרות המצוירות של שבת בבוקר, קשה לא לתהות אם האיסור שהיא מבקשת להטיל על תעשיית משחקי הווידאו משרת את המטרה שעומדת לנגד עיניה, או לחילופין נובע מרתיעה סובייקטיבית לדובר או מהשקפת עולם מסוימת".
תרועות לפסיקת בית המשפט נשמעו מכיוונו של צ'רלס בראונשטיין, העומד בראש איגוד יצרניות ספרי הקומיקס של ארצות הברית. בראונשטיין השווה בין המאבק הנוכחי נגד משחקי הווידאו האלימים ובין מאבק דומה שנוהל בשנות ה-50 נגד החוברות המאוירות שהוציאו מדעתם לא מעט פוליטיקאים ומדענים שתיארו אותן כלא פחות מ"סכנה לציבור".
"הטענה שקליפורניה מעלה כעת נגד תעשיית משחקי הווידאו נשמעת מוכרת לתעשיית ספרי הקומיקס, שכמעט קרסה במהלך שנות ה-50 בעקבות ניסיון דומה של הממשל להטיל עליה פיקוח", הסביר בראונשטיין. "אז, כמו עכשיו", הוסיף, "מסע צלב מוסרי טען כי מדובר במדיה חדשה, המכילה אלימות המסוכנת לבני הנוער שלנו. אז כמו עכשיו התבססה הטענה על מחקרים פסאודו-מדעיים. הטענות לא היו נכונות אז, והן לא נכונות גם היום".
עתה מבקשת הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום להיכנס לתמונה ולהצר את ידיה של תעשיית המשחקים הפרוצה והאלימה. הוועדה פרסמה בשבוע שעבר הודעה מיוחדת, ובה קראה להכפיף את תוכני המשחקים הצבאיים לדיני המלחמה הבינלאומיים. מדובר בניסיון שאפתני, שלא לומר מגלומני, להעניק תוקף ממשי וחוקתי למשחקי מחשב שכל תכליתם התפרעות חסרת גבולות ונטולת מעצורים בעולם וירטואלי של הרג שלוח רסן וחיסול בלתי ממוקד.
"הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום מציעה שבדיוק כמו בחיים האמיתיים כך גם משחקי וידאו יכללו השלכות וירטואליות למעשים ולהחלטות של השחקנים", נאמר בהודעת הארגון. "המשתתפים צריכים להיות מתוגמלים במקרים של שמירה על דיני המלחמה, ומנגד להפסיד נקודות על הפרות רציניות של דיני המלחמה ועל פשעי מלחמה. משחקי הווידאו לא צריכים לתגמל שחקנים על מעשים שייחשבו בחיים האמיתיים לפשעי מלחמה".
על אף שבהצהרתה לא מציינת הוועדה משחק כזה או אחר, ברחבי העולם קישרו את הודעת הארגון בחודש שעבר לראשית הפצתו של המשחק החמישי בסדרת המשחקים הפופולרית GTA (Grand Theft Auto), שכולל לא מעט אלימות וכן סצנת עינויים שנויה במחלוקת.
ביפן הוחלט לצנזר את הגרסה המקורית של המשחק ולהשמיט ממנו קטעי אלימות קשים במיוחד, אבל ברוב מדינות העולם, כולל בארצות הברית ובאירופה, המשחק משווק בגרסתו המקורית, זוכה לביקורות מהללות בקרב מבקרי המשחקים ולמיליוני שחקנים נלהבים.
ככל הנוגע ל-GTA5, הרי שאפשר בהחלט לתאר את הודעת הצלב האדום כניסיון נואש להחזיר את הסוסים לאורווה הרבה אחרי שאלה כבר ברחו ממנה. מכירות המשחק החדש שברו את שיאי המכירות של כל הזמנים, עם לא פחות מ-800 מיליון דולר ממכירות רק ביום הראשון.
לדברי יצרנית המשחק, חברת "רוקסטאר" הבריטית, זהו המשחק הראשון שמצליח לחצות את רף מיליארד הדולר ממכירות בתוך שלושה ימים בלבד, זאת בהשוואה למחזיק השיא הקודם, משחק המלחמה Call of Duty: Black Ops 2, שחצה את רף המיליארד לאחר כשבועיים.
"החשש של הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום הוא מכך שמשחקים מסוימים כוללים סצנות שעלולות להוביל לטריוויאליזציה של הפרה בוטה של החוק הנוגע לסכסוכים מזוינים", נאמר בהודעה. "החשש שלנו הוא שמעשים לא חוקיים מהסוג הזה ייתפסו בסופו של דבר כהתנהגות לגיטימית".
בהודעתו מפרט הצלב האדום סצנות פרטניות שמהוות מקור לדאגה גדולה במיוחד, ובכללן "השימוש בעינויים במהלך חקירות, פגיעה מכוונת באזרחים, הרג של אסירים או פצועי מלחמה ומתקפה מכוונת נגד כוחות סיוע רפואי ואמצעי העברת פצועים כמו אמבולנסים".
בצלב האדום, חשוב להדגיש, מודעים לביקורת הגדולה שעשויה לעורר הדרישה, שיכולה להתפרש כניסיון פגיעה מסוכן בחופש הביטוי. לכן הם דאגו להבהיר בהודעתם: "הפרות של החוק הבינלאומי מתרחשות בשדה הקרב האמיתי, ולכן יכולות להיות כלולות גם במשחקי הווידאו". אלא שבמקביל הם הדגישו: "הצלב האדום סבור שיכול להיות מועיל אם השחקנים ילמדו – דרך נקודות שיקבלו או שיופחתו מהם במהלך המשחק – מה מותר ומה אסור בזמן מלחמה".
את הודעת הצלב האדום קיבל בברכה ברוס בארתולאו, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מיזורי שהקדיש שנים לחקר השפעת משחקי הווידאו על בני הנוער. "המסקנה העיקרית של המחקר שערכנו היא שחשיפה למשחקי וידאו אלימים, אפילו למשך פרקי זמן קצרים כמו עשרים דקות, יכולה לגרום לשינויים באופן שבו אדם מעריך ומפרש אלימות", הוא אומר לסופשבוע.
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שמעבר למשחק המחשב?
"השינויים יכולים להוביל לכך שאנשים יתפסו אלימות כדבר פחות פרובוקטיבי. יש לא מעט תאוריות שמראות שהשינויים הללו יכולים להוביל לכך שאנשים נעשים פחות אמפתים לכאב של אנשים אחרים, ולכן גם נוטים פחות לעזור לאנשים הנמצאים במצוקה. חשיפה להרבה אלימות עלולה להפוך את האלימות לדבר נורמטיבי, עד שזה מוביל לכך שכאשר שאתה נתקל באדם שנופל קורבן לאלימות או לאגרסיביות – זה לא מעורר בך את תגובת האמפתיה שמתעוררת במקרים דומים אצל אדם אחר".
אבל גם סיגריות, לצורך ההשוואה, מסוכנות לבריאות, ועדיין יש הבדל גדול בין מי שמעשן סיגריה ביום למי שמעשן שתי חפיסות.
"נכון שלא כל חשיפה מביאה לאותה רמת סיכון. בדומה לכל חומר ממכר, גם במקרה הזה חשיפה קטנה לא תטה אדם לעבר האזור המסוכן. אנחנו לא מדברים פה על מישהו שמשחק במחשב עשרים דקות ומיד אחר כך הולך וטובח בחבריו בלימודים. מה שאנחנו כן יודעים, באופן ברור, הוא שקיימים ביטויי אלימות מובהקים שאפשר למדוד בתנאי מעבדה, ושבאים לידי ביטוי ביומיום, כמו להיות חצוף למישהו, לעקוף מישהו בתור, להיתקע במישהו בכוונה או כל מה שנועד לפגוע באדם אחר".
מתי מדובר בהתמכרות ומתי בתחביב לגיטימי?
"קיימים סימנים פסיכיאטריים ברורים מאוד להתמכרות, בלי קשר לאיזו התמכרות מדובר. יש שני קריטריונים ברורים: הראשון – האם אתה עושה את זה על חשבון דברים אחרים שאתה צריך לעשות? כלומר, אם אתה שותה אלכוהול או משחק במחשב במקום ללכת לעבודה או לעשות שיעורי בית או להתפנות לילדים.
הקריטריון השני הוא השאלה אם אתה יכול להיגמל מההרגל. שוב, זה לא משנה אם מדובר באנשים שעושים ג'וגינג, או נמצאים בפייסבוק כל היום, או משחקים משחקי וידאו אלימים. השאלה היא אם ברגע שהם רוצים להפסיק עם זה הם יכולים לעשות את זה או לא. אם אנשים מנסים להיגמל ולא מצליחים, או שהתחביב שלהם מגיע על חשבון דברים אחרים שהם צריכים לעשות, הם כנראה מכורים".
בניגוד לנחרצות של חוקרים כמו ברוס בארתולאו או בראד בושמן, הקונצנזוס של הקהילה המדעית האמריקנית לא חי בשלום עם הקביעה שקיימת גלישה מסוכנת ממשחקי וידאו צבאיים לעבר אלימות במציאות. מי שחולקים על הטענה של בושמן ודומיו יוצאים בעיקר נגד ההגדרה הכוללנית והמקלה של תפיסת האגרסיביות, כפי שהוכחה בניסויים המדוברים. במילים אחרות, גם אם המשחקים מגבירים את הסיכויים לעקוף מישהו בתור או לזרוק הערה חצופה לשכנים מהקומה למעלה, עדיין קיים פער גדול בין היעדר נימוסים או סתם התנהגות חצופה ובין ירי המוני לעבר חפים מפשע.
בניגוד לנחרצות של חוקרים כמו ברוס בארתולאו או בראד בושמן, הקונצנזוס של הקהילה המדעית האמריקנית לא חי בשלום עם הקביעה שקיימת גלישה מסוכנת ממשחקי וידאו צבאיים לעבר אלימות במציאות.
מי שחולקים על הטענה של בושמן ודומיו יוצאים בעיקר נגד ההגדרה הכוללנית והמקלה של תפיסת האגרסיביות, כפי שהוכחה בניסויים המדוברים. במילים אחרות, גם אם המשחקים מגבירים את הסיכויים לעקוף מישהו בתור או לזרוק הערה חצופה לשכנים מהקומה למעלה, עדיין קיים פער גדול בין היעדר נימוסים או סתם התנהגות חצופה ובין ירי המוני לעבר חפים מפשע.
"השאלה הגדולה היא מה ההגדרה שלך לאגרסיביות", אומרת לסופשבוע פרופ' שריל אולסון, מומחית לבריאות הציבור ומייסדת המרכז לבריאות הנפש בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. "החוקרים בוחנים את האגרסיביות במונחים של ילדים בפארק שנדחפים בתור למגלשה, או שנותנים לך מילה שמתחילה באותיות Ki במטרה לבדוק אם תשלים את האותיות למילה Kill במקום Kiss. אלא שבמציאות אין לזה שום קשר לאלימות כמו שאנחנו מכירים אותה. יש מרחק גדול בין אגרסיביות לאלימות".
אז את לא מתנגדת לטענה שהמשחקים מעלים את רמת האגרסיביות, אלא שאת חולקת על הקשר בין אגרסיביות לאלימות מסוכנת.
"אם אתה מסתכל במילון על הגדרת האגרסיביות, היא לאו דווקא הגדרה שלילית. אגרסיביות יכולה להיות גם ביטוי לנחישות, כמו שמתארים איש עסקים או שחקן פוטבול כאגרסיבי. אני יכולה לספר לך בהקשר זה על מחקר גדול שערכתי, במימון ממשלתי, ובמסגרתו בדקנו 1,300 ילדים בגילאי 12 ו-13. בשלב הראשון בדקנו אם יש קשר בין החשיפה של הילדים לאלימות, כמו במשחקי הווידאו, ובין התנהגות אלימה כלפי אחרים.
אולסון מכירה את הטענה שכמה מהרוצחים הקטלניים ביותר בשנים האחרונות היו מכורים למשחקי וידאו, והיא לא ממש מתרגשת ממנה. כשהיא נשאלת על הרגלי הצריכה הווירטואלים של אדם לנזה, הרוצח מבית הספר סנדי הוק בניוטאון, היא משיבה שהוא אכן שיחק במשחקי וידאו אלימים, אך ממהרת לסייג את דבריה ומדגישה: "גם שאר הילדים בקבוצת הכדורגל של בית הספר שלו שיחקו במשחקי מחשב אלימים, וכך גם שאר הילדים של השכנים שלו ברחוב שבו הוא גר. כולם משחקים משחקי וידאו אלימים, וכולם בסדר גמור".
הדברים של אולסון, חשוב להדגיש, מגובים בנתונים מחקריים, כולל סקר שערך ב-2008 מכון הסקרים "פיו", שממנו עלה כי לא פחות מ-97 אחוז מהנערים בגילאי 12 עד 17 משחקים במשחקי וידאו, ומהם כשני שלישים משחקים במשחקי וידאו הכוללים תכנים אלימים. מבחינת חוקרים כמו אולסון ועמיתיה, השוללים את הקשר בין משחקי וידאו לאלימות חברתית, העובדה שכולם משחקים פוסלת מראש כל אפשרות לקביעת קשר של סיבה ותוצאה בין העובדה שמי שנהג באלימות שיחק קודם לכן במשחקי מחשב.
"בשפה המדעית אנחנו קוראים לזה 'קורלציה דמיונית', כלומר חיפוש אחר קשר במקום שהוא לא קיים", אומר לסופשבוע פרופ' כריס פרגוסון. "כש-95 אחוז מהגברים בשנות העשרים לחייהם משחקים במשחקי וידאו, הטענה שמישהו ירה במישהו אחר בגלל המשחקים תקפה מבחינה מדעית כמו הטענה שהוא עשה את זה כי הוא אכל לחם לארוחת בוקר, או כי הוא נועל נעלי התעמלות.
לכן אנחנו צריכים להיזהר מאוד אחרי מקרי רצח המוניים, כשהכותרות חושפות בגדול שהרוצח שיחק במשחקי וידאו אלימים. במציאות מדובר בעובדה מובנת מאליה, כי 95 אחוז מהצעירים משחקים במשחקי וידאו".
אז אולי השאלה היא למה מראש 95 אחוז מהצעירים בארצות הברית מעבירים את הזמן הפנוי שלהם במשחקי מחשב ולא בדברים אחרים.
"התופעה הזאת לא ייחודית לארצות הברית. יש נתונים על צריכת משחקי וידאו בכל העולם, ומה שעולה ממנה הוא שאמריקה לא חריגה. ארצות הברית ממוקמת באותו מקום כמו כל המדינות האירופיות – צרפת, בריטניה, גרמניה - וגם אוסטרליה. במקביל, היא מדורגת הרבה אחרי מדינות כמו דרום קוריאה והולנד, שהן הצרכניות הגדולות ביותר של משחקי וידאו בפער גדול על פני כל השאר. גם הסינים ממוקמים גבוה".
אז כל המחקרים שמצביעים על עלייה ברורה בתוקפנות כתוצאה ממשחקי וידאו אלימים הם קשקוש אחד גדול?
"אנחנו רואים היום חזרה על דפוס בעייתי שראינו בעבר, כשבשנות ה-50 ראינו מומחים שהעידו בפני חברי הקונגרס על כך שחוברות קומיקס מעודדות עבריינות ואפילו נטיות הומוסקסואליות. אחר כך היו מי שהזהירו מההשפעה השלילית שיכולה להיות לאלביס פרסלי, שנתפס כמי שמעודד מיניות בקרב המעריצים שלו.
"אחר כך ראינו בשנות ה-80 פחדים ממוזיקת הרוק, שנחשבה לבעייתית ולמעודדת אלימות. פעם אחר פעם אנחנו רואים דפוס של חברה שמגיבה בהיסטריה לתופעות חברתיות חדשות, ותמיד יימצאו החוקרים שיניפו דגל אדום ויגיבו בהיסטריה, אלא שרק אחר כך אנחנו מבינים כמה מגוחכת הייתה ההיסטריה. זה דפוס חוזר שקל מאוד לזהות".
בושמן שומע את דבריהם של מי שמציגים אותו כהיסטרי חסר תקנה, ולא ממש מתרגש. "מי שסבור שאני טועה מעלה תמיד את הטיעון: 'גם אני שיחקתי במשך שנים במשחקי וידאו ולא יצאתי רוצח'", הוא אומר.
"והתשובה שלי היא פשוטה: אתם מגיעים מבית יציב, יש לכם חברים, לא חוויתם התעללות בבית ספר וכנראה יש לכם מוח בריא. אנשים רוצים להאמין שאם מיליוני אנשים משחקים במשחקי וידאו אלימים ולא הופכים לרוצחים המוניים, זה אומר שהמשחקים לא מסבים שום נזק. למרבה הצער זה לא נכון.
אנחנו יודעים שמשחקי וידאו אלימים קשורים לאלימות, בדיוק כשם שעישון סיגריות קשור לסרטן הריאות.
"אני לא מפיל את כל האלימות בחברה על משחקי וידאו בלבד. התנהגות אלימה היא דבר מורכב שנגרם כתוצאה מהרבה גורמים, חלקם מחוץ לשליטתנו. אבל אם עורכים רשימה של כל הגורמים שתורמים להתנהגות אלימה, משחקי וידאו נמנים על הגורמים שהכי קל לנו כחברה, וכהורים, לשלוט בו".
נא להמתין לטעינת התגובות