סודות ושקרים – האם מכשיר הפוליגרף באמת אמין?
כיצד פועל גלאי השקר? איך הוא קשור לוונדר-וומן ולסקס בשלישייה? והאם אפשר לזהות שקרים באמצעות סריקה של המוח? בעקבות המחלוקת על חקירתו של תא"ל בוכריס, כל מה שרציתם לדעת על פוליגרף
"הפוליגרף הצבאי: בוכריס שיקר, המתלוננת דוברת אמת", הכריזו הכותרות בתקשורת, בניסוחים שונים. כלי תקשורת רבים נוהגים לייחס לפוליגרף יכולת לחשוף את האמת או את השקר. רובם עושים זאת כמובן מטעמי קיצור, ואינם מוצאים מקום לפרט את ההסתייגויות, אבל שום פוליגרף המצוי בידינו כעת אינו יכול לקבוע אם תא"ל בוכריס (או כל אחד אחר) אנס, עשה מעשים מגונים או עבר עברה אחרת. המכשור הקיים יכול לקבוע לכל היותר אם בוכריס שיקר בתשובותיו על שאלות בעניינים אלה, וגם זה בספק רב. אבל נתחיל מן ההתחלה.
אשת חיל מי ימצא
החלום על מכשיר או שיקוי אמת שיחשוף את צפונות הלב ויגלה שקרים היה קיים משחר ההיסטוריה. את הצעד המעשי הראשון בעניין עשה ככל הנראה הפסיכיאטר האיטלקי בן המאה ה-19 צ'זארה לומברוזו (Lombroso), שבנה ב-1885 מכשיר למדידת לחץ דם לשימוש משטרתי. לומברוזו הניח שכאשר אדם משקר, לחץ הדם שלו עולה. איטלקי אחר, ויטוריו בנוסי (Benussi), הציע בראשית המאה ה-20 להשתמש במדד של קצב הנשימה כדי להעריך אם אדם משקר.
עבודותיהם של שני האיטלקים נותרו עלומות יחסית, והראשון שזכה לפרסום בזכות רעיונות מסוג זה היה אמריקני ססגוני ומרתק – ויליאם מולטון מרסטון (Marston). ב-1915 הוא סיים לימודי משפטים בהרווארד, והמשיך ללמוד שם פסיכולוגיה. בראשית דרכו בתחום הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. מרסטון, שנמשך תמיד לעולם הריגול, ניסה לפתח שיטה לחשיפת מרגלים גרמנים בחקירה.
הוא התבסס על התובנה של אשתו, אליזבת, כי לחץ הדם שלה עולה כשהיא נרגשת או כועסת. מרסטון צירף לשיטה גם מדידה של קצב הנשימה, אך לא הצליח לגייס מימון או תמיכה של גופי ממשל למחקר בתחום, בהיעדר הוכחה מדעית ליעילות שיטתו. הקשיים והכישלונות לא ריפו את ידיו של מרסטון, שהיה אשף ביחסי ציבור. בשנות השלושים הופיע עם גלאי השקר שלו במודעת פרסומת לסכיני הגילוח של ג'ילט, וחשף לכאורה ניסיונות לזייף ולחקות את איכות הסכינים של המפרסם.
נוסף על קידום גלאי השקר שלו, עסק מרסטון בפיתוח תיאוריות פסיכולוגיות על אישיות האדם, והיה גם פמיניסט נלהב. בין שאר רעיונותיו החדשניים, טען מרסטון בריאיון לכתב עת משפחתי כי חוברות קומיקס, שהיו הבידור הזול לילדים באמריקה שלפני עידן הטלוויזיה, עשויות להיות בעלות ערך חינוכי. ההצהרה הזאת סידרה לו תפקיד של יועץ חינוכי באחת מהוצאות הקומיקס הגדולות, ושם הציע למו"ל (כנראה ביוזמת אשתו) ליצור דמות של גיבורת-על אשה בין שלל הגיבורים הזכרים של חוברות הקומיקס.
המו"ל, מקס גיינס (Gaines), נענה, ומרסטון עצמו (בשם העט צ'רלס מולטון) פיתח את דמותה של Wonder Woman (אשת חיל בתרגום העברי) – בעלת כוחות-על רבים. דמותה מבוססת ככל הנראה על אליזבת מרסטון וגם על אוליב ביירן (Byrne) – הסטודנטית שראיינה אותו לאותה כתבה ראשונה על חוברות הקומיקס, והפכה עד מהרה לצלע השלישית בזוגיותם של ויליאם ואליזבת מרסטון.
דמותה של וונדר-וומן הפכה ללהיט עם הופעתה, בראשית שנות הארבעים, ומרסטון המשיך לכתוב את עלילותיה עד מותו מסרטן ב-1947. גם ביצירת הקומיקס לא שכח את גלאי השקר, ונוסף על אמצעים כמו צמידים חסיני ירי, צייד את גיבורת-העל גם בפלצור המאלץ את מי שנכפת בו לומר אך ורק אמת. אגב, לאחר מותו של מרסטון הוסיפו אליזבת מרסטון ואוליב ביירן להתגורר יחד כ-40 שנה, עד מותה של אוליב.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רב-ערוצי
להתקדמות החשובה הבאה בפיתוח גלאי השקר אחראי המדען האמריקאי ג'ון לרסון (Larson). הוא פיתח למשטרת ברקלי שבקליפורניה מכשיר רב-ערוצי ששילב מדידה של לחץ דם ונשימה עם מדידת ההולכה החשמלית של העור, המשקפת את מידת ההזעה של הנבדק. המכשיר נכנס לשימוש ב-1921, ושימש בפענוח פשעים רבים בשנות העשרים והשלושים. עוזרו של לרסון, לאונרד קילר (Keeler), המשיך לשכלל את המכשיר, בעיקר בהיבטים הטכניים של הפעלתו, והמכונות שבנה הן למעשה האב-טיפוס הראשון של הפוליגרף בן ימינו. חוקרים ומהנדסים נוספים המשיכו לשכלל את המכשיר.
כיום הפוליגרף כולל בדרך כלל בדיקות של לחץ דם, דופק, נשימה, הזעה ומידת ההתכווצות של השרירים. מכאן גם שמו המקובל כיום: פולי – רב, גרף – רישום, כלומר מכשיר הרושם כמה ערוצים בעת ובעונה אחת. המכשירים המתקדמים יותר הם מחשבים המשקללים את נתוני הבדיקות השונות למדד המציג לבוחן את הסבירות שהנבדק אמר אמת בתשובה על שאלה מסוימת. עם זאת, גם המכשירים המשוכללים ביותר עדיין לא הצליחו להפיג את עננת החשש כי המכשיר מועד לטעויות. יש אף הטוענים כי שקרנים מיומנים במיוחד מסוגלים להטעות את המכשיר, משום שגופם אינו מגיב על שקר בדרכים אופייניות, כמו הזעה ודופק מואץ.
שאלה של אמינות
בשל הבעייתיות הרבה של בדיקות פוליגרף, הבדיקה מוגבלת לשאלות שהתשובה עליהן היא "כן" או "לא", או לכל היותר לשאלות שאפשר להשיב עליהן במילה אחת. מדידת התגובות הפיזיולוגיות במשך פרק זמן ארוך יותר משנייה או שתיים אינה מאפשרת לקבוע אם חל בהן שינוי של ממש. בתחילת הבדיקה נהוג לכייל את המכשיר באמצעות שאלות נייטרליות (למשל: האם נכון שהיום יום שלישי?) כדי לקבוע את מדדי הנבדק במצב נורמלי. בבדיקה עצמה, נוסף על השאלות הרלוונטיות, נהוג לשאול גם כמה שאלות שנועדו מלכתחילה להלחיץ את הנבדק (למשל: האם שיקרת אי פעם?). השוואת המדדים בעת תשובות לשאלות האלה למדדים בעת שהנבדק עונה על השאלות המהותיות מסייעת לקבוע אם שיקר.
בתנאים אלה, ברור שיש חשיבות עצומה להתנהגות הבודק: אם הוא מאיים או נינוח, מלחיץ או מעודד. גם לניסוח השאלות יכולה להיות השפעה על תוצאות הבדיקה. אף על פי כן, אין בישראל הליך מסודר להכשרתם של בוחני פוליגרף. בדיקה שעשה מרכז המידע והמחקר של הכנסת ב-2007 העלתה שברוב מדינות העולם אין הליכי רישוי לבוחני פוליגרף, וכל אחד יכול לקנות מכשיר, להכריז על עצמו כ"בודק פוליגרף" ולהתחיל לעבוד.
על אף כל הבעיות שהוזכרו לעיל, מצדדי הפוליגרף – וכמובן בעלי המכונים – טוענים כי דיוק הבדיקה עומד על 90-95%. גם אם הטענה נכונה, עדיין מדובר במרווח שגיאה גדול מאוד, אם מביאים בחשבון שכל טעות עלולה לשלוח אדם חף מפשע לכלא, או סתם לגרום לפיטוריו מהעבודה. מחקרים אחרים אומדים את רמת הדיוק של הפוליגרף בסביבות 60%, רק מעט יותר טוב מניחוש אקראי לגמרי. ועדה של האקדמיה האמריקנית למדעיםבחנה עשרות מחקרים בנושא אמינות הפוליגרף ומצאה כי רובם הגדול אינם עומדים באמות מידה מדעיות. גם בדיקה שהזמינה ועדת הטכנולוגיה של הקונגרס בוושינגטון העלתה ממצאים דומים.
בשל כך, בתי משפט רבים מסתייגים מאוד מהסתמכות על בדיקת הפוליגרף. ב-1997 קבע בית המשפט העליון האמריקני בדעת רוב כי "אין תמימות דעים שבדיקת הפוליגרף מהימנה". עם זאת, כל מדינה בארצות הברית רשאית לפסוק בעצמה בסוגיה, ויש מדינות המתירות שימוש משפטי מסוים בראיות המבוססות על בדיקת פוליגרף. בתי המשפט ברוב מדינות אירופה אינם מקבלים בדיקות פוליגרף, ויש מדינות האוסרות גם על שימוש משטרתי במכשיר, לצורכי חקירה.
גם בישראל, בתי המשפט באופן כללי אינם מכירים בפוליגרף במשפט פלילי, וראיה שהתקבלה בבדיקת פוליגרף אינה קבילה כראיה יחידה. במקרים מסוימים אפשר להשתמש בה לחיזוק עדות אחרת. אם תיק בוכריס יגיע לערכאות, יתחשבו השופטים בעדויות שישמעו, ולא בבדיקות הפוליגרף. בשונה מהמשפט הפלילי, המשפט האזרחי בישראל מתיר שימוש בבדיקת פוליגרף אם הדבר מוסכם על שני הצדדים ובכפוף לכמה תנאים אחרים.
אף שרוב בדיקות הפוליגרף אינן קבילות משפטית, הפיתוי לקבל – אפילו תיאורטית – בדיקת שקר אובייקטיבית הוא גדול מכדי שטבע האדם יוכל לעמוד בפניו. לפיכך בדיקות אלה משמשות ככלי בחקירות משטרה, בבדיקות סינון ביטחוני, בראיונות עובדים ובחקירות ביטוח. אפילו כלי תקשורת משתמשים לעתים בחקירת פוליגרף כדי לוודא את אמינות מקורותיהם (או לפחות כדי להגן על עצמם אם יתברר כי הולכו שולל).
לקרוא ישירות מהמוח
בראשית המאה ה-21 גילה החוקר האמריקני דניאל לנגלבן (Langleben) כי בעת אמירת שקר נרשמת פעילות מוגברת באזורים מסוימים במוח. הוא פיתח בדיקת תהודה מגנטית תפקודית, fMRI, המיועדת לגילוי שקרים, וטען כי הגיע בניסוייו לרמת דיוק של 99 אחוזים. מבקרי הטכנולוגיה הזאת מזהירים כי גם אדם השרוי במתח רב עשוי לייצר פעילות מוחית כזאת, ומכיוון שהיא אינה מודדת ישירות דבר שקר, אלא רק תופעה פיזיולוגית, מבחינה מהותית יש דמיון מסוים בינה לבין הפוליגרף הוותיק. עם זאת, גם מבקריה מודים שמבחינה מסוימת היא אמינה יותר מן הפוליגרף: אדם מיומן יכול לשלוט בקצב הלב או ברמת ההזעה שלו, אבל שליטה בגלי המוח כנראה מורכבת הרבה יותר. על אף היתרונות, יחלפו כנראה עוד כמה שנים טובות בטרם תיושם השיטה בקנה מידה רחב – נכון לעכשיו בדיקת fMRI יקרה אלפי מונים מבדיקת פוליגרף, ואפילו ארגוני ביון עתירי תקציב יצטרכו לשקול את עלויותיה.
האם ההתפתחויות העתידיות בחקר המוח יסיטו את מחקר גילוי השקרים לכיוון הזה, ויאפשרו לנו ביום מן הימים להתבונן אל מוחו של אדם? הפיזיקאי האמריקני מיצ'יו קאקו (Kaku) בוחן בספרו "הפיזיקה של הבלתי אפשרי" את האפשרות שבעתיד נוכל לקרוא מחשבות – ואף לגלות שקרים – באמצעים אלקטרוניים. קאקו סבור כי יהיה אפשר לפתח מעין "מילון" שיתרגם פעילות מוחית מסוימת למילה או לנושא הצפים במחשבתנו.
להערכתו, טכנולוגיה כזאת תתחיל להתפתח בתוך כמה עשרות שנים, אבל תגיע לרמה יישומית רק בעוד פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו מאות שנים. זמינותה של טכנולוגיה כזאת תאפשר ל"אח הגדול" המפקח עלינו – או אפילו לחברים שיצטיידו במכשיר מתאים – לדעת מה אנו חושבים על מעסיקינו, על חברינו ועל סדר היום המדיני, וגם לזהות בקלות כל שקר – מבגידות רומנטיות וריגול תעשייתי ועד שקרים לבנים והונאות קטנות. אם לשם מועדות פנינו, אולי עדיף להישאר עם הפוליגרף הישן.
איתי נבו, הוא ממכון דוידסון לחינוך מדעי
אקו"ם