הפצוע הראשון של האינתפאדה מסתער על עיריית ירושלים
במשך שנים פועל דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון של האינתפאדה הראשונה, למען נפגעי פעולות האיבה. הוא ביקש לכלול אותם במסגרת יום הזיכרון, יזם אירועי תרבות בנושא ואף הדגיש כי ביכולתו לתרום למרות נכותו. כעת הוא מוביל את רשימת הבית היהודי בבחירות למועצת עיריית ירושלים
"החשיבות של בניית החורבה היא לא רק בתור בית כנסת יפה, אלא בסמליות של שיקום מבנה שחרב", מסביר קלמנוביץ'. " לא יכולתי לסבול את הקשת של טדי קולק. בעיניי הקשת הנציחה את החורבן בעוד אנחנו בונים וממשיכים הלאה".
קלמנוביץ' יודע דבר או שניים על שיקום. כפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה הוא שהה במשך שנה שלמה במחלקות השיקום של בית החולים הדסה, אך לא נתן לפציעה לפגוע בחייו. הוא הבעלים של משרד רואי חשבון גדול בירושלים, ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה וכיהן בשורה של תפקידים ציבוריים כמו יו"ר ארגון "זוכרים" ויו"ר דירקטוריון החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי.
כעת הוא נכנס לראשונה בחייו לזירה הפוליטית ומוביל את רשימת הבית היהודי למועצת העיר ירושלים. "המסר שחשוב לי להעביר הוא אחדות ותקווה", הוא מצהיר.
"לעם ישראל היסטוריה ארוכה, ואנחנו רק חלק קטן וקצר בה. ההמשכיות חשובה - לא לשקוע בדיכאון ובמרה שחורה. עם ישראל סבל, סובל ויסבול עוד הרבה מאוד, ובכל זאת הוא ממשיך את קיומו. אני הקטן שסבלתי, שלא האמינו שאני אשרוד, מהווה סמל לכך".
קלמנוביץ', יליד ירושלים ודור שביעי בעיר, עבר לאחר נישואיו לגור בבית אל. ב-31 בינואר 1988, כשחזר לביתו לאחר יום עבודה בירושלים, נזרק עליו בקבוק תבערה. "באותה תקופה לא היו כבישים עוקפים ונסעתי ברכב שלי חזרה הביתה", הוא משחזר. "בפיתולי אל-בירה, באזור המוסכים, המתין נער מאחורי גדר של בית לאוטובוס שהיה אמור לעבור. אני עברתי עם הרכב שלי והוא החליט לזרוק את הבקבוק עליי. באותה תקופה הרדיו הפלסטיני הסביר איך להכין בקבוקי תבערה".
הבקבוק פגע בשמשה ובתוך שניות כל הרכב נדלק. למזלו, קלמנוביץ' שירת בחיל השריון ואומן בלחלץ את עצמו מטנק בוער ולהתגלגל על הקרקע. "לקח לי כמה שניות להבין מה קורה", הוא מספר. "זו היתה תחילת האינתיפאדה ועצרתי את המכונית בצד הכביש. התקשיתי לצאת מהרכב הבוער בגלל שבקבוק התבערה היה קרוב לאבזם חגורת הבטיחות, כך שלא יכולתי להשתחרר.
"הכנסתי את היד הימנית לתוך האש - לכן היא נפגעה קשות - ויצאתי החוצה. ניסיתי להתגלגל על האדמה, אבל מכיוון שהאירוע קרה בחורף היה בוץ שלא עזר לכבות את האש. רצתי לצד השני של הכביש, שם ראיתי ערימה של חול וחצץ, ותוך כדי ראה אותי רוני עוזרי, מזכיר היישוב עופרה. הוא עזר לי לכבות את האש שהדליקה אותי".
למרות פציעתו הקשה נותר קלמנוביץ' בהכרה ואף הורה למסייעיו מה לעשות בקור רוח. "עוזרי הציע לי להזמין אמבולנס, אבל אמרתי לו שבמצבי אמבולנס לא יעזור ושאני צריך להגיע לבית חולים כמה שיותר מהר", הוא אומר. "הוא נסע במהירות מטורפת ואני זוכר שאמרתי לו שייזהר, שלא יעשה תאונה בדרך".
קלמנוביץ' אובחן כסובל מכוויות דרגה שלישית ב-75% מגופו , והרופאים העריכו את סיכוייו לשרוד כקלושים. הוא היה חבוש בכל חלקי גופו ואת התחבושות היה צריך להחליף פעמיים ביום מחשש לזיהום.
"תחשבי איך כואב לך להוריד פלסטר מפצע קטן ותדמייני מה זה אומר להחליף תחבושות בכל הגוף. את הצעקות שלי שמעו בקומה מעל", הוא מספר.
הפציעה היא זו שהובילה אותו לעשייה ציבורית. "בטיפול נמרץ נדרתי נדר שאם אשרוד את הפציעה הקשה, אתרום לחברה שעזרה, תמכה והתפללה למעני ברגעים הכי קשים".
כפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה קלמנוביץ' זכה לחיבוק מהחברה הישראלית, אך נלחם כדי לקבל הכרה מהממסד. הוא ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה ופעל להקמת אנדרטה לחללי ולנפגעי פעולות האיבה בהר הרצל. הוא גם נאבק למען הכללת נפגעי פעולות האיבה במסגרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואף יזם את המופע "זוכרים, שרים ומספרים" בערב יום הזיכרון.
מה שהחל לפני שמונה שנים כאירוע קטן בבית ציוני אמריקה, הפך למופע שממלא את בריכת הסולטן ומשתתפים בו מיטב האמנים. "המסר של הערב הוא הביחד והתקווה לעתיד", הוא אומר. בשנה האחרונה, למשל, שר דודי קאליש, חסיד בעלז, את "שפכי כמים לבך" לצד שלומי שבת וריטה.
"בשנים הקודמות סיפרנו על החלל הראשון של הנח"ל החרדי והבאתי את יו"ר יד לבנים הדרוזי, סב ואב שכול בעצמו, לשאת דברים", אומר קלמנוביץ', שמספר את הסיפור האישי שלו כדי לשלוח מסר לנפגעי טראומה אחרים.
"כשנפגעים הופכים לתורמים שמעורבים בציבור. התרומה מעצימה מאוד ומראה לחברה שגם מי שנכה כמוני, עם 100% נכות , יכול להיות מעורב ויכול לתרום. לא חייבים להיות נטל אלא אפשר גם להיות חלק מהחברה היוצרת".
בבחירות הקרובות קלמנוביץ' לוקח את העשייה הציבורית לשדה הפוליטי. "אני רואה בפוליטיקה כלי ליישום מטרות גדולות", הוא אומר. "אפשר לעבוד מבחוץ ולהשפיע, אבל יש כוח אחר לעבודה מבפנים". קלמנוביץ' לא מרגיש בנוח להתראיין מעמדת הפוליטיקאי ומגלה קצת חשדנות. "זו שפה אחרת", הוא מודה, "אבל מהמקום הזה ניתן להשפיע".
הנושא שקרוב ללבו הוא החינוך. "בעיניי הכל מתחיל ונגמר בחינוך", הוא קובע. "חינוך זה לא רק מורה או גננת שעומדים מול ילדים. חינוך בא באמצעים של תרבות. למשל, שיפור פני העיר באמצעות חינוך האוכלוסייה במקום לפתור את העניין בלשכור מנקי רחובות. צריך לחנך אנשים להרים נייר מהרחוב כי הם חלק מהעיר הזו".
קלמנוביץ' טוען שהחינוך זורם לו בעורקים. "בכל הפעילויות שלי אני מחנך", הוא אומר. "גם במופע של יום הזיכרון אני מחנך - לחוויה אחרת של זיכרון וישראליות, כזו שמכילה את כולם".
קלמנוביץ' שואף להביא את בשורת האחדות לירושלים. "יש המון מחלוקות בעיר - הסינמה סיטי, מתחם התחנה, חניון קרתא, רחבת הכותל", הוא אומר.
"קל מאוד למצוא את המחלוקות. על מנת להמציא כותרות יוצרים מחלוקות. ירושלים היא עיר נפיצה - אמנם גרים בה רק 600 אלף תושבים, אבל עיני העולם נשואות אליה. צריך להיות חכמים ובעיקר אחראיים. הבית היהודי יהיה המבוגר האחראי. לשבור את הכלים זה קל, אבל לגלות אחריות ולהכיל אחרים זה קשה. הבית היהודי צריך להיות הגשר בין כולם".
אצלו בבית קשה למצוא אחדות. חברי הסניף הירושלמי של המפד"ל-הבית היהודי התקוטטו על רשימת המועמדים למועצה, הגישו תביעות משפטיות ולבסוף התפצלו לשתי רשימות: "ירושלים מאוחדת", בראשות סגן ראש העיר לשעבר שמואל שקדי ופעיל הימין הקיצוני אריה קינג, והבית היהודי, אך קלמנוביץ' מסרב להתייחס לכך. "אני יכול לדבר רק על עצמי", הוא אומר.
"המילה מפלגה מגיעה מהמילה פלגנות. אני באתי לאחד". הוא גם מודע לכך שהדיבור על האחדות נשמע מלוקק. לדבריו "אני לא תמים ולא נאיבי. ברור שבכל מקום יהיו מחלוקות. לפני 15 שנה אף אחד לא דמיין שנפגעי פעולות האיבה יהיו חלק מיום הזיכרון. אף אחד לא דמיין את בית כנסת החורבה. אם אני הצלחתי במשימות האלה, אני מאמין בעצמי. אני בא ממקום טוב".
קלמנוביץ' מסרב להסגיר במי הבית היהודי תתמוך לראשות העיר. "הבוחרים שלנו הם בעלי חשיבה עצמאית. ימי סלאח שבתי חלפו ועברו מן העולם. גם אם אני אגיד להם במי לבחור, הם יעשו את החשבון שלהם עם עצמם".
נא להמתין לטעינת התגובות
