מומחה: כך ניתן לשתול זיכרונות במוח האדם
רצח, התעללות מתמשכת וגם הליכה לאיבוד בקניון: במוח האנושי אפשר לשתול בקלות כל זיכרון, קובע פרופ‘ יונתן גושן, מגדולי המומחים לחקר הזיכרון בישראל. אחרי ש“זיכרון מודחק“ שימש להרשעה באונס, גושן מבקש להזהיר את הציבור מפני זיכרונות שווא ומפני מי שיוצרים אותם, ויודע שהוא ישלם על האזהרה הזו מחיר אישי
“עצם המחשבה שמישהי שהותקפה מינית לא תיגש להתלונן כיוון שדבריי לא הובנו נכונה, לא נותנת לי לישון בלילה“, אומר לי פרופ‘ יונתן גושן־גוטשטיין, מהמובילים שבחוקרי הזיכרון בארץ, ומי שמצא עצמו על כורחו במרכז סערה ציבורית סביב אחד המשפטים המתוקשרים בישראל.
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בחודש שעבר, בתום הליך משפטי מסועף שנמשך תריסר שנים, סמך בית המשפט העליון את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, והרשיע את הנאשם באונס בתו. עד כאן, עוד סוגיה משפטית עגומה ומזעזעת שהייתה עושה דרכה לאותיות הקטנות במדור הפלילים. אלא שמשפטו של האב בני שמואל הצליח לצוד גם את עיניהם של אלה שלא נוהגים בדרך כלל לצלול למים העכורים של עולם המשפט. לראשונה במדינת ישראל הורשע אדם על בסיס זיכרון מודחק שצף מחדש בחלום.
בגיל 22, וכחלק ממסע פנימי־רוחני שעברה, התעוררה ורד שמואל מחלום והעלתה אותו על הכתב. בעודה שוטחת את גילוי העריות שנגלה אליה בשנתה, כך סיפרה אחר כך, צפה אל פני התודעה שלה התעללות מינית ארוכת שנים שחוותה, מגיל שלוש עד גיל 11. שלוש שנים אחרי אותו חלום, בשנת 2002, הגישה תלונה במשטרה נגד אביה, שהובילה להגשת כתב אישום. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה, ובשנת 2007 הרשיע את אביה בעבירות של אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפייה. בשנת 2009, במסגרת הליך הערעור, נקרא פרופ‘ גושן מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב לשמש עד מומחה בדיון בסוגיית הזיכרונות המודחקים ומהימנותם, או ליתר דיוק חוסר מהימנותם.
בן רגע הפך הפרופסור למוקצה מחמת מיאוס בקרב ארגוני נשים ומרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. כמה חודשים אחר כך הוא הוזמן להרצות בכנס משפטי שנערך בשיתוף המרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית ועסק בפסק הדין של שמואל. “אני נכנס לחדר ושומע שאומרים לידי ‘הנה מכחיש השואה‘“, משחזר גושן. “כשהגיע הרגע להציג אותי, היו רחשים והתנגדות בקהל. כדי להרגיע את הרוחות אמרה המנחה, בפניי: ‘אני מבינה שזה קשה, אבל אנחנו רוצים לשמוע את הרצאתו של פרופ‘ גושן כדי שנבין למה הוא טועה‘. את מבינה? 25 שנה אני חוקר תהליכי זיכרון, מנסה למנוע בעזרת הידע המדעי תהליך הרסני של יצירת זיכרונות כוזבים מהתעללות מינית, אבל מבחינת השומעים אני הוא זה שמתכחש לזיכרונות של נפגעות תקיפה מינית. אם מישהו היה מקשיב לתוכן הדברים ולעמדת המדע בעניין, היה מבין שזה לא מה שאני או עמיתיי טוענים.
“כשמסתכלים על זה מבחוץ נראה שאם יונתן גושן בא לבית משפט ואומר שלא ניתן להסתמך על הזיכרון המודחק, הוא תומך באבא. אני אומר חד־משמעית: אני לא יודע אם הנאשם ביצע את הפשעים האלה, ואין לי שום כלים לדעת את זה. אני כן יודע שכאשר רואים דפוס כזה של היזכרות - כלומר ממצב שבו המתלוננת לא ידעה דבר על ההתעללות במשך שנים, עד למצב שבו בן רגע הזיכרון חזר אליה - יש לי חששות גדולים לגבי מקור הזיכרונות שצצו. עמדתי היחידה היא ששופטים לא יכולים להסתמך על הזיכרון המודחק של המתלוננת. אם הם משתכנעים מפיסות אחרות של חיזוקים, ואם כל אותם חיזוקים מתחברים לכדי הרשעה, אני סומך ידיי על פסק הדין. אבל כאשר זיכרון שמתחיל בחלום הופך למרכיב מרכזי במשפט, וכל יתר העדויות הן נספחים שנועדו לתמוך בו, אני בא ואומר: אנחנו ניצבים בפני בעיה. צריך לתת לזיכרון המודחק משקל של אפס, לקחת את כל יתר החיזוקים ולהכריע לפיהם“.
אין דבר כזה, זיכרון מודחק שצץ ממעמקי הנשייה?
“קשה לי לענות תשובה קצרה לשאלה שאני מלמד במשך סימסטר שלם, אבל אני יכול לומר שהדבר נמצא בוויכוח אדיר בספרות המדעית. יש מחנה רציני מאוד של מדענים שחקרו את הנושא לעומק וסבורים שאין למנגנון הזה שום הוכחה. אגיד את זה בצורה ברורה יותר: אני לא מכיר חוקר זיכרון אחד בכל העולם, שלא מאמין בכוחה של הסוגסטיה לייצר זיכרונות שווא, ושלא מכיר בקלות שבה ניתן לייצר זיכרונות. מדובר בידע חלוט, נכס צאן ברזל שאין עוררין עליו, תופעה שכולנו עדים לה גם באירועים לא טראומטיים. לעומת זאת קיים ויכוח מדעי אדיר לגבי קיומה של הדחקה“.
בשבועות האחרונים, ובפרט לאחר שאנשי מפתח בתחום הפסיכולוגיה פרסמו גילוי דעת הקובע שאין להסתמך על זיכרונות מודחקים כראיה משפטית, שוב מואשם גושן כמי שחבר לכוחות הרשע. את ההאשמות האלה הוא סופג גם במרחב הפרטי שלו.
“אני מגדיר את עצמי כפמיניסט, מתפלל בבית כנסת פמיניסטי, יש לי מודעות גבוהה להטרדות שנשים חוות ולמספרים המדאיגים של התופעה, ואני מעוניין שכל אישה שהותקפה תתלונן על מנת שהפוגע יבוא על עונשו. כך אני מחנך את בנותיי. והנה, בשבת אחרי צאת גילוי הדעת אני מגיע לבית הכנסת, וניצבות לפניי נשים שעושות עבודות קודש בתחום של תקיפות מיניות, ואני יכול להבין את סערת רוחן. הן אומרות לי ‘קראנו מה החברים הפסיכולוגים שלך אומרים‘, בטון שלא משתמע לשתי פנים. בלי להבין ש‘הפסיכולוגים האלה‘ - שאגב לא פעלו בשמי או דרכי - נותנים גיבוי לדעות שהן לא שלי ולא שלהם, אלא לרעיונות שמדע הפסיכולוגיה מדבר עליהם במשך שלושים השנים האחרונות“.
ב־13 באוקטובר זעקה כותרת בעמודי החדשות של עיתון הארץ: “עשרות מדענים וקלינאים נגד הרשעת אב באונס על בסיס זיכרון מודחק של בתו“. הכותרת, שחטאה לאמת, היא כנראה זו שהוציאה את קצפם של ארגונים פמיניסטיים ומרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. 47 מדענים וחוקרים מהשורה הראשונה אכן חברו יחד לגילוי דעת אחד, אבל נושאו לא היה בני שמואל ומעלליו, אלא דיון עקרוני, אפילו יבשושי, בשאלת מעמדם המדעי של זיכרונות מודחקים והאם הם עומדים ברף הנדרש מראיות משפטיות. כיוון שלבית המשפט העליון הגיעו בארבע השנים האחרונות שלושה תיקים שבהם הורשעו נאשמים על בסיס זיכרונות מודחקים של התעללות מינית, הרגישו החותמים כי בשלה הקרקע להעלאת הנושא לתודעה הציבורית.
בין מפרסמי גילוי הדעת ניתן למצוא את חתן פרס נובל פרופ‘ דניאל כהנמן, חתני פרס ישראל הפרופסורים אשר קוריאט, שלום שוורץ ודוד נבון, פרופ‘ מרילין ספר ממובילות המאבק הפמיניסטי, וכן מומחים בעלי ניסיון בטיפול בקורבנות אונס. אחרי שהקדימו וקבעו כי “התעללות מינית בילדים היא תופעה מזעזעת ובלתי־נסלחת“, דאגו חותמי המסמך לערוך אבחנה חשובה, ולהבהיר את שורש הבלבול בדיון בנושא ההדחקה.
“קיימות עדויות לפיהן נפגעי התעללות מינית בילדות נוטים לא לדווח על ההתעללות לאורך הרבה שנים למרות שהם מודעים לעצם קיומה. במקרים אלו אין מדובר בזיכרון מודחק ששוחזר אלא בזיכרון רציף אשר הנפגע דיווח עליו בחלוף זמן, ולגבי עצם קיום התופעות האלו אין מחלוקת. מאידך“, המשיכו, “קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים“.
השורה התחתונה של גילוי הדעת אמרה שכיוון שאין כיום דרך אובייקטיבית להעריך את מידת המהימנות של זיכרונות כאלה, ומנגד המדע משוכנע בקיומה של אפשרות חלופית, כלומר בניית זיכרונות כוזבים, יש לבחון שנית את ההסתמכות על זיכרונות מודחקים כראיה קבילה. בארה“ב דאגה הקהילה המדעית לכתוב גילוי דעת בעל תכנים דומים כבר לפני עשרים שנה. כעת, בעקבות פסק הדין של בני שמואל, פרסמה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קלינית (SSCP) הודעה המבקרת אותו.
“האגודה מוטרדת עמוקות מהחלטת בית המשפט העליון, המתריסה נגד המחקר המדעי הטוב ביותר שזמין לנו היום“, נאמר שם. עם פרסום גילוי הדעת של 74 החוקרים, מיהרו מצדדי פסק הדין המרשיע ליזום גילוי דעת נגדי ועצומה, המביעה זעזוע עמוק מהחותמים ש“יוצאים כנגד פסק הדין האמיץ“. עוד נקבע שם כי “גילוי הדעת חובר לסיקור תקשורתי רשלני ומסלף כשלעצמו, שחבק את גרסת האב האנס, שטען שהוא מורשע על סמך חלום, תוך ייתורו של ההליך המשפטי הממושך, המעמיק והמקצועי לעילא“.
חשוב לציין כי בגילוי הדעת של מומחי תורת הנפש לא נזכר השם בני שמואל ולו פעם אחת, והמקרה שלו מוזכר לצד שני מקרים נוספים, כך שהחיבוק ערטילאי מאוד. בימים הקרובים יחליט בית המשפט האם לקיים דיון חוזר בתיק, בהרכב מורחב של שופטים. בינתיים הקהילייה הפסיכולוגית רועשת וגועשת, הטוקבקיסטים מגייסים את השואה לכל שורת מקלדת מיותרת, ויש שמעדיפים להיות מעשיים יותר. כך למשל חוקר התרבות עמוס נוי, שבסיכום הדיון בבלוג שלו ביקש “לאחל ל־47 שחתמו על גילוי הדעת: הלוואי שתלכו לעזאזל. כולכם“.
כדאי להבין את כלי העבודה הטרמינולוגיים המשמשים בדיון העקרוני. בציבוריות הישראלית עמוסת הלחצים והטראומות, המילה “הדחקה“ משתרבבת לאוצר המילים על בסיס יומיומי. אנחנו “מדחיקים“ את הלידה הקודמת, את המלחמה שהשתתפנו בה, או – להבדיל - את המנה הבלתי אכילה שהוגשה באולמי היכלי הנסיכה אתמול. אבל בעגה המקצועית, “הדחקה“ באה לתאר סיטואציה נפשית אחרת לגמרי.
מי שחתום על הפטנט הוא זיגמונד פרויד, שתיאר את ההדחקה כמנגנון הגנה המנתק מהנפש תכנים, חוויות וזיכרונות מאיימים, והופך אותם לבלתי נגישים למודעות. מאז עבר המושג מקצה שיפורים, עד שהפך למה שהפסיכולוגיה מכוונת אליו היום: הרעיון שאירועים שלמים, על כל שלל פרטיהם, יכולים להיעלם מפני השטח של המודעות לתקופות של שנים רבות - עד שבוקר אחד הם מפציעים.
“לא מדובר על קורבן התעללות מינית שכבש את עדותו עשר שנים כי הוא התבייש“, מבהיר גושן. “זה לא שמדי פעם עולה המחשבה ‘עשו לי כך וכך, אבל אני מעדיף למחוק את זה‘. זיכרון מודחק לא צץ בעקבות סרט, ואז נעלם וצץ מחדש בעקבות קריאת ספר המתאר אירוע דומה. גם שכחת פרטים מאירוע מסוים - כמו ניצול שואה ששוכח את מיקומו המדויק של כבשן האש, או לוחם שלא זוכר איפה עמד הטנק במלחמת לבנון - לא מהווה דוגמה להדחקה. זו פעילות טיפוסית של הזיכרון: אנחנו זוכרים דברים גדולים, כלליים, אבל את הדברים הקטנים אנחנו לא נזכור.
“בהדחקה לעומת זאת אנחנו מדברים על משהו שגורם לזיכרונות להיקבר. אנחנו מתייחסים למשל למישהו שהיה עד לרצח הוריו, ולא זוכר שום פרט מהרצח או את עצם קיומו. זהו מנגנון פסיכולוגי שלא מאפשר נגישות אל זיכרון מסוים, למען בריאות המדחיק. לב הוויכוח המדעי הוא האם המנגנון הזה קיים בכלל“. אגב, אחת החתומות על גילוי הדעת, הקלינאית פרופ‘ עדנה פואה מאוניברסיטת פנסילבניה, מי שנחשבת למומחית מספר אחת בעולם לנושא הטראומה ונבחרה על ידי ה‘טיים‘ לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם, ניפקה בראיון ל‘הארץ‘ בשבת שעברה אמירה חד־משמעית: אין דבר כזה הדחקה.
אבל אם מנגנון ההדחקה שלפי אבי הפסיכואנליזה אמור להגן על ה‘אני‘ כלל אינו קיים, מה יכול לגרום לאנשים לתאר בפרוטרוט אירוע שלא התרחש מעולם? פול אינגרם, איש שמנמן בעל פנים עגולות ממחוז ת‘ורסטון שבוושינגטון, היה דמות אהובה ומכובדת בקהילה. הוא שימש יושב ראש ועידת המפלגה הרפובליקנית במחוז, ובכיר במשרד השריף המקומי. האינגרמים היו גם חברים נלהבים בכנסייה הפונדמנטליסטית המקומית, שדיברה לא מעט על מעלליו של השטן ועל יכולתו לגרום למאמינים הנוצרים לבצע פשעים בלי שיידעו אחר כך על קיומם.
באותה תקופה, שלהי שנות ה־80, שטף את ארה“ב גל דיווחים ושמועות על אודות פעילות של כת השטן, הכוללת התעללות מינית בילדים, הקרבת בעלי חיים וטקסים פולחניים. בשנת 1988 נשלחו שתי בנותיו של פול אינגרם, אריקה (21) וג‘ולי (17), למחנה קיץ דתי. אחת הדוברות בקייטנה, שהאמינה כי ניחנה בכוחות ריפוי ואבחון, קיבלה מסר מהאל ולפיו אריקה אינגרם עברה התעללות כילדה. מסר נוסף משמיים גם מצא את האשם: אביה. מאותו רגע הסתובבה אריקה וסיפרה לעולם מה עולל האב. כשאחותה ג‘ולי הואשמה בהתנהגות רעה, היא נזכרה לפתע שגם היא נאנסה על ידי אביה וחבריו למשחק הפוקר ממשרד השריף.
כשפול אינגרם שמע על ההאשמות שמטיחות בו בנותיו, הוא ידע דבר אחד: הוא חינך אותן לא לשקר. כמה שעות אחר תחילת החקירה הראשונה - מתוך חמישה חודשים צפופים של תשאולים מתישים - כבר הייתה בידי חוקריו הודאה מפיו. מה שלא היה בידיהם אלה פרטי האירוע: אינגרם לא זכר דבר. למרות הלחץ שהופעל עליו, ואף שעשה הכול כדי לשתף פעולה, הוא דבק בשיכחונו. לחוקר לא נשארה ברירה אלא לערב את האל. “אם אי פעם הוצעה לך האפשרות לבחור בין השטן לאל, הנה אתה עומד בצומת הזה עכשיו“, אמר החוקר פטרסון. הוא שינה את טון דיבורו מתקיף לרגוע, והורה לאינגרם לא לחשוב על דבר אלא להישען לאחור ולהירגע. בהקלטה מהחקירה נשמע קולו של אינגרם לאחר מכן כשהוא מתאר בפרוטרוט את כל מה שעולל לבנותיו. הוא לא אומר אפילו פעם אחת “אני זוכר“, אלא מתאר את הדברים כאילו הוא חווֶה אותם, כאילו הם למולו עכשיו.
כשהכומר המקומי נכנס לתמונה, אינגרם כבר הודה במעשי פולחן ובהתעללות, ומבול הזיכרונות המפורט שלו השאיר את אריקה וג‘ולי לא מוכנות. תחילה לא ידעו לומר דבר על המעשים הפולחניים המיוחסים לאביהן. לאחר שקיבלו ספר המפרט זיכרונות של אישה שגדלה בצל כת השטן, העבר של האב קם לתחייה. פתאום ידעו הבנות לספר על רצח תינוקות, הקרבת בעלי חיים ופגישות תדירות של כת השטן. אך פרטים שיקנו אמינות לסיפור, כמו האם עמדו משתתפי הטקסים או ישבו, הן לא ידעו לנפק.
במהלך החקירה הארוכה אירע טוויסט בלתי צפוי, אחרי שהחוקרים הזמינו לעזרתם פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי ששמעו יצא כמומחה לכתות ולנושא שטיפת מוח. מה שהם לא ידעו היה שהפסיכולוג, ד“ר ריצ‘רד אופשה שמו, התמחה גם בנושא ההודאות הכפויות. בפגישתו הראשונה עם אינגרם עשה אופשה משהו שלא היה עובר אף ועדת אתיקה רפואית: הוא ‘סיפר‘ לאינגרם כי בנוסף להאשמות הקודמות נגדו, כעת בנו ובתו דיווחו שהאב הכריח אותם לבצע אקט מיני בפניו. אינגרם לא זכר, אך נדרשו לו רק כמה דקות על מנת שיוכל לתאר באופן חי למדי איפה בוצע הדבר ומתי.
אחרי שבילה זמן ממושך עם אינגרם, התיישב אופשה וכתב דו“ח לשופט שבו הראה שבנותיו של אינגרם שיקרו. אבל הכומר הרחום, שהוציא בכישרון רב מאינגרם את כל סיפורי ההודאה, אמר לנאשם שעדיף שיימנע מקריאת הדו“ח הזה, והלה שמע לעצתו והודה בשישה סעיפי אינוס. גם לו ראה את מילותיו של אופשה, שלפיהן אינגרם הופנט ושוכנע להודות באמצעות תהליכי סוגסטיה, לא היה פועל אחרת. האל קרא לאינגרם להודות באשמה, והוא עשה כמצוותו ונשלח לכלא.
כדי ללמוד על טיבה של סוגסטיה אין צורך להצטייד בכרטיס לארה“ב, אפשר לנסוע לחריש. בתחקיר שנעשה לפני ארבע שנים במסגרת ‘אולפן שישי‘, הצליחה מצלמת הטלוויזיה לחדור למשך כמה חודשים את חומותיה הבצורות של כת הרא קרישנה המקומית. כת ההרא קרישנה, שהוקמה לפני ארבעים שנה בארה“ב, זכתה לפרסום לא רק הודות למנטרה המתנגנת ללא הפסק, אלא גם בעקבות שורת תביעות בגין ניצול מיני של ילדים ומעשי הונאה ועושק. בדיוק מהסיבה הזאת קראו הישראלים לקבוצתם, המונה מאות חברים, בשם המכובס ‘יוגה של אהבה‘.
בתחקיר נראית דורית לובן, מנהיגת הכת (יחד עם בן זוגה גד), מציעה לחברי הקהילה מסע שחרור מזהות כואבת. בשיחות שניהלו התחקירנים עם חסידי הכת לשעבר, סיפרו כולם כי המנהיגה הציעה להם להתנתק מבני משפחתם. רבים מהם תיארו איך לובן גרמה להם להאמין שהוריהם התעללו בהם בילדותם. כעבור שנה מכניסתם לאזור השמור, מרבית החברים כבר מנותקים מההורים, וחלקם מוציאים נגד הוריהם צווי הרחקה. בחורה שעזבה את הקבוצה נזכרה שכאשר התקשתה להסתגל למקום, תלתה לובן את האשמה בשנות הילדות, באב שעבד במשמרות. בשיחות נוספות עמה הכניסה לובן את המילה התעללות, ובשלב מתקדם יותר הצביעה על אחד החברים ואמרה לה “הוריו התעללו בו מינית“. “ככה, לאט, היא הכניסה בנו את המושגים“, אומרת המרואיינת למצלמה, בצדודית מושחרת.
לגושן, שנחשב למומחה הגדול בישראל בנושא סוגסטיה, הזדמנו כמה מפגשים עם חברי ההרא קרישנה. “מספרת לי אחת מהקורבנות, ‘עשר שנים לא דיברתי עם ההורים שלי, לא יצרתי קשר, ועכשיו כשיצאתי, אמא שלי כבר איננה. אפילו בלוויה לא הייתי, ואין לי דרך לקחת את הזמן אחורה‘. כשאני פוגש באנשים האלה, אני מבין שיש שני סוגים של קורבנות: סוג אחד שעבר התעללות מינית על כל גוניה, וסוג אחר שלא עבר תקיפה מינית, אבל הוא חווה תסמיני התעללות מינית בגלל תהליכים שיכולים להתרחש בנקל. שטיפת מוח היא תהליך שיכול לקרות לי ולך לא רק במסגרת כת, אלא במסגרת שנקראת בעגה המקצועית סוגסטיה, מלשון suggest: מישהו מציע לך רעיון שאת מוכנה להרהר בו. זה יכול להיות הרב שלך, האסטרולוג שלך או ספר שנותן לך רעיונות לגבי העבר שלך. וישנו סיכוי לא מבוטל שאת תיקחי את הרעיון ותתייחסי אליו כאל אמת מוחלטת“.
כלומר, מבחינת אלה ש“קונים“ את הרעיון זו האמת האובייקטיבית, זה מה שקרה?
“כאן יש נקודה חשובה ומבלבלת. אנשים חושבים שברגע שאומרים שאי אפשר לסמוך על הזיכרון המודחק, האופציה האחרת היא שקר, כלומר שהמתלוננת משקרת. חס וחלילה. לא מדובר בשקר או במוטיבציה לסבך את ההורים. הנושא של שקר לא עומד על סדר היום. בעקבות סוגסטיה אדם יכול להאמין שהוא עבר חוויה טראומטית, ולפתח את כל הסימפטומים של טראומה. פה אני נאלץ לצטט מפרויד את אחת האמירות הבודדות שאני מוכן לחלץ ממנו - ‘הבעיה של הטראומה היא לא הטראומה עצמה, אלא הזיכרון של הטראומה‘.
“כשאדם בונה זיכרון שמרגיש לו כמו זיכרונות אמיתיים, גם האפקט דומה: הוא בוכה בגלל הזיכרון הזה, הוא סובל מתסמינים פוסט־טראומטיים, הוא מנתק את הקשר עם המשפחה. כאן גם מגיעה המחלוקת שלי עם עדי התביעה: אני טוען שלקלינאי אין כל יכולת להסתכל על התסמינים שמראה המטופל ולהגיד האם האדם שיושב מולו חָווה טראומה. אין לו ראיית רנטגן כלפי העבר. אני יכול לנהל איתך שיחה גלויה, פתוחה ונטולת כל שקר בנוגע לעבר שלך, אבל כל מה שאני יכול לדעת הוא לא מה קרה בעבר, אלא איך את תופסת בהווה את עברך. והפער הוא גדול מאוד“.
אם לנקוט בהקבלה מעולם הרפואה - היחס בין זיכרון אוטוביוגרפי לזיכרון מובנה הוא כמו היחס בין התקף לב להתקף חרדה? המקור שונה, אבל התסמינים זהים?
“זה נכון מהבחינה הזו שאם הייתי מביא פסיכולוג או רופא לתת אבחנה, הם היו מאוד מתקשים להבדיל בין השניים. אבל בניגוד לקלינאים, לקרדיולוג יש יכולת לבצע אחר כך בדיקה ביולוגית שתיתן תשובה מה אירע ללב. לפסיכולוגיה המודרנית אין בארגז הכלים כלי קסם שיאפשר להתחקות אחורה“.
מה יגידו קלינאים על הדברים שאתה אומר, וגם על העובדה שרוב חותמי גילוי הדעת אינם עוסקים בטיפול, אתה יכול לנחש.
“הם יגידו שאני לא ראיתי בחיים קורבן של טראומה, בזמן שהם ראו בקליניקה מאות. יגידו שאני לא יכול לקחת חלק בדיון הזה כי אני יושב במגדל השן שלי, באקדמיה, במשרד קר ומנוכר, ולא מבוסס בבוץ של נפגעי תקיפה מינית. אבל מעצם היותי פסיכולוג־חוקר, שמריץ ניסויים בנושא כבר עשרות שנים ומנתח מחקרים, אני גם יודע שדפוס מסוים יכול להיות תולדה של המון תהליכים ואירועים שאינם קשורים בטראומה. ישנם מנגנונים אחרים שיכולים לייצר אותם תסמינים. נניח שאתה מומחה לעורבים, זה מה שאתה עושה כל חייך, ואתה יודע שעורבוּת משמעותה להיות ציפור שחורה. פעם אחת במסגרת התצפיות האינסופיות שלך אתה רואה ציפור שחורה - האם אתה יכול להסיק שזה עורב? התשובה היא לא. הכשל הוא לוגי. לא רק עורבות מייצרת ציפורים שחורות“.
גושן בהחלט קורא את המפה. בדיון באתר ‘פסיכולוגיה עברית‘, המיועד ליודעי ח“ן, כתבה מישהי: “מוזר הצורך הזה של פסיכולוגים להתאחד ולהגיב על הנושא המורכב והכבד הזה, בעיתוי כזה. פסיכולוגים שלא מגיבים על נושאים קרדינאליים כאלה ואחרים במציאות הישראלית, מצאו צורך לפרסם ‘גילוי דעת נחרץ‘ כשלרובם אין שום מגע עם קורבנות התעללות מינית, אלא דרך קריאת מאמרים. רובם מנותקים מהקליניקה. מוזר מאוד“.
במאמר שפרסמה בעבר ענת גור, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית המתמחה בפגיעות מיניות, היא מתעמתת עם הטענות בדבר השתלת זיכרונות כוזבים. בשיח התגובות שהופיע בהמשך למאמרה היא כותבת: “אני חושבת שההבדל הגדול הוא בינינו, הקלינאים שעובדים שנים ארוכות עם הקורבנות, ובין אנשי המחקר והתיאוריה, שעוסקים בהשתלת זיכרונות במעבדה ולא נחשפים למציאות של הקורבנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחייהם ובחדרי הטיפול“.
“אני מאמין שיש חובה ציבורית למנוע קורבנות משני הסוגים“, אומר גושן בתגובה. “אנשים שעובדים על מנת למנוע קורבנות מהצד האחד, האמיתי, זה שחווה התעללות מינית - יש הרבה. אבל צריך לדאוג גם לצד השני, של קורבנות על בסיס זיכרון כוזב. יוצאי כתות אמרו לי ‘אף אחד לא עזר לנו. אם רק היינו יודעים שתהליכים כאלה יכולים לקרות, לא היינו מנתקים את ההורים‘. ברגע שאני מתראיין לעיתונות ומוציא את הדבר הזה החוצה, אני מבחינתי מבצע את השליחות שלי: להעביר מסר של זהירות מפני הצעות חיצוניות שעלולות להצמיח זיכרונות שלא היו ולא נבראו, בתהליכי סוגסטיה קלים“.
ועדיין, מספר נפגעי התקיפות המיניות גדול לאין ערוך ממספר יוצאי הכתות.
“את צודקת, זו לא תופעה מול תופעה. למה יונתן גושן מטריח את עצמו בנושא שהוא שולי וקטן? כי מה שגיליתי סביב הכתות, העלה למודעות שלי בצורה חזקה את עניין הזיכרון הכוזב. זה לא שאמרתי ‘אני הולך להציל עכשיו 100 אלף איש‘, אבל זה מה שגרם לי לסמן לעולם מה עלול לקרות. “קלינאית שפגשתי לאחרונה, הודתה בפניי ש‘יש ספרות לגבי זיכרונות על ידי סוגסטיה, אבל בינינו, מי עושה דבר כזה? למה? אנחנו המטפלים אנשים חכמים, ואנחנו נזהרים‘. עניתי שבתור אדם שנחשף לחומרי הסנגוריה במסגרת עדויות שהוא נותן, אני רואה שפסיכולוגים לא תמיד נזהרים“.
גושן מכוון לתיק שעסק בו במקביל למקרה של בני שמואל. הסיפור נפתח בבחורה מבית חרדי, החולקת עם הפסיכולוגית שלה תחושות מליל הכלולות. בתחילה היא מרגישה לא נוח לשוחח על כך, בהמשך מעזה לתאר את הסיטואציה כמו אונס. המטפלת מכניסה את התיאור לפרוטוקול הטיפול, ובניסיון אמיתי וכן להבין את שורש הבעיה, היא מציעה: “אני חושבת שאת עושה השלכה מהאבא שלך אל הבעל. תחשבי טוב יותר מי באמת אנס אותך“.
“ראיתי במו עיניי בפרוטוקול שההצעה הועלתה על ידי הפסיכולוגית“, מזועזע גושן. “כאן המקום להזכיר שבשנות התשעים קמה ספרות שלמה שגרסה שאם את חשה לא בטוב עם עצמך, אם יש לך הרהורים לגבי התרומה שלך בעולם, אם את בחרדה קיומית מתמדת - יכול להיות שהעניין נעוץ בכך שעברת התעללות מינית בילדותך. עם כל הכבוד, אני לא מכיר מישהו שלא מרגיש תחושות כאלה. ספרים מהסוג הזה נמכרו למטפלים כדי ללמד אותם טכניקות להעלאת זיכרונות מודחקים. מטופלים שחשו דברים כאלה נשלחו הביתה להרהר, ואחרי שבוע נשלחו שוב להרהר עם כיווני מחשבה“.
גם המטופלת בתיק שגושן מדבר עליו, אמרה בתחילה שהאפשרות שאביה תקף אותה אינה הגיונית. ככל שעבר הזמן, היא נזכרה שכל המשפחה השתתפה באינוס. “להערכתי, הבחורה לא שיקרה. אם היא הייתה שקרנית, היא הייתה יודעת לענות תשובות אחרות לגבי מקור הזיכרון; אבל כאשר הסנגור שאל אותה איך עלה הזיכרון, היא סיפרה שהמטפלת הציעה לה לחשוב איך היה הדבר קורה אילו התרחש בבית הוריה“.
בחקירה נגדית שתל הסנגור פרטים שהמציא סביב אירוע האונס, כמו קולות וודו של אנשים שנשמעו ברקע. לתדהמת בית המשפט, אישרה המתלוננת את נכונות הפרטים והסכימה שאכן התרחשו. עם הינתן העדות הזו המליצו השופטים לפרקליטות למשוך את התביעה, והמדינה שילמה כחצי מיליון שקל לנאשם. “בית המשפט השתכנע לחלוטין שהמטופלת ערבבה בין דמיון לבין מציאות, אבל אנחנו נשארנו עם קורבן: אותה מטופלת ‘זוכרת‘ שאבא שלה אנס אותה, והיא הולכת עם הסבל הזה כל החיים ולא מצליחה להחלים. אני חש חובה לסמן אות אזהרה: צריך להתרחק מסוגסטיה, לזהות אותה, כי יש אנשים שחוטאים בזה גם אם לא מרוע“.
השאלה אם אתה לא שומט את הקרקע תחת יסודות הטיפול הפסיכולוגי.
“חס וחלילה. אני לא רוצה להוציא שם לכל הפסיכולוגים, אבל אני מדבר על זרם חזק שהתקיים בארצות הברית, שבו היו שותפים לא בודדים ולא מאות אלא עשרות אלפי מטפלים ואנשים נוספים שידעו להשתמש בטכניקה הזו, בלי להבין שישנו מנגנון המסוגל לייצר זיכרונות כוזבים. בישראל התופעה פחות מוכרת וישנה נטייה להגיד ‘מה פתאום, זה לא יקרה‘. אבל הנה, במקרה הנדיר שתיארתי יש פסיכולוג שבטוח שהוא עושה עבודת קודש, ובעצם הוא גורם נזק בלתי הפיך. אני לא רוצה להשתמש במילים גדולות, אבל יש לי אחריות ציבורית. לא רק אחריות לפרסם מאמרים ולעשות מדע“.
דוגמה נוספת שמע גושן מקלינאית שסיפרה לו על מטופלת שנחתה אצלה אחרי שבע שנים של טיפול. “במהלך הפגישה היא סיפרה שביום הולדתה אביה ניסה להטביע אותה בברֵכה ביתית כשאנשים לא הסתכלו. המטפלת החדשה הציעה לה להתעמת עם האנשים שהיו במסיבה. היא ביצעה את המטלה - ניגשה לבית המשפחה ותיארה את המצב. קרוב משפחה בישר לה שיש צילום של האירוע, והם מתיישבים מול הסרט ורואים מה קרה: במהלך המסיבה היא נופלת לברכה, ואבא שלה קופץ למים ושולה אותה משם מול כל הנוכחים. את יכולה לתאר את התדהמה שלה. עומד לפנינו מקרה נדיר ומסמר שיער שבו ניתן לבדוק את האירועים, הייתה סיטואציה טראומטית והזיכרון הלך והתעוות עם הזמן“.
האם יש אנשים שמועדים ליפול לסוגסטיה יותר מאחרים?
“מחקר שניסה להתחקות אחר התופעה במשך עשרים שנה גילה שזה לא עניין של מנת משכל, בעיות פסיכולוגיות או יציבות נפשית. הקבוצה היחידה שמועדת יותר מאחרות הם אנשים שנוטים לבלבל בין מציאות לדמיון“.
המחקר הרלוונטי נעשה במעבדה ענקית באוניברסיטת הרווארד, בניצוחו של פסיכולוג קליני בשם ריצ‘רד מקנלי. השתתפו בו שלוש קבוצות: נשים שהיו קורבנות אונס והיה להן זיכרון רציף של האירוע מאז התרחשותו, נשים שלא עברו אונס, ונשים שזיכרון ההתעללות צף אצלן אחרי שנים. למשתתפות הוקראה רשימת מילים. לאחר מכן הוקראה רשימה שנייה, שונה בחלקה, כאשר המילים ה‘חדשות‘ נושקות אסוציאטיבית למילים שהוחלפו. הן התבקשו לציין אילו מהמילים הופיעו גם ברשימה הראשונה, אבל רק אם הן יודעות בוודאות מוחלטת שזו המילה שהוקראה גם קודם לכן (אגב, כותבת שורות אלה נפלה בפח הניסוי במסגרת לימודי הפסיכולוגיה, ולא פעם אחת). שתי הקבוצות הראשונות הראו אחוזי טעות דומים; בקבוצה השלישית אחוזי הטעות נסקו.
“יש אנשים שנוטים להתבלבל בין מציאות ודמיון בנקל, ואלה האנשים שיפתחו זיכרונות יש מאין“, אומר גושן. “האם אני יכול להוכיח שלא הייתה התעללות? לא, אבל אני לא יכול להוכיח שכן, וזו הטענה המרכזית שמסבירה למה אין להסתמך על זיכרון מודחק כראייה קבילה בבית המשפט“.
שמה של אליזבת לופטוס, פסיכולוגית אמריקנית ממוצא יהודי, נאמר בשאט נפש על ידי ציבור מסוים של קלינאים, ובעיניים בורקות על ידי גושן. בשנת 1992, נוכח כניסתו בשעטה של הזיכרון המודחק אל תוככי השיח הטיפולי, נוסדה בארה“ב ‘הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי‘. סביב המוטיבציה של שני מייסדי הקרן נשמעו טענות קשות - האחת הואשמה בהתעללות בבתה, השני בתמיכה בפדופיליה - אבל הקרן הצליחה להעלות סוגיות הקשורות בתעתועי המוח האנושי.
מחקרה המפורסם של ד“ר לופטוס, דמות מפתח בקרן, כלל ניסוי בשם “אבודים בקניון“. לופטוס סיפרה למשתתפי המחקר סיפורים ששמעה מהוריהם, ובין השיטין שילבה אירוע שלא קרה - הליכה לאיבוד בקניון, מה שבארה“ב נחשב לאירוע מאיים בהרבה ממקבילו הישראלי, בשל ריבוי החטיפות שם. רבע מהנחקרים, כך התברר, הטמיעו את הסיפור בזיכרונם והוסיפו לו רגשות ותחושות משלהם.
מתנגדיה של לופטוס טענו שאין מקום להשוות בין מקרה בודד של הליכה לאיבוד לבין שורה מצטברת של מקרי התעללות, אך בעבור חוקרי הקרן הייתה זו חוליה נוספת שמלמדת על האפשרות והקלות שבסוגסטיה, לצד מחקרים אחרים שהקיפו למעלה מעשרת אלפים משתתפים.
“כשרוצים לכנות אותי בכינוי גנאי, קוראים לי אליזבת לופטוס הישראלי“, אומר גושן. “הם רק לא מבינים שזו מחמאה אדירה. אין חוקר אחד שלא מעריץ את העבודה המדעית שלה. היא פיתחה פרדיגמות מדעיות, ואין מאמר ענייני אחד שתוקף את שיטות העבודה שלה. בכל אוניברסיטה שבה הריצו את הניסויים שלה, התקבלו תוצאות דומות, גם אם המספרים נעו לכאן או לכאן. כמעט כל כספי המחקר שניתנו לחקר זיכרון הופנו לווריאציות למבחני הזיכרון האלה שלופטוס פיתחה“.
אבל אם הזיכרון שלנו כל כך חמקמק, כל גרסה של עד במשפט עלולה להיות כוזבת.
“תראי, חברה חייבת להתנהל, ואני לא רוצה להפוך סדרי דין כי אין לי הצעה אלטרנטיבית. אני חושב ששופטים מודעים לזה שזיכרון הוא לא דבר מושלם. לגבי הסערה הנוכחית אני אומר אמירה חזקה וחשובה: הדפוס המסוים מאוד והנדיר מאוד של היזכרות באירוע שלא ידענו על אודות קיומו, הוא משהו שאסור לנו להישען עליו. יכול להיות שאנס ישוחרר לחופשי בעקבות הטענות שהמדע מעלה; אבל סביר בהרבה ששורה של נשים, בגלל טיפול לא מקצועי, עוברות בחוויה שלהן אונס על כל השלכותיו, מבלי שהוא התרחש“.
נא להמתין לטעינת התגובות
