מה מלמדים אותנו אנשי פפואה על תקופת המקרא

הארכיאולוג פרופסור אהרן מאיר, מאוניברסיטת בר-אילן, נסע לאיי פפואה להשתתף בארוחה שבטית טקסית כדי ללמוד על טקסים מקבילים במזרח התיכון בתקופת המקרא

בריקוד ''סינג סינג'' חגיגי לבושים בלבוש מסורתי אהרון מאיר

פפואה ניו-גיני שוכנת מצפון לאוסטרליה, והינה אחד מהמקומות המעניינים ביותר בעולם. הן מבחינת הטבע המרתק במקום, והן במגוון התרבותי הייחודי. לשם המחשה – כ-900 שפות שונות מדוברות באי – כ-15% מכלל השפות הידועות כיום בעולם! כמוכן, צורות החיים המסורתיות שקיימות עד היום בבפפואה ניו-גיני מאד שונות ממה שבדרך כלל רואים ב"מחוזותינו" (בעולם ה"מערבי"), וחלקן אף משמרות צורות חיים מאד מסורתיות ועתיקות, שנדיר לראות במקומות אחרים בעולם.

במסגרת סיור באי, שערכתי בקיץ 2013, יצא לי להשתתף במשתה/סעודה מסורתית, בכפר קטן ונידח. הכפר, שנקרא טפטפ, ממוקם בהרי פינסטרה בצפון מערב פפואה, ועל מנת להגיע לכפר, צריך או ללכת בג'ונגל כשבוע, או לטוס למקום ולנחות בשדה נחיתה קטן שממוקם על מדרון תלול.

הביקור שלי בכפר התאפשר הודות לקשר הדוק וידידות קרובה עם הכומר אריק "שלמה" אפורה (Pastor Eric “Shlomo” Efore), מנהיג קהילה דתית שפרוסה ברחבי פפואה ניו-גיני, המשלבת במנהגיה בין אמונות נוצריות לאמונות יהודיות.

לרגל חנוכת בית תפילה של הקהילה בכפר, ערכתי בו ביקור יחד עם "שלמה" – ששימש לי כחבר, מדריך, "פותח דלתות", ומתרגם (הן לשפות המקומיות הרבות, והן להבנת האירועים שהתרחשו).

 

חיית כיס מסוג ''קסקס'' שנתפס חי והוצג כחלק מהטקס אהרון מאיר

בגלל אופיו החגיגי של הביקור והאירוע, נערכה חגיגה רבת משתתפים בכפר, שכללה טכסים שונים סעודה חגיגית לאנשי הקהילה, תושבי הכפר, ואורחים שונים; חלק מהאורחים הגיעו ממרחקים – ואחדים אף הלכו ברגל במשך כשבוע, על מנת להגיע לכפר לכבוד האירוע. בין השאר, נערך "סינג-סינג" – ריקוד חגיגי שבו המשתתפים התלבשו במלבושים ועיטורים מסורתיים, והלהיבו את הקהל בביצועיהם. לרבים מהנוכחים, ובמיוחד לילדי הכפר הקטנים, היה מדובר במחזה שלא רואים באופן סדיר – ולכן זה שימש להפוך את האירוע למיוחד וייחודי, וכדבר שהם יזכרו לשנים רבות.

הסעודה, שהיתה האירוע המרכזי, נעשתה בצורה מסורתית, על פי המנהגים המקומיים הייחודיים. בין השאר, במשך מספר ימים לפני הסעודה, נאספו מאכלים שונים ומגוונים, רובם ככולם מאכלים מסורתיים שגדלים באזור זה של פפואה. ביום שלפני הסעודה, כרו בור מלבני בחצר הבית שבו נערך המשתה. באמצע הלילה, הדליקו מדורה, ובתוכו שמו ערימה של אבנים בגודל בינוני. על הבוקר, החל תהליך הבישול, בבור בישול הנקרא "מומו". בתוך הבור שמו שכבה אחרי שכבה של אבנים לוהטות (שהוכנו במדורה מראש), אוכל מסוגים שונים (ירקות, בטטות, "טארו" [שורש נפוץ, הדומה לבטטה], בשר, ועוד), תוך כדי כך שהם מקפידים לפזר את האבנים הלוהטות ברחבי הבור. לבסוף, כיסו את הבור באדמה ובענפים, והשאירו אותו לבשל במשך כ-4-3 שעות.

לאחר טכס חנוכת בית התפילה, החוגגים באו לחצר הבית עם ה"מומו", על מנת לערוך את הסעודה החגיגית. לאחר פתיחת הבור, החלו להוציא את האוכל שכבר הספיק להתבשל מתוך ה"מומו", ולחלקו לאורחים השונים. ראשית, אורחים חשובים (מנהיגים מקומיים ומכפרים ושבטים קרובים) זכו למנות אוכל, ואח"כ, המאכלים חולקו על פי סדר חברתי מאד ברור. סדר זה מבטא לא רק את המבנה החברתי של הקהילה והכפר, אלא משמש לצרכים פוליטיים בתוך הכפר ומחוצה לו. בצורה כזאת, עורכי הטכס מראים את רוחב ליבם – וטווים קשרים חברתיים, כלכליים ופוליטיים ברמות שונות – בתוך הקהילה ומחוצה לה.

תוך כדי ולאחר הארוחה נישאו נאומים, הן בידי אנשי הכפר והן בידי אורחים רמי מעלה. ולבסוף, אף היתה הופעה של ליצן/רקדן – שהדגים שירים, ריקודים, בדיחות - ומסורות שונות - האופייניות לאזור זה של בפפואה ניו-גיני.

 

רקדנים ב''סינג סינג'' מעוטרים בתלבושות מנוצות ציפורים מקומיות אהרון מאיר

''בור הבישול (''מומו'') עם שכבת אבנים לוהטות שעליהם מניחים את האוכל לבישול אהרון מאיר

אז נשאלת השאלה: מה הקשר בין מה שראיתי בפפואה ניו-גיני  לבין המזרח הקדמון? כפי שציינתי בתחילת דברי – אכן מדובר בתרבויות מאד שונות, ובהרבה מישורים. אך למרות זאת, יש מה ללמוד על תרבויות העבר בכלל, ושל המזרח הקדמון בפרט. חוקרים בתחום הארכיאולוגי והאנתרופולוגי יודעים מזה שנים, שהסעודה החגיגית מהווה נדבך חשוב ביותר במרקם החברתי של כל התרבויות האנושיות, מקדמת דנא ועד היום.

ואל לנו ללכת רחוק כל-כך להיווכח בזאת – הרי בתרבות היהודית, הארוחה החגיגית – למשל סדר פסח או סעודת פורים, הינם בעלי חשיבות רבה. וכולנו יודעים, ואף חשים "על בשרם", שארוחות אלו לא רק משמשות לצרכים דתיים, אלא גם לצרכים חברתיים ומשפחתיים חשובים ביותר! לאורך השנים נאספו עדויות רבות לסעודות שונות, הן בתרבויות הקיימות כיום, והן מהשרידים הארכיאולוגיים של תרבויות העבר. ואכן, ישנן דוגמאות רבות לכך שגם בא"י הקדומה, בתקופת המקרא, נערכו סעודות בהקשרים שונים ומגוונים – הן פולחניים, בהקשר למקדשים ומקומות פולחן, והן בהקשרים חברתיים ופוליטיים שונים.

 

אחד מזקני השבט בלבוש מסורתי אהרון מאיר

אך כארכיאולוג שחי כיום, ומביט בשרידי העבר, האפשרות להבין ולחוות את אופי הסעודות החגיגיות של העבר אינו דבר פשוט – היות ואורחות החיים של העבר, על תקופותיו ותרבויותיו המגוונות, שונות שוני רב ממה שמוכר לנו כיום. אחת הדרכים "לגשר" בין תפיסות העולם המודרניות שלנו כחוקרים, לבין ההווי התרבותי של העבר, היא בעזרת ה"אתנו-ארכיאולוגיה".

כלומר, ע"י בחינה של העדויות האתנוגרפיות של תרבויות מסורתיות של היום, שמשמרות דרכי חיים שנעלמו מהעולם המודרני, ואולי אף מדמות בצורה כלשהי אורחות חיים של העבר, בדרך זו אנו יכולים להיחשף לתובנות על איך, אולי, חיו אנשי העבר. ברור לחלוטין שאין קשר ישיר – וחפיפה ברורה – בין מה שנראה בעדויות האתנוגרפיות לבין התרבויות הארכיאולוגיות, אך בהחלט ניתן לקבל תובנות חשובות דרך עדויות אלו.

אם נשוב להסתכל על העדויות מהחגיגות בפפואה שתוארו לעיל, ניתן לראות מספר דברים. למשל – צורת הבישול (ב"מומו") הוא צורה שלא הייתה משאירה הרבה ממצאים ארכיאולוגיים – ולכן – כארכיאולוגיים, עלינו להיות מודעים לאפשרות ששרידי הפעילות של הכנת האוכל יהיו מינימליים בממצא הארכיאולוגי.

שנית – צורת חלוקת האוכל בצורה מאד מעמדית – מאירה את עינינו לאפשרות שמצבים כאלו קיימים, גם בממצאים אותם אנו חושפים בארץ ישראל. ודוגמא נוספת – החשיבות הכלל-קהילתית של החגיגות, והסעודה בתוכן, ותפקידה לשמר מסורות ומסד זיכרונות קהילתיים, הינו דבר שעשוי להיות בעל חשיבות רבה גם בתרבויות הארכיאולוגיות – ועלינו, כחוקרי העבר להיות מודעים לכך. לא פעם אנו, הארכיאולוגים, אומרים: "העבר הוא כמו ארץ זרה" – ואכן, מבט אל תרבויות זרות ושונות - עשוי להאיר את עיננו גם על העבר!