תורת המשחקים: הצצה בלעדית לכנס הגיימרים הישראלי
מכוניות שמשחקות כדורגל, מפלצות שנלחמות זו בזו בכאוס מוחלט וקסדות שמדמות קרב חייזרים אימתני. אריאל שנבל קפץ לכנס הגיימינג שהתקיים בשבוע שעבר בראשון–לציון, וגילה עולם שלם
ברחבת הכניסה של הסינמה סיטי בראשון לציון ניצבים להם דרך קבע כמה פסלים גדולים של דינוזאורים. אף פעם לא הבנתי מה הקטע. עד השבוע. בכנס הגיימינג שהתקיים במקום ושאותו הגעתי לסקר, הבנתי שהדינוזאור הזה הוא אני, ושהמיצג הוא בעצם מחווה גרוטסקית לי ולבני דורי, שמתהלכים להם בעולם נפוחים מחשיבות עצמית, בטוחים שהם שולטים במצב ביד רמה, חושבים שהם מעודכנים ורלוונטיים, בעוד שלמעשה הם זן נכחד שעדיין לא הפנים שעבר זמנו.
נסו לדבר עם גיימר צעיר במשך חמש דקות, והווייז שלכם כבר יכוון אתכם בעצמו לאחוזת ראשונים. כמות הפעמים שבהן נאלצתי להרכין את ראשי במהלך הערב הזה לעבר מוצא פיו מלא הברזלים של גיימר צעיר, שממנו יצא עוד מושג שלא הצלחתי להבין איך מבטאים או מה לעזאזל הוא אומר, משתווה רק למספר הפעמים שבהן הבטתי בעיניו התמהות של יוסי, הצלם שהתלווה אליי, מנסה לחפש אחיזה כלשהי בעולם דיסטופי שכביכול מתנהל בשפת האם שאני דובר כבר 40 שנה, אבל איכשהו העברית שמדברים פה לא דומה ולא קשורה לעברית שאותה אני מכיר.
נערה בת 17 המחופשת לדמות ממשחק מחשב כלשהו - יש לה חרב ביד אחת ומסור בשנייה, אני נוטה לשער שזהו משחק שצריך להעביר בו כמה שיותר זקנות את הכביש - מבחינה בנו. את שני הקשישים האבודים ביער הדיגיטלי שמשתרע על פני מחצית מקומת הקולנוע של הסינמה סיטי, היא מפנה באדיבות השמורה לחוסים לאולם מספר 23. "יש שם עכשיו את אליפות החורף של ליג אוף לג'נדס. זה משחק מגניב, אתם בטוח תיהנו".
רגע של ויקיפדיה: "ליג אוף לג'נדס" הוא משחק המחשב הפופולרי ביותר בעולם כיום. זוהי זירת קרב מרובת משתתפים, שבמסגרתה מנסים שחקני קבוצה אחת להרוס את הליבה של הקבוצה היריבה. שדה הקרב נקרא כאן "מפה", ויש שלוש כאלה. כל משחקון נמשך בין עשרים דקות לשעה.
חזרה לסינמה סיטי.
בתוך האולם החשוך יושבים מאות דרדקים וצופים בסרט. אבל הסרט הזה, בניגוד לסרטים המוקרנים כאן בדרך כלל, מבוים ממש עכשיו: שתי קבוצות, בנות חמישה שחקנים כל אחת, יושבות מול מסכי מחשב ענקיים וקעורים שגבם לקהל. הם נלחמים אלה באלה, בבליל מסמא עיניים וקקופוני של צבעים, דמויות, רעש וצלצולים. את המשחק מלווים שני פרשנים שיושבים על הבמה, ובשידור חי הם מלווים את ההתרחשויות ממש כמו במשחק כדורגל שיצא משליטה.
מכיוון שיוסי ואני נתקלים במשחק לראשונה בחיינו העלובים, השלכנו את יהבנו על הפרשנות. כמו שרובכם כבר יכולים לנחש, זו הייתה טעות קשה.
"אני מניח שהם ייכנסו בשנייה שתהיה להם האופציה", אמר בטון בוטח פרשננו לענייני מפלצות. "יש להם גם את הגוסט, שהוא יכול לרוץ איתו קדימה ולהגיע מהר במידל. מצד שני, אנחנו רואים את נאני באזור ויכול להיות מעניין". רגע לפני שנהיה אשכרה מעניין - בכל זאת נאני והגוסט יכולים להגיע למידל, מה שלא קורה כל יום, הפרשן השני מתפרץ והכריז: "ווארדים בדרך! קאפקייק עדיין לא סיים וחתך את הבילד באמצע".
אהה. אני אומר ליוסי בלחש שבחישוב מהיר הבנתי בערך כל מילה רביעית. יוסי מביט בי בעיניים מזוגגות ולא מצליח להשיב. הפרשנות ממשיכה.
"הקבוצה האדומה שולטת בארליגיים, בניגוד למה שהיה עד עכשיו, לפחות בטאונט הראשון. אבל רגע! אוי לא! נאוטילוס שבר את הצלילה בדיוק בסוף ויוצא החוצה".
יוסי ואני במצב ברור של הלם קרב. אנחנו מביטים זה בזה ומחליטים שאין ברירה אלא לתפקד כאילו היינו במצב נורמלי ובמציאות שפויה ויומיומית, אחרת לא נצליח לעשות את עבודתנו. אנחנו מחייכים זה לזה, מרגיעים אחד את השני במבטים ובהבטחה טלפתית שהכול יהיה בסדר ושעוד מעט הסיוט ייגמר ונלך לקבל תרופות מטשטשות. חוזרים לפרשנות.
"תראה, הדרייק לא נותן הרבה עכשיו אבל עוד כמה דקות זה יכול להשתנות. יש להם כמעט שלוש קיי גולד והנה הוא מוריד את הטאוור". הפרשן הראשון כמעט נשנק מהתרגשות, מה שקצת מוזר כי על המסך מתקיימת בדיוק אותה התרחשות מבורדקת כמו לפני שתי דקות, ואז הוא היה רגוע לחלוטין.
"זו דמות די סקוויצ'ית", מפטיר בנונשלנט השני, "אז זה לא כל כך נורא כי היה פה דיסאינגייג' לקבוצה הכחולה. מוכרח לומר שזו בחירה מוזרה - הוא מצטרף לבוטליין ולא למידליין, מוצא את הפלאש, עומד למות, מצליח למות והם מנסים לברוח. האם נאוטילוס יצטרף מלמעלה? הוא נותן לו את הסנייר בבייסיק-שוקט, נתפס על ידי הקיו ומנסה לחסום. הנה, הם איבדו את הבוטליין טאוור ואת המידליין טאוור!"
מחיאות כפיים סוערות מכיוון הקהל, שבבירור הבין כל מילה ומילה, רומזות לנו בעדינות שכנראה נגמר פה קרב בניצחון של אחד הצדדים. הפרשן הראשון פונה למשפט סיכום, ואנחנו מנסים להקשיב טוב, אולי נבין לפחות עכשיו משהו: "הפרוטובלט, הדאמאג' שלו חזק. יש כאן קומבו של מג'יק דאמאג', וזה עוד בלי להחשיב את הג'אנגלרים".
אנחנו יוצאים מובסים מאולם 23 ופונים למתחם הווירטואל-ריאליטי.
תחום הווירטואל-ריאליטי הוא הדבר הבא בתחום הגיימינג. מיטב החברות משקיעות מיליוני דולרים בפיתוח המוצר שירחיק את דור העתיד מקיום קשר אנושי בר קיימא, והוא מתאפיין בחוויה משחקית לכל החושים. בפועל, זה אומר בעיקר משקפות וקסדות תלת-ממדיותשמונחות על העיניים ומאפשרות צפייה ב-360 מעלות. שני משחקים כאלה הוצגו ב"GAME ON", ובשניהם המטרה היא להרוג חייזרים, חזירים ושאר מרעין בישין שצצים מכל מיני מקומות ובכל מיני זוויות.
על הדרך, הצופה מהצד זוכה לראות את חברו המשחק מתהלך אנה ואנה כאידיוט מושלם, מנופף בידיו ורוקע ברגליו כנשוך נחש, רודף אחרי אויבים דמיוניים ומעווה את פניו באופן חשוד. בדקות הראשונות החוויה אכן נחמדה, אבל אחרי שעמדת על גג בניין במשך כמעט רבע שעה והרגת חייזרים תוך כדי שהורדת בטעות אגרוף למפעיל המתקן עת התלהבת קצת יותר מדי, זה מתחיל קצת לשעמם.
"האמת היא שיש לנו הרבה משחקים", אומר לנו גיא מפעיל התחנה כשאני קצת מתלונן על היעדר העניין, "פשוט יש כאן תורים ארוכים אז הבאנו את המשחק הכי קצר כדי להספיק כמה שיותר". הילדים מתלהבים בטירוף ויורים לכל עבר. צפייה של כמחצית השעה בנערים ונערות המרכיבים על ראשם את קסדות הווירטואל-ריאליטי מביאה למסקנה חותכת אחת: כרגע המחיר שלה עדיין גבוה, כ-2,500 שקל.
ברגע שהמחיר ירד והיא תהיה זמינה בכל בית, אתם יכולים לשכוח מהילד עד שיתגייס. כבר עכשיו הם לא רואים אותנו ממטר, הקסדה הזו תגרום לכך שהם לא יראו אותנו במובן הכי פשוט של המילה.
כדי להירגע קצת מכל העתידנות, יוסי ואני מדדים לעבר מתקן פשוט לכאורה: מושב רכב עם הגה, שבאמצעו מונח שלט של קונסולת אקסבוקס. מלפנים ישנו מסך, והנה משחק של מירוץ מכוניות כמו פעם. הבעיה מתגלה כשמתברר שהאוטו תקוע באיזו גדר מהמשחק הקודם, ואנחנו לא מצליחים לעשות רוורס. בצר לנו אנחנו מנסים ללחוץ על כל הכפתורים, בהיסטריה הולכת ונראית לעין, מה שלא מוסיף לפאסון שלנו - שגם ככה לא התחיל בנקודה מי יודע מה גבוהה - בעיני העוברים והשבים.
לאט-לאט מתאספים סביבנו אנשים, חלקם מנסים לעזור ולסייע וחלקם פשוט נהנים מההצגה. אבל אף אחד מהם לא מכיר את המשחק. הוא חדש מדי, והמפעיל שאמור לקדם את המשחק הלך לפני חצי שעה וטרם חזר. מי יודע, אולי הוא משמש עכשיו כפרשן באולם 23. בסוף אנחנו עושים לקונסולה ריסטארט. אנחנו מפזרים לכל עבר חיוכים מלאי סיפוק ואומרים בידענות, נו, בסוף כל המחשבים האלה אותו דבר. רק ריסטארט עוזר להם.
בקצה המסדרון, באולם מספר 26, מתקיימת לה ברגעים אלה ממש אליפות ישראל ברוקט-ליג. מהו רוקט-ליג, אתם שואלים? ובכן, זהו משחק כדורגל מוטורי. מה? כן, בדיוק. כדורגל מוטורי - משחק כדורגל שמשוחק על ידי דמויות של מכוניות. זה נשמע כל כך אווילי, שאני מרגיש צורך לדבר על זה עם לפחות אחד מהילדים שמשחקים כרגע במשחק בהמוניהם.
אהלן שחר.
"ממצב".
באיזו כיתה אתה?
"ו'".
תגיד שחר, אתה נראה ילד חכם. איך הגעת למצב שבו אתה משחק במכוניות שמשחקות כדורגל. זה הרי לא הגיוני.
"אבל זה כיף. אני אוהב כדורגל, אוהב מכוניות, וזה מגניב".
איך בכלל שמעת על המשחק הזה?
"היוטיוברים שאני אוהב לראות מדברים על זה הרבה".
המה שאתה אוהב לראות?
"היוטיוברים".
אה. ותגיד, אם אמציא משחק של סוסים שמשחקים טניס, נראה לך שהטיוברים שלך יאהבו אותו?
"יוטיוברים, לא טיוברים. הכול תלוי אם זה יהיה פאן ומצחיק. קח בחשבון שזה יכול להיות נוּבּ רציני.
שזה יכול להיות מה?
"נוב. כלומר גרוע".
אבל באמת עכשיו, שחר, כמה זמן אפשר לשחק במכוניות שמשחקות כדורגל.
"הם כל הזמן מחדשים. לא מזמן הם זכו בגיים אוף דה ייר (משחק השנה, למתקשים) והוסיפו מלא מודים חדשים".
מודים?
"מצבים. למשל שהכדור מרובע. או שהעולם שאתה משחק בו נוטה הצדה. או שפתאום זה הופך לכדורסל".
נו, אם הגיעו גם לכדורסל אז סוסים שמשחקים טניס זה לא כזה רחוק.
"החברה הזו עשתה לפני זה עוד משחק שלא הצליח. הוא היה של מירוצי מכוניות. רק כשהיא חיברה אותו לספורט זה פתאום הפך למגניב. טניס זה ספורט?"
שחר, אנחנו המבוגרים משחקים קנדי קראש. מה אתה חושב על זה?
"לא מכיר".
GAME ON הוא כנס רציני. התוכנייה שלו גדושה ומלאה כמו כל כינוס מדעי בינלאומי שמכבד את עצמו, עם שלל פעילויות, הרצאות, הקרנות בכורה והדגמות. החל מהשעה 13:30 ועד עשר בלילה רוחשת לה כאן סצנת הגיימינג הישראלית, שכוללת גם דוכני מרצ'נדייז עם ציוד מחשבים מיוחד, פוסטרים, בובות ותחפושות.
מפתיע ומשמח לגלות שאת כל האופרציה המורכבת הזו מנהלים בחורים צעירים מאוד. מתן מפורטל הגיימינג הישראלי IPG אומר לנו שהוא בהחלט מרוצה ממספר הבאים, אלף איש בכל אחד משני הימים שבהם התקיים הכנס, בימים רביעי וחמישי בשבוע שעבר. "בעיקר מגיעים לפה בנים בני 15 עד 17, אבל כמובן שיש גם בנות שאוהבות לשחק, וגם לא מעט מבוגרים. סך הכול התחום הזה של הגיימינג קיים חזק בארץ כבר עשרים שנה, יש כבר ותיקים בתחום וחלקם עדיין מתעניין בחידושים".
במסגרת השיטוטים במתחם אני מצליח פה ושם להיתקל בבגירים. חלקם מארגנים את התערוכה, חלקם מפתחים של משחקי אינדי שבאו להציג את מרכולתם, חלקם, מתברר, בסך הכול סדרנים. את כולם אני מעמת עם עובדה שדי מציקה לי בשעות האחרונות. תשמעו חבר'ה, אני אומר להם, בסוף, כמעט כל המשחקים מתמקדים באלימות ובמכות. חוץ ממשחקי הספורט כמובן, למרות שגם בפיפ"א אפשר לכסח את מסי או רונאלדו חופשי ולגמור לו את העונה. זה מה שאנחנו רוצים ללמד את הנוער שלנו?
מאיר אטון, מפתח משחק אינדי שמוצג בכנס, אומר שזה לא מדויק. "יש פה הרבה משחקי אסטרטגיה. צריך לחשוב הרבה כדי לנצח". אבל בסוף איך מנצחים, אני שואל אותו. "הורגים את המלך של הקבוצה השנייה", הוא עונה. נו, אבל זו שוב אלימות. "זה לא העיקר פה", הוא מתעקש. יש משחקים שהם באמת אלימים, שלנו זה קודם כול לחשוב". לחשוב איך להרוג את היריב שלך, אני לא מרפה. "אבל קודם כול לחשוב", הוא אומר ומתפנה לנער שהתיישב לשחק ורוצה להבין ממנו איך בדיוק מחסלים וכמה שיותר מהר את דמויות הקבוצה היריבה.
ליאורה גביש מפתח-תקווה הגיעה לכאן עם בנה עילאי. הוא ילד חמוד בכיתה ד', עם מודעות עצמית מפותחת וכושר ביטוי מבהיל ממש. "איך שמעתי על הכנס? אני גיק. גיקים שומעים על הפסטיבלים הנכונים, יש לנו מקורות מידע, שמעתי על הכנס הזה בכל מקום אפשרי".
אז איך זה שאני למשל לא שמעתי עליו עד שהעורך שלח אותי לסקר אותו?
"אתה כנראה לא מנוי של היוטיוברים שאני צופה בהם".
עוד פעם היוטיוברים האלה? מה זה בכלל.
עילאי מנסה לגייס את כל הסבלנות שיכול לגייס ילד בכיתה ד' כשמולו עומד סבא נרגן. "אלה אנשים שמפעילים ערוצי יוטיוב בכל מיני נושאים. הסיבה העיקרית שגללה באתי לכאן היא פאנל של שלושה יוטיוברים שאני מכיר. עם אחד מהם אפילו הצטלמתי. אולד סקול".
זה השם שלו?
"זה השם של הערוץ שלו. הוא מתמחה במשחקי רטרו, מסביר איך עובד הקוד שלהם. זה מגניב לגמרי. קוראים לו רפאל".
מאוחר יותר תקרא לי ליאורה מקצה המסדרון בהתרגשות ותציג אותי בפני רפאל. הבחור הוא סלב רציני כאן, והשיחה שלנו, שהיא כמובן דו-שיח של חירשים, נקטעת שוב ושוב על ידי ילדים שרוצים לעשות איתו סלפי.
במה מתבטאת העובדה שאתה גיק?
"קודם כול תשוקה".
תשוקה למה?
"לידע, לספרים כמו 'יומנו של חנון'. יש יוטיוברים שמלמדים את הילדים לקלל ולדבר לא יפה. אני צופה רק באלה שנותנים לי ידע".
ליאורה מתערבת ומחדדת: "הוא אמנם נמצא לא מעט שעות מול המסך, אבל התנאי שלנו הוא שיהיה מדובר בתוכן מקורי וראוי. יש הרבה שהם לא מקוריים ומדברים בשפה לא ראויה, ואנחנו מאוד מקפידים על זה".
עילאי, מתי אתה מתנתק מהמסך?
"כשאני מטייל".
אה, יפה, מטייל בארץ וזה.
"לא, כשאני מטייל בחו"ל".
אה.
ביציאה מהסינמה סיטי אני שואף את האוויר הצלול של מערב ראשון-לציון ומנסה להירגע מסחרחרת האורות והקולות שהייתה מנת חלקי בשעות האחרונות. זה כבר לא העתיד, זה ההווה, ואנחנו המבוגרים מהלכים בו כסומים באפלה. אני מתניע את האוטו ומכוון את הווייז לעבר הבית שבפתח-תקווה. אני מרגיש רגוע ונינוח - כאן אני יודע בדיוק איפה נמצא הרוורס, איפה לוחצים כדי לנסוע קדימה, ולא תלוי בשום ריסטארט.
בפנייה שמאלה לרחוב משה דיין בואכה כביש גהה, אני נותן עוד הצצה קטנה לעבר הסינמה סיטי, שם השארתי כמה ידידים חדשים שאוהבים לשחק במכוניות שמשחקות כדורגל ושמפעילי ערוצי יוטיוב הם מבחינתם סלבס יותר מיונית לוי או צביקה הדר. ואז, רגע לפני שהסינמה סיטי נעלם מהעין, אחד הדינוזאורים שניצבים ברחבת הכניסה קורץ לעברי.
אקו"ם