תערוכת IFA 2014: מסע בעולמם של הגיקים
מכונת כביסה זרחנית, מקרר שמצלם סלפי ואפילו רודיאו מחושמל. כל הגימיקים, ההברקות והפספוסים של תערוכת האלקטרוניקה הגדולה באירופה
זו בערך הייתה התחושה ב־IFA 2014, תערוכת האלקטרוניקה הוותיקה והגדולה ביותר באירופה, שננעלה בשבוע שעבר בברלין. חסרונה של חברת אפל הורגש מאוד, בעיקר כשבמהלך ימי התערוכה בבירת גרמניה הושקו בקול תרועה רמה מהעבר השני של האוקיינוס האטלנטי שלושה מוצרים חדשים ונוצצים מבית היוצר של סטיב ג‘ובס עליו השלום: אייפון 6, אפל ווטש ומערכת תשלומים חדשה ומתוחכמת. ואחרי שאמרנו את זה ובלענו את העלבון מצד המתנשאים מעמק הסיליקון, חייבים לומר ביושר ש־IFA היא תערוכה מהממת חושים. עם כל הכבוד למשלים ונמשלים, סמסונג היא לא בדיוק אליצור אשקלון, וסוני היא לא ממש בית“ר אילת.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
תמיד אפשר לחדש אבל מה הטעם במכונת תפירה מנגנת
קודם כול, קצת סדרי גודל. מתחם התערוכה הברלינאית מכיל שלושים אולמות, שכל אחד מהם בערך בגודל של ביתן 1 בגני התערוכה בתל־אביב. מכיוון שלרוב האולמות בברלין יש לפחות שתי קומות - לחלקם גם שלוש - מדובר בתערוכה גדולה בערך פי שישים מרוב התערוכות המרכזיות שמתקיימות בישראל. פי שישים. זה הרבה מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, הרבה הליכה ולא מעט שברי מאמץ. מסע כומתה לגיקים. מי שעקב אחרי הדיווחים השוטפים מהתערוכה יכול היה לקבל את הרושם שכל מה שהוצג שם זה שעונים חכמים, ובמעט המקום שאלה השאירו, הצליחו להשתחל כמה טלוויזיות קעורות והפאבלט החדש של סמסונג - נוט 4. אז זהו, שממש לא. על המוצרים האלה היה כמובן פוקוס תקשורתי, ועוד נדבר עליהם, אבל ב־IFA יכולתם למצוא כל מכשיר חשמלי שעולה על דעתכם, וגם כמה שלא. ממכונות תפירה ועד מכונות קפה, משואבי אבק ועד פנסי כיס - כל תחום ניסה להציג חידושים וגימיקים שימשכו את העין. בחלק מהמקרים זה הצליח, בחלק הרבה פחות.
קחו למשל את אגף מכונות הכביסה. ובכן, מדובר במכונות כביסה. מה לעזאזל כבר אפשר לחדש כאן? אז אחת החברות העלתה מכונת כביסה מתוצרתה על הקיר והרקידה אותה ימינה ושמאלה. לי זה קצת הזכיר את הסיפור המפורסם של קישון על מכונת הכביסה שהגיעה לבד מהסלון למטבח, ולא ממש עשה חשק לרכוש אותה. חברה אחרת הכניסה תאורת לד כחלחלה בתוך התוף. זה היה מביך והזכיר משהו שקונים ברחוב הצעצועים המפורסם כפר־גלעדי בתל־אביב, מאלה שעד שאתה מגיע לאוטו הוא כבר לא עובד.
ואז מישהו, ישראלי שבא לבקר כמוני ב־IFA, הסב את תשומת לבי לכלל שחזר על עצמו לאורך כל התערוכה. די מביש, אם לומר את האמת, כשמדובר בחברה האירופית הנאורה: ככל שהתחום שבו החברה שלך עוסקת מרתק פחות, כך דיילות המכירה שתשכור לצורך התערוכה תהיינה גבוהות, בלונדיניות ודקות יותר. לא הדרת נשים, אלא החפצה בוטה שמשמעותה אולי אפילו גרועה יותר. באגף מכונות הכביסה, לא יפתיע אתכם לשמוע, גובהן של חלק מנציגות המכירה הגיע כמעט לשני מטרים.
חינם, לא תיקחו? או כך התחמקו הישראלים
מגלגל המזל
שני סוגי תורים אפשר למצוא בתערוכה כזו. הראשון הוא למשחקים ולמבצעים של החברות השונות. אחד מהטריקים הידועים הוא להציב מתקן של “גלגל המזל“. המבקר התמים מסובב את הגלגל, שעל השנתות שלו מופיעות, במקרה הזה, מילים ארוכות בגרמנית. “האחשדרפנים“ הייתה נחשבת למילה קצרה לו הייתה בגרמנית. קצרה מאוד. אין למסובב צל של מושג מה כתוב שם, כמובן - לדעתי התרגום המילולי בדרך כלל הוא “והנה קבלו עוד אידיוט שעמד שעה בתור כדי להרוויח מחזיק מפתחות“ – אבל הדיילת מצדה צוהלת כאילו זכית הרגע במכונת כביסה עם תאורת לד כחלחלה בתוך התוף. והאנשים - אותם לא מעניין כלום, הם עומדים בתור.
האנשים, כלומר, חוץ מהישראלים. הישראלי לא פראייר גם בתערוכת IFA, ואפשר לזהות אותו מקילומטר. הוא הולך קודם כול לתחילת התור, בודק עם עוד חמישה ישראלים שהגיעו לשם מה הפרס, מפטיר בזלזול איזו מילת גנאי והולך לתור של הישראלים. ומהו התור של הישראלים? התור של המתנות. כמעט כל חברה מעניקה למבקר בביתנה איזו תשורה קטנה, משהו נחמד ולא מזיק. בדרך כלל מדובר בדיוק באותו מחזיק מפתחות שאפשר לקבל גם אחרי שעה בתור לגלגל המזל, אבל את זה איכשהו רק הישראלים קולטים מהר. וכך ניצבים עשרה ישראלים בביתן חברה שמייצרת חיישנים למסילות רכבת באורך של 2,000 קילומטר ומעלה, ומשחקים אותה מתעניינים, כאילו הם רוצים להיות הזכיינים הבלעדיים של המוצר במדינתם. למה? כי מחזיק מפתחות עם קטר. זה למה.
הוויכוח הנצחי: קטן מול גדול - מול נחיה ונראה
בעולם שבו הומצא כבר כמעט הכול, בטח בתחום הגאדג‘טים, נדמה שהכיוון כיום הוא פחות השקעה בתוכן ויותר בעיצוב. וכשגם בנושא הזה נגמרים הרעיונות, מתחילים לנסות לשלב בין מוצרים. זה למעשה החידוש הגדול בתערוכה השנה. השעונים החכמים הם כמובן חוד החנית בטרנד, אבל את זה עוד אפשר לקבל כשילוב הגיוני ואפילו נחוץ; למה לקחת לכל מקום שני מכשירים אלקטרוניים – שעון וטלפון – כשאפשר לשלב אותם באחד. השעונים החכמים נמצאים בתחילת דרכם. הם נחלקים לשתי אסכולות כרגע, ומעניין לראות מי מהן תנצח. האחת מתייחסת לשעון החכם כאביזר משלים לסמארטפון, שמתחבר אליו אלחוטית באמצעות בלוטות‘ ומסוגל לבצע כמה פונקציות בסיסיות, כמו הצגת התראות על הודעות או שיחות נכנסות.
האסכולה השנייה מנסה להפוך את השעון החכם לאביזר בפני עצמו, שבהמשך ייתר את הסמארטפון. מניסיון של ענידת שניים מהשעונים שהוצגו בתערוכה לא קל לנחש את העתיד, אבל לפחות כרגע קשה לראות אותנו מוותרים על המסך הגדול (הכול יחסי) של הסמארטפון וזונחים אותו לטובת אינץ‘ וחצי של שעון.
מי שרצה עוד הוכחה לכך שגדול עדיין עדיף, היה יכול לקבל אותה באחד המוצרים שעוררו הכי הרבה עניין בתערוכה השנה – הפאבלט החדש של סמסונג, נוט 4. פאבלט הוא הכלאה בין סמארטפון לטאבלט, והצלחתו המפתיעה של דור הנוט הראשון שהציגה סמסונג ב־2011 מראה שהעולם כנראה טרם בשל למסכים ממש קטנים, ובמידה מסוימת אפילו הולך קצת אחורה, כלומר לעבר מסכים גדולים יותר. מובן שגם השקת אייפון 6, שגודלו לא מותיר ברירה אלא לקטלג אותו בקטגוריית הפאבלט, מעמידה בסימן שאלה גדול את הצלחתם העתידית של השעונים החכמים בעלי המסכים הזעירים.
אני עצמי ואנוכי - עתידו של הסלפי מטופש מתמיד
אלא שלעומת המחשבה ההגיונית שעומדת מאחורי השעונים החכמים, במקרים אחרים מתחשק לך לתפוס את המהנדס הראשי של החברה ולשאול אותו באיזה חומר הוא משתמש. חברה אחת, למשל, השיקה בתערוכה מצלמת סלפי שהותקנה במקרר שלה. כן, תקראו את זה שוב. הטרנד המאוס ביותר בעולם מגיע גם למכשיר החשמל הכי סולידי בבית, שבסך הכול רוצה לשמור לך על המלפפון טרי. לפחות שלושה דוכנים הציגו מקלות סלפי: מקל סבא שבסופו מתקן להחזקת הסלולרי. כך אפשר להיראות מטופש לא רק ממרחק של חצי מטר, אלא אפילו משלושה מטרים.
השילובים בלתי נגמרים, ורובם מיותרים להחריד. דווקא שילוב יעיל אחד שהיה יכול לעבוד מצוין בתערוכה, לא היה קיים. כשהגעתי לאחד מהדוכנים ששייכים לחברת סגוויי סינית כלשהי, שאלתי אם אפשר לשכור את המכשיר לשיטוט בתערוכה. זה היה כבר בשלב הבצקת המתקדמת, אחרי ארבע שעות של צעידה. הסיני הביט בי בתימהון, ואמר שלא, אבל זה יכול להיות רעיון מצוין לקידום המוצר שלו. הנה שילוב בין טכנולוגיה לקצת היגיון שהיה יכול להועיל במשהו לאנושות, אבל זה כנראה יעזור רק למי שיגיע לכאן בשנה הבאה.
רק מיליון? - הסינים עובדים לפי חוק המספרים הגדולים
אם כבר הזכרנו את הבחור הסיני מהסגוויי, בואו נדבר קצת על שני הביתנים הענקיים שהוקצו לחבר‘ה מהמזרח הרחוק. לא מדובר כמובן בחברות הענק סמסונג וסוני, שביתניהם היו מושקעים לא פחות מאלה של חברות אירופיות ואמריקניות, אלא ביצרניות של פיצ‘פקעס לא הכרחיים בשום צורה. הכניסה לביתנים והשיטוט בהם הזכירו יותר מכול גלישה בדיל־אקסטרים, רק בלי היכולת ללחוץ על כפתור האסקייפ ולצאת כשבא לך. עוד ועוד מהדקים חשמליים, מסחטות מיץ עם אורות מנצנצים, עטים שהם גם פנסים וגם מספריים שלא חותכים – ובכל ביתנון כזה ניצבת לה סינית או קוריאנית ענוגה שמחכה שמישהו מהמערביים יואיל לגשת ולקנות משהו.
ואז ראיתי משהו נחמד דווקא, שרציתי לקנות לילדים. מעין סביבון שעובד על בטריות. זה לא באמת משנה, כי לא הצלחתי לקנות. כלומר, ביקשתי לקנות אחד. “וואן מיליון יוניטס?“ הגיבה הגברת בקול זערורי ולא מאוד מתרשם. “נו, נו, וואן יוניט אונלי“, השבתי. היא הביטה בי רגע, ואז פשוט התיישבה על הכיסא שממנו קמה לכבודי לפני רגע. מבחינתה נגמרה השיחה.
אוטו. מתתי - אדומה, חשמלית, בגאז‘ מלפנים: טסלה הורסת
וממוצרים שנמכרים ביחידות של מיליונים ומעלה, במעבר חד למוצר שנמכר ביחידות בודדות. טסלה, חברת המכוניות החשמליות האמריקנית, גררה לביתנה מכונית בצבע אדום בוהק שגרמה לראשים רבים להסתובב. בעוד מיזם המכונית החשמלית הישראלי ‘בטר פלייס‘ קרס לפני כשנה וחצי בקול רעש גדול, טסלה הולכת וצוברת כוח, משקיעים ולקוחות מרוצים. מה הסוד? פשוט עד כאב: הסוללה של בטר פלייס הספיקה לכ־120 ק“מ של נהיגה לפני שהייתם צריכים למצוא תחנת טעינה מיוחדת שתאפשר לכם להמשיך ולנסוע. סוללת הטסלה מעניקה פי שלושה קילומטרז‘, ובנוסף ניתנת להטענה מכל שקע חשמלי שהוא.
קצת מוזר לשבת במושב הנהג של המכונית המדהימה הזו, כשלצדך נציגת מכירות שמדברת רק גרמנית. היא דיברה ודיברה, אני הנהנתי בהתלהבות, ובעצם כל הזמן הזה רק חשבתי על ההו־כמה־דברים הייתי שם בבגאז‘ הקדמי. זאת יש לדעת: בטסלה יש בגאז‘ גם מלפנים, כי המנוע שוכן בין הגלגלים האחוריים, והסוללה פרושה לאורך גוף הרכב. למשפחה הישראלית הממוצעת, שלוקחת לפיקניק את כל הבית, הטסלה הופכת, כנאמר במקורותינו, למוצר צריכה בסיסי.
מחתימים כרטיס - יש גם מי שבא לכאן כדי לעבוד
אנשים כמוני הם קצת סוס טרויאני בתערוכה כמו IFA. בכל הקשור לגאדג‘טים אני מבין קטן למדי, אני לא מ“המאמצים המוקדמים“ שקופצים לקנות כל גרסה חדשה של מכשיר, ובאופן כללי אני סולד משדרוג מה שעובד טוב. לא תתפסו אותי מתלהב ממסך קעור בטכנולוגיית 4K (חדות גבוהה פי ארבעה מטכנולוגיית Full HD) גם אם יספרו לי בפעם האלף שמדובר בחידוש שישנה את פני הטלוויזיה. הפאות של יאיר שרקי, לטעמי, משנות אותה הרבה יותר. אבל רוב האנשים מגיעים לכאן כי זה המקצוע שלהם, ומבחינתם זו תערוכה חשובה ומשמעותית.
אחד מהם הוא חיים בן־כוזרי, שעוסק שנים רבות בענף הצילום. לדבריו, ההתכווצות המהירה של שוק הצילום העולמי, בעיקר כתוצאה מהשתבחות המצלמות במכשירים הסלולריים, מחייבת אותו להגיע לכאן מדי שנה ולנסות למצוא את התחום הבא שבו יתמקד. אחרת, לדבריו, יישאר תקוע במקום, מה שבעצם אומר ללכת אחורה. בן־כוזרי מנסה למצוא כאן את הטרנד הבא, ובעצם לנחש מה ירצה הלקוח הישראלי במהלך השנה הבאה, השנתיים הקרובות, ואפילו בטווח של חמש שנים.
השנה הוא שם עין על חברה טורקית גדולה שמייצרת לוחות חכמים למערכת החינוך. הוא נפגש כאן עם נציג החברה, וכבר נקבעו פגישות המשך לאחר סיום התערוכה. מכאן ועד שתלמיד ישראלי ישתמש בלוח הדרך עוד רחוקה, אבל ככה זה בתחום: הרבה זמן, הרבה סבלנות, לפעמים אכזבות ולעתים רחוקות הצלחה שמסדרת אותך לעוד כמה שנים.
לגעת בסחורה- זה לא שווה בלי מסך מגע
טרנד ה־TOUCH הוא כמובן לא חדש. כבר כמה שנים כל מה שמנסה להיות מעודכן חייב להיות בעל אפשרות של מגע. כמעט כל המסכים בתערוכה ניתנים להזזה, והם אכן מוזזים בלי הרף. אפילו בשירותים ראיתי מישהו מנסה להזיז את המראה. עברה שנייה עד שהוא הבין שהוא שיכור דיגיטלית, ושאולי הגיע הזמן ללכת הביתה. התופעה הזו יוצרת את המקצוע המבוקש ביותר בתערוכה – מנגבי מסכים. הם עומדים בהמוניהם מאחורי נציגות המכירה, ועסוקים כל הזמן בניגוב טביעות אצבעות. לראש מתגנב הרהור פילוסופי: אנחנו חיים בעולם של טאץ‘ אבל מתרחקים ממגע אמיתי, ואפילו מהאפשרות המחרידה שאצבע שלנו תיגע חלילה במקום שבו נגעה כבר אצבעו של מישהו אחר בטרם חיטוי. אבל אם ברצוננו להספיק להנפיק לעצמנו תמונה בתלת־ממד, כדאי שנפסיק להרהר וניגש לדוכן של אינטל.
לאינטל יש בעיה. מצד אחד, כמעט אי אפשר לדמיין את עולם המחשבים של היום בלעדיה. אבל מצד שני, מה בעצם יכולה חברה כזו להראות בתערוכה? סמסונג מציגה מכשירים מיותרים, אולי, אבל עדיין אפשר להבין למה אנשים ירצו להביט בהם. אפילו תוף מואר של מכונת כביסה הוא פריט שאפשר לבהות בו שנייה וחצי או שתיים. אבל מעבד? כלומר, ראיתם מישהו אומר פעם לחברו: “תשמע, האינטל־אטום הזה פשוט יפהפה“?
אז מה עושים? מחפשים גימיק. כמו כולם, רק יותר. אז ישבו אנשי השיווק של אינטל, ואמרו: למה שלא נצלם את הבאים לביתן ונדפיס להם תמונה של עצמם בתלת־ממד? אמרו והצליחו. אפילו אני עמדתי בתור עשר דקות כדי לגלות שאני ממש דומה לשרק צבוע בכחול כשמצלמים אותי בתלת־ממד. ואני עוד מקרה סביר. מי שהיה לפניי בתור קיבל את התמונה האישית שלו, ואשתו, שכבר די נמאס לה ורצתה לעוף מפה, אמרה שזה ממש מזכיר לה את צילום האולטרה־סאונד בסקירת המערכות של בנם לפני אי אז בשנים. “בעצם זה לא ממש מזכיר“, היא רטנה רגע אחר כך. “אז הצלחנו לראות שמדובר בזכר, כאן אי אפשר לזהות אפילו את העובדה הזו“.
המוהל האנלוגי או: איך למכור שקעי חשמל
ואינטל לא לבד. אם לשים את האצבע על עקב אכילס של תערוכת IFA 2014, הרי זהו חוסר המיקוד של המציגים במוצר שלהם. יותר מדי אורות מהבהבים, יותר מדי משחקים וגימיקים שלא קשורים בשום צורה למוצר שהחברות מנסות לקדם. מרוב נורות לד כבר לא רואים את היער. ליד אחד מביתני חברה מסוימת, שמייצרת שקעי חשמל, פגשתי יהודי אמריקני מבוגר וחביב ששמו אהרן. שנינו ניסינו להבין אם בכל המתחם העצום יש מקום אחד שבו אפשר לאכול משהו כשר. נכשלנו במשימה, אם תהיתם. מי שנהנו מהמצב היו כמובן המסעדות הכשרות בברלין - בבית חב“ד ובחצר בית הכנסת ביואכים שטראסה – שבערבי התערוכה עשו את השנתית שלהן.
עמדנו
מכיוון שהתיידדנו קצת, לחש לי היהודי ואמר שזה מזכיר לו את הבדיחה על המוהל. מכיר? הכרתי, וכבר הבנתי לאן הוא חותר, אבל לא רציתי לבאס אותו ואמרתי שלא. אז הוא סיפר, והקשבתי בנימוס כל הדרך, ולכן תקראו גם אתם ותהיו מנומסים. יהודי אחד חיפש מוהל לבנו. אמרו לו שברחוב כך וכך במספר זה וזה יושב המוהל. הולך היהודי ומגיע לכתובת המדויקת, אבל שם להפתעתו ניצבת חנות ובה חלון ראווה עם שעונים לרוב. בייאוש גובר נכנס היהודי לחנות ושואל את המוכר אם הוא יודע היכן נמצא המוהל. זה אני, עונה השען. אז למה יש לך שעונים בחלון הראווה, שואל היהודי. מה בדיוק רצית שאשים שם, עונה לו המוהל.
אקזיט בעולם האלקטרוניקה מחכים למשיח
הבלוגים המקצועיים ועיתוני הז‘אנר, שרובם דיווחו בשידור חי על כל גיהוק של כל נציג מכירות כאן למרות שהיו מעדיפים להחזיק אייפון 6 חדש ביד, הגדירו את התערוכה השנה כמוצלחת, וזאת לעומת התערוכה בשנה שעברה שהייתה לדבריהם מאכזבת מעט. אז השעונים החכמים הם אולי באמת משהו שתתחילו לענוד בקרוב (לי זה ייקח עוד כמה שנים, כאמור). מהבחינה הזו, התערוכה בברלין אכן הייתה המקום הנכון להציג את ההתקדמות הטכנולוגית ואת הדורות החדשים של החפיץ של השנתיים הקרובות. אתם יודעים מה, גם נוט 4 היה ראוי למנת היח“צ שקיבל.
אבל מעבר לזה, כשנדמה שאנחנו קרובים מאוד למיצוי היכולת הטכנולוגית המוכרת – לפחות עד שיקום עוד סטיב ג‘ובס וימציא עבור כולנו את הגלגל מחדש – התערוכה הזו מיועדת בעיקר לגיקים מקצוענים ולאנשי מכירות בתחום. אם אתם לא שייכים לשני אלה אבל יוצא לכם להיות בברלין באמצע ספטמבר בשנה הבאה, תקפצו לתערוכה, למה לא. אבל אם תחליטו להישאר בארץ, לכו לחנות מכשירי הכתיבה הקרובה למקום מגוריכם ורכשו לכם מחזיק מפתחות אחד או שניים. זה כנראה מה שהייתם עושים בתערוכה, ולכן לא תרגישו שהפסדתם משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות