בגבולות החוק: ריגול עסקי באמצעים צבאיים
דב פוקס, האיש שעסק רוב חייו בפיתוח אמצעי לחימה ובשיווק מערכות הנעה ללוויינים, חושף את ניסיונו העשיר בעולם המודיעין העסקי, האח החוקי של הריגול התעשייתי
לא מדובר בהכרח בהשגת סודות טכנולוגיים של המתחרה. מודיעין עסקי הוא כלי הכרחי בעולם העסקים, גם למי שאינו מבקש לגנוב פטנטים. על חברה המבקשת לשווק מוצר מוטל לדעת מה מכינים היצרנים המתחרים, אילו הצעות מחיר יגישו, מה מחפשים הלקוחות הפוטנציאליים, מהם החסרונות במוצר המתחרה שאפשר לפצות עליהם במוצר שלה.
עולם העסקים, בהיבט הזה שלו, דומה לעולם הצללים של המודיעין והריגול הצבאי. את מקומם של סודות מדינה תופסים הסודות המסחריים. לא פעם, כמו ברומן הריגול החדש של פוקס, התחרות העסקית היא גם תחרות בין מדינות. לא פעם, שוב כמו ברומן בעל השם הסמלי “לראות דרך קירות", מדובר בטכנולוגיה בעלת יישומים צבאיים.
הגבולות מטושטשים: בין האסור למותר, בין הביטחוני לאזרחי, בין הבילוש לריגול, בין הדוב לשועל. גם ברומן הזה דב פוקס מטשטש גבולות. הוא מופיע בהוצאת "עמדה" שעניינה ספרות יפה, אמנותית, אך בו בזמן זהו ספר מתח, רומן היסטורי על כת קומראן, וגם - אמנם בדרכים סיפוריות - ספר עיון על עולם המודיעין העסקי.
הראייה דרך קירות היא סמל ליכולת שאיש המודיעין רוצה להשיג, אך זהו גם תיאור תכליתו של המוצר המסוים המככב בעלילת הספר, שהחברות המייצרות אותו מתחרות זו בזו ובולשות זו אחר זו: מכשיר שאינו קיים במציאות לשיקוף עצמים המצויים מעבר לקירות עבים, באמצעים אלקטרומגנטיים.
באחד מעיקולי העלילה מוגש לגיבור הספר מוטי שוורץ, בן דמותו של פוקס עצמו, מסמך שנגנב בעורמה היישר מהמחשב של המתחרה שלו. המתחרה התארח בקולומביה שבדרום אמריקה, אצל לקוח פוטנציאלי שבעצם היה שליח מטעם שוורץ ואנשיו.
לאוזנו של גונֵב המסמך גונַב שהנִגנָב גנוּב על צניחה חופשית. הוא שלח אותו לאחת כזו, להנעים לאורח את ביקורו, ובינתיים נטל את מחשבו והצניח ממנו חומרים מסווגים. שוורץ גיבורנו כובש את יצרו ומסרב לגעת במידע שהושג באופן לא חוקי. אבל כשהוא מבין שהמידע טומן בחובו פצצה, בדמות גילוי על אדם מן החברה שלו עצמו המדליף למתחרה את סודותיה, הוא משנה את דעתו ומוכן לגמוע מן המים הגנובים.
"זאת המטוטלת שלנו", אומר על כך פוקס. "הריקוד בין הרצון לחצות את גבול החוקיות ובין הכורח שלא לחצות אותו. אבל רק החתול של שרדינגר יכול להיות בשני הצדדים בו בזמן. אם אתה לא רוצה להסתבך, לא תעבור את הקו. בארצות הברית מי שעובר את הקווים יכול ללכת לכלא. אבל במדינות אחרות... יש מדינות אירופיות ששכרנו שירותים של ‘לשעברים' במנגנוני הרכש שלהן, והם עזרו לנו לחשוב איך לכתוב הצעות מחיר למדינות שלהם".
עד כמה זה מתקבל בהבנה בעולם העסקים, כשחברה מגלה שחברה בלשה אחריה? "כמו שמתקבל בהבנה שהשמש זורחת בבוקר. לא הפתעה גדולה".
פוקס עבד רוב שנותיו ברפא"ל. באמצע הדרך החליט לעבור מתחום הפיתוח והניסויים לשיווק של מערכות הנעה ללוויינים ללקוחות גדולים כמו מיזם גליליאו (המתחרה האירופי של ג'י־פי־אס), ומצא את עצמו גם מרכז מבצעים של מודיעין עסקי. אחרי פרישתו יעץ לארגונים אחרים. חוויותיו האמיתיות, המסופרות בפיו בראיון באופן כללי ומטשטש פרטים, מזכירות להפליא חוויות המסופרות בספר הבדיוני בצבעים חיים. "סיפור העלילה שכתבתי", אומר על כך פוקס, "בדיוני לגמרי ואינו קשור לעבודתי ברפא"ל. לחלק מהסיפורים נחשפתי במהלך עבודתי במקומות אחרים".
עבודת האיסוף, כך בספר, מתנהלת בעזרת מעקבים בלשיים, מפגשים אפלוליים ושליחת מתחזים, לעתים שחקנים לשעבר, עם סיפורי כיסוי לצורכי גישוש. אבל בעיקר זוהי עבודת שטח באירועים כמו תערוכות מקצועיות. שם מציג כל יצרן את מרכולתו מעל לשולחן, אך מתחת לשולחן, למי שקונה את אמונו שמור מידע חסוי ומציאותי יותר על המוצרים ועל התוכניות.
למשל, במציאות, "יום אחד התחרינו בחו"ל על פרויקט לוויינים גדול. הרבה כסף. רצינו לדעת מי המתחרים שלנו. והנה הלקוח הזמין את כל הספקים הפוטנציאליים של כל המערכות לאסיפת הסברה בקאן שבצרפת. היו שם מאות אנשים. אתה יכול להסתובב, להסתכל, לחשוב לעצמך ‘אה, זו החברה הזו, אני מכיר אותה מכך וכך...' אתה מקבל תמונה מצוינת רק מכך שאברי החושים שלך פועלים; אתה צריך כמובן לחבר את כל הפיסות של מה שאתה רואה ומה שאתה זוכר לתמונה גדולה. בזכות איסוף המידע זכינו בהזמנה".
אבל היו גם דברים כאלה, באחד הארגונים שעבד איתם: "שכרנו קצין בכיר ממדינה באמריקה הלטינית. הוא לא ידע עם מי הוא מדבר, מי אנחנו, מה המטרה; הוא רק ידע שהוא צריך לבקש הצעת מחיר מחברה מסוימת, מתחרה שלנו במקרה, לטובת צורך שהצלחנו לייצר במדינה שלו. נניח, טכנולוגיה ייחודית שעונה על צורך מסוים בהגנה על הגבול. אתה שוכר קצין כזה לא סתם, אלא רק אם הוא מקורב לחוגי הממשל, ומורשה לעסוק בסחר נשק, ועוד קריטריונים.
"הוא מקבל מאיתנו סכום נאה, בא למקום הנכון, מקבל את התדריך, ואז פונה לגורם במדינה האחרת, קרי למתחרה שלנו. המתחרה לא מזמין את הקצין הזה מיד. הוא בודק אותו. אנחנו יודעים שבדקו. פנו לכל מיני ממליצים, ורק אחרי הרבה זמן הזמינו אותו לביקור אצלם. ובסופו של דבר נתנו לו גם הצעת מחיר. יכול להיות שהוא אפילו באמת מימש את הצעת המחיר הזו והזמין את המוצר למען המדינה שלו".
מה עושים כדי לוודא שלא גייסתם סוכן כפול, שידווח ליעד שלכם שהוא נשלח לאסוף מודיעין בשבילכם? "במקרה שהזכרתי עכשיו, למשל, הצגנו את עצמנו בפני הקצין כחברה אירופית שעושה סקר שוק. אני לא יודע אם הוא קנה את זה. הקפדנו להסוות את עצמנו ככל האפשר. לדבר בינינו רק אנגלית. פחדנו שפתאום תצא לנו עברית, אבל זה לא קרה. וכל הזמן בונים חציצות בינינו לבינו ובינינו לבין היעד. לא נכנסים איתו למדינת היעד".
כל הסיפור הזה נשמע בדיוק כמו הסיפור עם הקולונל מקולומביה בספר שלך.
"נכון. הוא מבוסס על סיפור אמיתי. הספר בדיוני, וכך גם הדמויות, אבל בעלילה יש דמיון מסוים לדברים שקורים במציאות. אבל שמע, גם בסיפור כמו זה, אתה לא עושה שום דבר אקטיבי. אתה לא גונב מידע אלא שואל שאלות ומתעניין. נגיד, אם גברת מסוימת יושבת בבר במדינה זרה, ומתיידדת עם הלקוח הפוטנציאלי שבא לבקר את המתחרה שלך, והלקוח נשבה בקסמיה ומספר לה כל מיני סיפורים שבמקרה מעניינים אותנו – מה נעשה?"
וזו גברת שבמקרה אתה שלחת ותדרכת.
"ועדיין, זה לגיטימי. העובדה שמישהו רצה לפתות אותה וסיפר לה דברים שמעניינים אותי, זו כבר בעיה שלו. זה אחד ההבדלים בין מודיעין עסקי ובין מודיעין צבאי, שמופעל בידי מדינה שרואה בו צורך קיומי: מדינה תכבד הרבה פחות גבולות של פרטיות".
חוויה של שימוש טכנולוגי במידע שהושג במודיעין צבאי הייתה לו, הוא אומר, דווקא במילואים. "יותר מ־25 שנה הייתי מילואימניק בזירה הטכנולוגית של אמ"ן; הייתי אחראי להערכות ביצועים של רקטות. אחד הדברים שעשיתי היה לשגר את הקסאם הראשון, עוד לפני הפלסטינים".
ומעשה שהיה כך היה. לדבריו. "בתקופה של תכנון הקסאם קיבלנו מידע טכני שלפיו יכולנו להעריך מה הפלסטינים בונים. אז, כדי שנדע במדויק במה מדובר כך שצה"ל יוכל להתכונן, בנינו בעצמנו רקטה לפי התיאורים הללו. ניסינו אותה בירי ממשי, עוד לפני שהם ירו את הקסאם הראשון. בדיעבד זה אכן היה די דומה לקסאם האמיתי. הקסאמים הראשונים היו בטווחים מגוחכים. קילומטר עד שניים. זה גם מה שיצא לנו".
ורפא"ל עצמה, שמייצרת מערכות נשק גם לצה"ל וגם לייצוא, משתמשת במידע כזה?
"אני לא מכיר מצב שרפא"ל תקבל מידע שהושג בריגול. מודיעין עסקי שומר בדרך כלל על החוק. אבל לעומת החוק, שהוא קשיח, האתיקה היא גמישה, ולכל אחד האתיקה שלו".
הקוד האתי של האיגוד הבינלאומי למודיעין עסקי, SCIP, טהרני עד כדי כך שהוא דורש בעצם לגשת בנימוס אל המתחרה ולומר: "שלום, אני מהחברה המתחרה, יש לכם מידע בשבילי?"
"זו היתממות. אני לא יודע אם הם עצמם מאמינים שכך צריך להיות. זה ארגון אמריקני בבסיסו; החוקים בארצות הברית נוקשים מאוד, וזו הרוח המנשבת שם.
"אבל תסתכל על ה־NSA האמריקני, סוכנות הביון הלאומית, שמבצעי ציתות שלה נחשפו לאחרונה. היא לכאורה עוקבת אחרי הטרור, אבל היא עוקבת אחרי כל דבר, וברור לי שהיא מעבירה מידע עסקי־תחרותי לחברות האמריקניות. יספרו לך סיפורים שהשתלות צ'יפים במחשבים ובמטוסי מנהלים מיועדות רק כדי לרדוף אחרי טרוריסטים – בסדר, יש גם סיפורים על כיפה אדומה".
הקוד האתי הנזכר קובע כאמור שבכל שיחה שנועדה להשיג מידע מחברה, יש להזדהות בשם אמיתי ובהשתייכות ארגונית נכונה. עוד נקבע בו למשל שאסור להציע מועמדות לעבודה אצל מתחרה בלי כוונה לקבל את המשרה אלא רק כדי לשאוב מידע; וכן להפך: לראיין מועמד לעבודה העובד בחברה מתחרה בלי כוונה לקבלו אלא כדי להוציא ממנו מידע.
וגם: "כשעובד בחברה מתחרה עובר לעבוד אצלך, ואתה מראיין אותו כדי ללמוד עליה, עליך ליידע אותו שאסור לו למסור לך מידע חסוי. אם הוא מוסר מידע שנראה חסוי, אין להשתמש במידע זה. עליך לדווח על כך להנהלה או ליועץ המשפטי בחברה".
את שועל השטח שלנו זה מצחיק. הרי אדם שפוטר מחברה מתחרה ובא לעבוד אצלך הוא מקור קלסי למודיעין. זו אפילו דוגמה בפיו של פוקס למקור שאפשר לסמוך עליו, יחסית; כמעט תמיד צריך לחשוד. “כשאתה מקבל מודיעין עסקי על גוף מסוים מאדם שעבד שם ופוטר, אתה יכול בדרך כלל לשער שיש לו מטען כבד של רגשות כלפי הגוף שפלט אותו. כך שהוא לא ירוץ למקום העבודה הקודם ויספר שהוא מוסר מידע עליו".
עוד דרך לאיסוף מודיעין, הוא מוסיף, היא עריכת תצפיות על הכניסה למפעל זה או אחר. "בארגונים גדולים כל המסמכים נגרסים. אבל אם אתה שם אדם בשער של מפעל, והוא רואה שנכנסים דברים ויוצאים דברים, אז יש לך אינדיקציה לפעילות שם. זה לא דבר רע או בלתי־חוקי".
וישנן כאמור התערוכות. "זו זירה ידועה להשגת מודיעין עסקי. כשמישהו בא לביתן שלך, הוא לא בא עם שלט ‘אני מהחברה המתחרה'. אפילו אם בא אליך עיתונאי עם תעודה ויאמר שהוא עושה סקירה על מצב התחרות בנישה מסוימת של אמצעים טכנולוגיים, אתה צריך להיות זהיר במה שאתה רוצה שיידעו עליך. אתה יכול גם לתת פיתיונות ומסיחי דעת, שישלחו את המתחרה שלך לכיוונים אחרים".
רוב העבודה אפורה יותר. "אנשים אוהבים לשמוע את הסכין בין השיניים או את הג'יימס בונד, אבל העבודה האמיתית היא עבודה יומיומית של איסוף. כמו במודיעין צבאי. הייתי מקבל קטלוגים על גבי קטלוגים, משווה ביניהם, מחפש הבדלים בין המוצר של היום לזה של לפני כמה חודשים. מריץ סימולציות. או עוקב אחרי העיתונות במדינה בקצה השני של העולם כדי להתרשם ממצבה של חברה מסוימת הפועלת בה.
"נוסף על כך, יש המון ידע בתוך הארגון שלך, שאתה צריך לאסוף אותו. ארגונים מאבדים הרבה ידע שיש להם בידיים. כן, מאבדים, לא מעבדים. יש ארגונים שלא מנהלים רישום מי ביקר אצלם, מתי ולמה ומה אמר – וכך הם מפסידים הזדמנות לדעת על דפוסים של התנהגות של מתחרים ולקוחות".
והוא מדגים: "יש נטייה חזקה של עובדים לשמור אצלם מידע. נניח, עובד שיש לו ארכיון של כרטיסי ביקור. אבל כל עוד הוא שומר את זה אצלו, זה לא שווה שום דבר לארגון. אתה צריך ליצור מערכת שתיקח את כל כרטיסי הביקור ותכניס אותם לתוך מאגרי מידע ותדע לעשות חתכים. כל ביקור חייב להיות מסוכם, אחרת אחרי שבועיים אני עצמי לא זוכר מה דיברתי, מתי ולמה".
אבל אפילו כאשר חברה אוספת מידע במלוא הנימוס וההגינות, לא מקובל לדבר על זה בחוץ. מנהל יחידת המידע והמודיעין העסקי במכון הייצוא, אבנר פורטנוי, אמר לא מכבר לכתבת "גלובס" ספיר פרץ שכל חברה המכבדת את עצמה אוספת מודיעין תחרותי, “אך רוב החברות לא ששות לנופף בזה. אף אחד לא רוצה שיידעו שהוא אוסף מידע על המתחרים שלו. והראיה לכך היא שכמנהל הפורום למודיעין תחרותי במכון הייצוא, אני מתקשה מאוד לגייס נציגי חברות שידברו על כך באופן גלוי בפני חברי המכון. הנושא חוקי, אך רגיש".
עולם המודיעין העסקי הוא נושאו העיקרי של הרומן של פוקס, ועורכיו הספרותיים, כך הוא מספר, אף חשבו שראוי שהוא יהיה נושאו היחיד. את עלילת המשנֶה על אנשי קומראן הם הציעו לו להשאיר בחוץ. למרבה השמחה התעקש שלא לשעות לעצתם. פרקי קומראן הם מן היפים והמרעננים בספר.
לדבריו של פוקס, הרומן התחיל דווקא בהם. מישהו אמר לו שייתכן שעדיין יש אוצרות ארכאולוגיים מתחת למפולות אבנים במערות מדבר יהודה. משם צץ במוחו הרעיון הבדיוני בדבר מכשיר הרואה דרך קירות, רעיון שאפשר לו לחבר את העניין לתחום התמחותו המקורי, הטכנולוגי־מודיעיני. עלילת משנה זו היא שחזור מסקרן של עולמם של בני “כת היחד" בשלהי תקופת קיומם, לקראת חורבן הבית.
הלכת אחרי זרם מחקרי מסוים, אמנם מרכזי, שאנשי קומראן וכותבי המגילות הגנוזות היו איסיים. "בחרתי ללכת עם זרם החוקרים הזה כי זה התאים לסיפור. בנושא של כת ים המלח עשיתי תחקיר, לא מחקר; כלומר, למדתי ואספתי מידע, אבל אין לי יומרה לחדש או להכריע או לפענח את הסוד. קראתי המון מאמרים, דיברתי עם ארכאולוגים, הסתובבתי הרבה בקומראן ודמיינתי את עצמי חי שם בימים ההם, אפילו למדתי באוניברסיטה קורס בספרות אפוקליפטית של סוף תקופת בית שני, ולספר נכנסו דברים מתוך הקורס הזה".
נדמה שהספר מבקש לומר שלעולם לא נוכל לדעת מה באמת היה: לא מה היה לחופי ים המלח של המאה הראשונה לספירה, ולא מה באמת נמצא שם, מעבר לקווי הייצור של המתחרה. פוקס עושה זאת באמצעות רקימת עלילה היסטורית משכנעת וצירופה לפרשייה מודיעינית־ארכאולוגית הנוגעת בעלילה המרכזית של הספר.
למשל, ממצא ארכאולוגי מהפכני שיגרום לחוקרים לפתח תאוריה חדשה על כת קומראן הוא בעצם יליד של צירוף מאורעות חריג, כזה שרק המציאות - לא התאוריה הארכאולוגית - יכולה לנפק; ונאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר במצדה, מקורו דווקא בפי אחד מקרבנותיהם היהודים של הקנאים הסיקריקים.
"תמיד שאלתי את עצמי איך יודעים מה אמר אלעזר בן יאיר במצדה", אומר פוקס. "אז כאן אני מציע כיוון למחשבה. אני לא אוהב את הקנאים, ובכלל, את כל מי שחוצב להבות. החיים מסובכים, וכאשר אתה אומר 'זה החוק ואי אפשר לזוז ממנו ימינה ושמאלה', תמיד תמצא מישהו שילך מסביב ויצליח למצוא איזשהו פתרון.
"התזה של סיפורי הבלש היא שאנחנו יצורים רציונליים ונוכל לדעת את האמת. אני בפירוש אומר בספר הזה אחרת. לא יעזור שום דבר, שום מכשיר, אפילו מכשיר שרואה דרך קירות עבים: האדם מורכב ומסובך, וכל אינטראקציה בין אנשים מובילה לכיוונים שלעולם איננו יכולים לחזות. כשהייתי ילד אמרתי: אולי פעם נוכל לכתוב נוסחה, או תוכנה, שנכניס אליה את כל הנתונים לגבי אדם מסוים ונדע מה יצא ממנו. היום, אחרי חמישים שנה, אני אומר שלא יהיה דבר כזה".
הילדות הדטרמיניסטית הזו עברה עליו בחיפה, מקום מגוריו עד היום. הוא נולד שם ביום האחרון של שנת תש"ח. הוריו, הוא מספר, עלו ארצה מרומניה אחרי השואה. הם הלכו ברגל מרומניה לצרפת, והפליגו ארצה באוניית מעפילים, ככל הנראה "קוממיות ב'". האונייה נתפסה בידי האנגלים ונוסעיה הוגלו למחנה מעצר בקפריסין. כשלושה שבועות אחרי הקמת המדינה הגיעו ארצה. כשהיה כבן שלוש התגרשו הוריו, ואביו עזב את הארץ.
הוא ואמו גרו יחד עם הוריה של האם. "מעין משפחה מורחבת. אני זוכר את סבא וסבתא באהבה ובגעגועים רבים. מנסה להיות סבא כמוהו". אחיה של אמו עלה ארצה לבדו, ונשלח מהאונייה לקרבות לטרון. אחרי 25 שנה, כשהוא נשוי ואב לשלושה, נהרג בהפגזה סורית במלחמת יום כיפור.
פוקס עצמו אב לשניים ונשוי ללאה, מרצה להבעה עברית ולשעבר מדריכת מורים בספרות, בהבעה ובתרבות הנאום. לפני שנים אחדות פרסמה את הספר "סיפורים במקום שוקולד", ארבעים סיפורים קצרים בעלי מגמה תרפויטית, המיועדים בעיקר לקשישים ולמטפלים בהם; תחילתו בסיפורים שסיפרה לאביה לאחר שקיבל אירוע מוחי, ובהתנדבותה עם קשישים בבתי אבות.
גם לו, לדב, יש כבר עבר ספרותי. ב־1998 פרסם את "קץ המילניום", רומן אפוקליפסה טכנולוגית, תרחיש בלהות של באג 2000 שמימי: פצצת גרעין אסלאמית מתפוצצת בשמי ארצות הברית וגורמת להשמדת כל המידע הממוחשב הקיים. הרומן כלל גם צ'ופר: ניסיון מקומי כושל לפוצץ את מסגד אל־אקצה.
"כשפרסמתי אותו עוד עבדתי ברפא"ל. הייתי 'סבון' לגמרי, ופניתי לקצין הביטחון שלי: 'אני מפרסם ספר. לא קשור לרפא"ל'. כאן התחיל בית משוגעים אמיתי: צנזורה, ועדת שרים, מלמ"ב. כל זה לרומן בדיוני לחלוטין. ברומן הנוכחי אין צורך בצנזורה. אני כבר לא ברפא"ל, והמסופר בספר במילא בדיוני".
המעבר שעשה פוקס באמצע שנותיו ברפא"ל, מהפיתוח והניסוי אל השיווק והמודיעין, התגלה בשנים האחרונות כתחילתו של שינוי גדול יותר, שגם הוא משתקף בספר: מהתמקדות במכונה להתמקדות באדם. "כשהייתי ילד עניינו אותי מטוסים וטילים. ככל שהתבגרתי עניינו אותי אנשים. בשנים האחרונות אני מתנדב בער"ן, המוקד הטלפוני לעזרה ראשונה נפשית. היום כל מה שקשור לאנשים מאוד מעניין אותי. ברגעים הטובים והפחות טובים שלהם".
הוא מספר שבכל שנה מתקבלות בער"ן יותר מ־150 אלף שיחות, "כלומר, עשרות אלפי אנשים שנמצאים במצוקה". אלף מתנדבים מאיישים בתורנות מסביב לשעון ב־12 מוקדים ברחבי הארץ. “זה מרתק. הדבר שנקרא בן אדם הוא כל כך מורכב ומעניין ולא ניתן לחיזוי. אתה נחשף לצרות שלא דמיינת, ועוד פחות מכך רצית לדמיין. ההתנדבות בער"ן גרמה לי ללכת ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את הדבר שהוא הכי הפוך ממה שעשיתי קודם".
או כמו שאומר גיבור הספר מוטי, המזכיר את דב פוקס בשלל אופנים, לקראת פרידתו מן הקורא: "לפעמים אני מזדמן בדרך מקרה אל המקומות שבהם התרחשו הדברים, ואז רק חיוך קלוש ונוסטלגי עולה על שפתיי. היום אני יודע שמקומות הם תפאורה בלבד, והדברים האמיתיים מתרחשים בין בני אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
