פיקוד דרום: המפלגה שרוצה להפוך את דרום ת"א לרמת אביב ג'
מתנחל לשעבר, פעילה חברתית ועורך התוכנית "הישרדות" איחדו כוחות לטובת מטרה אחת: מהפכה בשכונות דרום תל אביב. בראיון מיוחד רגע לפני הבחירות לעירייה הם מסבירים איך אפשר להפוך את נווה שאנן לרמת אביב, מה צריך לעשות כדי לשפר את החינוך בשכונת שפירא, ולמה בעיית המסתננים היא רק סימפטום
שיעור ההצבעה בדרום העיר בבחירות הקודמות עמד על 32 אחוזים בלבד - עשרה אחוזים פחות משיעורי ההצבעה הכלליים בעיר. כלומר, רק אחד מכל שלושה תושבים בשכונות ההן הטריח את עצמו לקלפי בבחירות 2008, ובמספרים- 40 אלף בלבד מבין 120 אלף בעלי זכות בחירה.
את הנתון הזה, שנובע אולי משילוב של אדישות וייאוש, רוצים חברי סיעת "דרום העיר" לשנות. חברי המפלגה החדשה, שהוקמה לפני חודשיים בלבד ומצטיירת בסקרים וברחוב כבשורה החמה של הבחירות בתל אביב, מכוונים גבוה ורוצים להביא לקלפי יותר מחמישים אחוז מצביעים באותן שכונות. רק אחוז הצבעה כזה, הם אומרים, יחזיר את הדרום לתל אביב.
חברי דרום העיר הם אנשים שאולי רק דן שילון והמעגל שלו יכולים לקבץ יחד. מספר אחד ברשימה הוא חיים גורן, איש חינוך צעיר, מתנחל לשעבר שגדל בקרני שומרון, בוגר ישיבת הסדר וחבר הגרעין התורני בשכונת שפירא.
אחריו ברשימה ממוקמת סוזי כהן, פעילה חברתית ותיקה שגדלה בקריית שלום ומתגוררת בה. עד לא מזמן ניהלה כמה חנויות ביגוד. את השלישייה הראשונה סוגר דן פאר, איש תקשורת שגדל בשכונת אנשי קבע ביבנה, יוצר דוקומנטרי ועורך התוכנית "הישרדות", שבעשור האחרון חי בשכונת נווה שאנן. אם נאמין לסקרים ולאווירה ברחוב, יש סיכוי סביר שהשלישייה הזאת תמצא את עצמה לאחר הבחירות במועצת העיר.
גם הבאים ברשימה מצביעים על הגיוון. אפשר למצוא שם את דרור קהלני, מנהל אחזקה, יליד שכונת התקווה; את אלי לנדס, מדריך אמנויות לחימה משכונת "יד אליהו" ; את שפי פז, מעצבת ומעמדת ספרים משכונת שפירא; ואת אביגיל שאובי-גולן, מנהלת חשבונות שמתגוררת דווקא במרכז העיר.
החבורה הזאת לא מכירה מהיום. המציאות המטרידה שנכפתה בשנים האחרונות על תושבי דרום העיר חיברה ביניהם כבר לפני כשנתיים, כשיצאו למאבק נגד ריכוז המהגרים והמסתננים בשכונותיהם. מה שלא עשו שנים של הזנחה בחינוך ובתשתיות, ומה שלא עשו הזיהום והרעש של התחנה המרכזית, עשו כ-50 אלף מהגרי עבודה שהגיעו לשכונות הדרום.
סוזי כהן, בת 40, היא "דרומית" מלידה. בבית הספר ביאליק-רוגוזין שבו למדה בנערותה רוב התלמידים כיום הם ילדי עובדים זרים. כבר בילדותה חשה כהן שהיא וחבריה בדרום מופלים לרעה לעומת ילדי הצפון, אבל את הפעילות החברתית שלה החלה רק כשבנה הגדול נכנס לגן.
היא נבחרה לוועד שכונת קריית שלום ודאגה לשיבוץ גננות מנוסות בגנים שם, וכשילדיה למדו בבית הספר היסודי "גבעת השלום" כיהנה במשך שבע שנים כיו"ר ועד ההורים, והביאה בין השאר להחלפתו של המנהל.
היום שני בניה לומדים בתיכונים מקצועיים בדרום תל אביב ובמרכזה, ובתה לומדת בבית הספר היסודי בקריית שלום. "דרום תל אביב מוזנחת המון שנים", היא מודה. "אף פעם לא קיבלנו את התקציבים והמשאבים שמגיעים לנו, ומעולם לא התייחסו אלינו כפי שמתייחסים לאנשי המרכז או הצפון. אבל הבעיה שהובילה אותנו להקמת הסיעה הייתה סוגיית המסתננים.
"בגללה קמנו ואמרנו שאי אפשר להמשיך לקבור אותנו לעוד חמש שנים. כפעילי שכונות ואנשי עשייה היינו נפגשים הרבה במאבקים שהובלנו, ואז אמרנו: בואו נתאחד לרשימה אחת ולא נפספס את ההזדמנות של הבחירות הקרובות".
חיים גורן, בן 32, הצטרף לפני שבע שנים עם אשתו אפרת לגרעין התורני "שקמים" שנוסד לפני 12 שנים בשכונת שפירא. במקביל לחינוך ולהוראה בתיכון "ראשית" בשכונת התקווה, החל גורן לרכז את הפרויקטים של הגרעין ולשמש כגבאי בבית הכנסת "הפועל המזרחי" בשכונה. לפני כארבע שנים נקרא גורן להצטרף לוועד השכונה, ונענה לאתגר.
"גיליתי שהפעילות בוועד מרחיבה את תחום העשייה שלי ומביאה אותי לעסוק באג'נדה של השכונה ולא רק של הגרעין", הוא אומר. השלב הבא היה הצטרפות לוועד שכונות הדרום, מה שהגביר את פעילותו ככל שבעיית מהגרי העבודה הלכה והתעצמה. הוועד ארגן הפגנות ואירח בשכונות חברי כנסת ושרים שבאו לעמוד מקרוב על הבעיה.
תוך כדי פעילות התחדדה אצל גורן התובנה שזה עדיין לא מספיק. "אתה מוצא את עצמך חוזר עם סיפוק גדול מסיור בשכונה עם שר או מפגישה בכנסת, אבל אחרי שבועיים אתה שואל את עצמך איך כל זה השפיע. עשיתי פה סיורים עם מחצית מחברי הכנסת, אבל הדבר הכי טוב שיצא מהסיורים הללו היה איזה פוסט מפרגן שהם העלו בפייסבוק. הבנתי בהדרגה שכל זה לא משפיע כמו כניסה למועצת העיר", הוא מסביר.
ההיכרות של גורן עם שכונות הדרום העמיקה, ולטענתו גרמה לו להכיר בכך שבעיית המסתננים היא רק סימפטום: הדרום זקוק לפתרון כולל שיושג רק באמצעות כוח פוליטי. "ראיית מכלול הבעיות היא אחד הדברים שמייחדים את הרשימה שלנו. יש רשימה אחרת שנקראת 'תל אביב בטוחה', ומהשם שלה אתה מבין שהיא מכוונת רק לנושא המסתננים.
"אנחנו לא אומרים שהמסתננים הם הבעיה העיקרית אלא שהם סימפטום לבעיה השורשית - שדרום העיר הפכה לחצר האחורית של תל אביב. אם נפתור את זה, תיפתר גם בעיית המסתננים".
גם אצל דן פאר, בן 37, הכניסה לפוליטיקה הבשילה בהדרגה. לשכונת נווה שאנן הוא הגיע אחרי עשר שנים שגר בשדרות רוטשילד, ולדבריו המעבר ממרכז העיר לדרומה היה חד מאוד.
"לראשונה בחיי התחלתי להבין מהו קיפוח ומהי אפליה, ואיזה הבדל יש בין מדינת הצפון למדינת הדרום. תמיד חייתי בתחושה שמגיע לי הכל וכל מה שרציתי קיבלתי, ורק כשהגעתי לנווה שאנן הרגשתי פתאום שאני מופלה לרעה, למרות שאני משלם ארנונה כמו אזרחים אחרים.
"בחמש השנים האחרונות ראיתי איך השכונה שלי נכבשת בהדרגה. עוד ועוד מיניבוסים מגיעים הנה ופורקים אנשים אומללים, מסכנים, פוסט-טראומטיים, מתחת לבית שלי. הם ישנים בחדר מדרגות או על הספסל והופכים את החצר שלי לשירותים.
"כשאתה מתקשר לעירייה הם אומרים לך 'אין לנו מה לעשות, זו אחריות של המדינה', וכשאתה שולח מכתבים לשרים הם מפנים אותך לגורמים העירוניים. כל אחד זורק אותך למישהו אחר, ובסוף מי שסובל הם גם תושבי המקום וגם האומללים שהונחתו פה. נוצר כאן מעגל אומללות שלם, שלנו ושלהם".
ניסית לפנות לעירייה ולהתלונן?
"אתה מסתובב ברחובות שהביוב זורם בהם באופן קבוע, והעירייה אומרת לך שהתשתיות קורסות כי יש פה מסה מטורפת של אנשים. לפי העירייה התשתיות של שכונת נווה שאנן מתאימות לחמשת אלפים תושבים בלבד, ובשכונה יש היום כ-25 אלף איש. פי חמישה. אבל איש לא הגדיל את התקציבים בהתאם".
אחרי חמש שנים של מגורים בנווה שאנן גילה פאר שאין לשכונה ועד. הוא וחבר נוסף עברו בין הבתים והזמינו את התושבים לאסיפה, ובסופה הוקם הוועד המיוחל. פאר פעל כחבר בוועד לשיפור התשתיות בשכונה ולהקמת גינה קהילתית, אך עדיין חש שזה לא מספיק.
"בשלב מסוים אתה מבין שאין לך באמת כוח. גם התשובות שקיבלתי מכל מיני גופים שעבדתי מולם כנציג הוועד לא סיפקו אותי. ואז הגיעה ההכרה שרק מתוך המערכת אפשר להצליח לשנות משהו. הכרתי את חיים ואת סוזי ואנשים נוספים שהיו פעילים בשכונות שלהם, וכולנו אמרנו שחייבים להקים גוף שיציל את השכונות ויגרום לכך שלא יתייחסו אלינו כאל אזרחים סוג ב'".
גם הוא, כחבריו לסיעה, טוען ששכונות הדרום הן החצר האחורית של העירייה. "בנווה שאנן ריכזו את כל התחלואים, כדי שהעיר הלבנה והשבעה לא תראה. יש כאן מאות בתי בושת שפתוחים לאור יום, אבל בתחנת לוינסקי אמרו לי שאם יסגרו אותם מספר מקרי האונס יעלה. יש פה גם מאות נרקומנים.
"אתה הולך ברחוב ורואה מולך אנשים עם מזרקים בזרוע או כאלו שזרוקים על הרצפה בקריז. יש לגורמי השלטון והאכיפה תאוריה שנקראת 'תאוריית הבלון': היא אומרת שאם ילחצו כאן אז יהיה פיצוץ, והדברים יזלגו לשכונות אחרות. מעדיפים לרכז פה את הבעיות, וכך שכונות הדרום הפכו לבלון".
ראש עיריית תל אביב רון חולדאי נוהג להטיל את האחריות לבעיית המסתננים על רשויות המדינה, אבל חברי דרום העיר חושבים שאפשר וצריך לפעול גם באופן מקומי. "המסתננים לא התיישבו פה סתם ולחולדאי יש הרבה מה לעשות", טוען גורן.
"אנחנו מחלקים את מה שצריך לעשות לשניים: החלק של 'סור מרע', שכולל את אכיפת הסדר הציבורי - המלחמה בעסקים לא חוקיים ובפיצולי דירות, המאבק בפשיעה, בנרקומנים, בבתי הבושת וברוכלות הבלתי חוקית. אלה תופעות שמבטאות אנרכיה שהעירייה בחרה לא לטפל בה באופן רציני. אם אתה ראש עיר ויש לך 140 מיליון שקלים בתקציב, ברור שתעדיף לשפץ את הטיילת או את הבימה ואחר כך להצטלם לידם.
"זה קל ונחמד הרבה יותר מאשר להיכנס למלחמה קשה נגד התופעות הלא חוקיות בדרום העיר. אבל אם חולדאי רוצה לתת שירות אמיתי לתושבים שלו, זה יחייב אותו לבחור גם באופציה הלא קלה והלא נחמדה. כראש עיר חזק הוא יכול וצריך לטפל גם בבעיות הפוטוגניות פחות, כי הן הרבה יותר מהותיות וקריטיות לחיי התושבים".
החלק השני, מסביר גורן, הוא ה"עשה טוב": "יש דברים שצריכים להיעשות בלי קשר לבעיות. לדוגמה, בתוכנית המתאר העירונית של תל אביב תוכל לראות שבשכונות הצפון והמרכז יש חזון נרחב של פיתוח, שדרוג ובנייה של פרויקטים.
"לעומת זאת, בתוכנית של דרום העיר משפט המפתח הוא 'ללא שינוי' או 'ללא שינוי עם עיבוי קל בשולי השכונה', שפירושו שבגבולות השכונה בונים מגדלים גבוהים שמסתירים את הבעיות במרכז השכונה. לך לשכונת הארגזים ותראה שם את הבתים שבנויים טלאי על טלאי. תוכנית המתאר של השכונה הזאת היא 'ללא שינוי'. זה חזון למקום.
"אז נכון שכדי לפתח שם תצטרך לפתור הרבה בעיות ולתת זכויות לתושבים ולא רק לקבלנים, אבל כך תייצר אופק של חזון כדי שאנשים ירצו להישאר לגור שם וכדי שגם תושבים חדשים יגיעו. האוכלוסייה הזרה באה לשכונות הללו אחרי שהן ננטשו. בהתחלה מילאו את החלל עובדים זרים, ואחר כך באו המסתננים. ההזנחה היא שמביאה לכאן את האוכלוסיות החלשות".
לפני כחודש פסק הרכב מורחב בן תשעה שופטי בג"ץ כי התיקון לחוק למניעת הסתננות, המאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של שלוש שנים, אינו חוקתי מכיוון שהוא עומד בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. השופטים קבעו כי יש להתחיל לאלתר בהליך הבחינה הפרטנית והשחרור של כל המוחזקים כיום במשמורת, ותחמו את הליך הבחינה לפרק זמן של 90 ימים מיום פסק הדין.
במתקני המשמרות שוהים כיום כ-2,000 מבקשי מקלט ומסתננים, ובדרום העיר מבינים היטב שההשלכה המעשית של פסק הדין של בג"ץ היא שבקרוב צפויים המסתננים הללו להצטרף לשכונותיהם.
"לקחנו את ההחלטה של בג"ץ באופן קשה", מודה גורן, "כי המשמעויות של ההחלטה הרסניות מבחינתנו. אם בג"ץ היה נותן לממשלה למצוא פתרון בתוך חצי שנה ורק אז מבטל את החוק, זה היה מלחיץ את המערכת. עכשיו ראש הממשלה מחפש פתרון אחר, אבל יעבור הרבה זמן עד שהוא יתממש".
דעתו של פאר בקשר לפסיקת בג"ץ מעט שונה: "בעיניי ההחלטה לפסול את החוק הייתה צפויה כי החוק לא היה מידתי, אבל אני מאוכזב מכך שבג"ץ לא החזיר את הכדור לממשלה באמירה שהדרום קורס, ושצריכים למצוא בדחיפות פתרונות אחרים. כסיעה לא יצאנו נגד פסיקת בג"ץ כי הוא שומר על המדינה הדמוקרטית שלנו".
לחברי דרום העיר יש הצעות מעשיות למדינה בדבר בעיית המסתננים. "הפתרון שלנו הוא צמצום האוכלוסייה הזאת, באמצעות הוצאתם מהשכונות", מגדיר פאר.
איך עושים את זה?
"בשלב הראשון צריך לבדוק מיהו מהגר עבודה לא חוקי ומיהו פליט. כרגע המדינה לא עושה את המיון הזה כי היא מפחדת כנראה מתוצאותיו. לאחר המיון, מהגר לא חוקי יחזור לארצו או למקום אחר, והפליטים יקבלו זכויות על פי אמנת הפליטים. היינו שמחים להקים לפליטים עיר פתוחה בדרום שבה הם יוכלו לגור ולקבל את זכויותיהם.
"הבעיה היא שהתקציב שהיה אמור לתחזק את העיר הזו או את מתקני המעצר קוצץ בידי שר האוצר. מכיוון שאין כסף להקמת עיר פליטים, אנחנו מציעים פיזור דיפרנציאלי, כמו שמקובל באירופה. כלומר, לפזר אותם באופן שוויוני בכל הארץ ולתת לכל אחד אשרה גיאוגרפית, שתאפשר לו להיות רק באזור גיאוגרפי מסוים".
לפי תוכנית סיעת דרום העיר, תל אביב תארח בשטחה חמישה אחוזים בלבד מכלל הפליטים, ולא 85 אחוזים כפי שקורה כיום. ובמספרים: אם מבין 70 אלף מסתננים שנמצאים בארץ כ-50 אלף חיים בתל אביב, השאיפה היא להוריד את מספרם שם ל-3,500 איש בלבד.
בחודשיים האחרונים סיפק הקמפיין של דרום העיר לא מעט אירועים - יש שיאמרו גימיקים - לכלי התקשורת. בתחילת אוגוסט ארגנו חברי המפלגה הפנינג ניקיון בביתה של תושבת ותיקה ברחוב לוינסקי, ישראלית שנותרה כמעט בודדה בבניין שהתמלא במאות עובדים זרים, שנדחסו לתוך דירות שפוצלו ולתוך מקלט שהפך ליחידת דיור.
במהלך הימים הנוראים קיימו חברי הרשימה טקס "תשליך" אלטרנטיבי בכיכר העירייה, שבו השליכו למי הכיכר את חטאי העירייה כלפי שכונות דרום העיר. באחד הלילות ריססו פעילי הסיעה בכמה רחובות במרכז תל אביב חצי גרפיטי לכיוון דרום העיר, שבהם נכתב: "5 דקות לחצר האחורית".
השבוע קיימה הסיעה חוג בית נודד על גלגלים בהדרכת השחקן שלמה וישינסקי. המשתתפים בחוג נסעו באוטובוס שיצא מכיכר הבימה אל שכונת נווה שאנן, דרך שדרות רוטשילד, כדי להמחיש עד כמה קצר המרחק הגיאוגרפי בין מה שחברי דרום העיר מכנים "שני עולמות שונים".
בפתיחת שנת הלימודים הפגינו חברי הרשימה מול חולדאי עם שלטים ששאלו מדוע מבין 26 תיכונים עיוניים בתל אביב, רק ארבעה ממוקמים בדרום העיר. "הילדים שלנו צריכים לצאת מהדרום כדי לקבל חינוך טוב", אומרת סוזי כהן. "אין לנו תיכון עיוני איכותי אחד בכל הדרום, כי כנראה הילדים שלנו לא מספיק שווים כדי שיקימו כאן בשבילם אחד כזה".
גורן : "כשאנחנו שואלים איפה בית הספר העיוני של דרום תל אביב, העירייה מצביעה על עירוני ט'. אבל בית הספר הזה ממוקם בצפון-מזרח דרום העיר, והוא קרוב יותר לגבעתיים מאשר לתל אביב. בקצה השני, ביפו, נמצא תיכון עירוני ז', תיכון מעורב ליהודים וערבים, שלא מתאים לכל אחד.
"יש גם תיכון עירוני ח', שאני מלמד בו, המיועד לציבור הדתי. קיים גם תיכון ביאליק-רוגוזין, ש-90 אחוז מהלומדים בו הם ילדי עובדים זרים. בסך הכל יש ארבעה תיכונים, מתוך 26 תיכונים עיוניים. אבל תושבי דרום העיר הם לפחות שליש מכלל התושבים".
נושא נוסף שחברי דרום העיר מתכוונים להעלות על סדר היום הוא התחנה המרכזית, שדן פאר מכנה "המסמר הראשון שננעץ בארון הקבורה של דרום העיר". מאז שנפתחה ב-1993 הידרדר מצבה של התחנה עד שהפכה למעוז של חנויות ריקות או כאלו שמתקשות לשרוד. המבנה המפלצתי מכער את האזור וגורם נזק סביבתי רב בשל הרעש וזיהום האוויר שמייצרים מאות אוטובוסים שנכנסים אליו בכל יום. עם הזמן נוצרה לתחנה סטיגמה של מתחם לעובדים זרים, וישראלים הדירו מהמקום את רגליהם.
"התחנה המרכזית היא סוגיה סבוכה", מודה גורן, "כי היא מקום ציבורי שנמצא בבעלות פרטית. להרוס אי אפשר, כי מדובר בנזק סביבתי עצום, אבל לעירייה יש כבר תוכניות אחרות, ורק צריך ללחוץ עליה שתבצע אותן. בגדול, הכוונה היא להוציא את האוטובוסים למסוף מדרום לעיר, ולהפוך את המקום למתחם שנעים להיות בו".
הג'ינגל הרשמי של סיעת דרום העיר הוא "זמן להתעורר", שיר המחאה המוכר של להקת "הדג נחש". " זה הזמן להתעורר הבית מתפורר", מנגנים גם הרינגנטונים במטה הבחירות של הסיעה ברחוב מסילת ישרים. חן שיל"ת, מנהלת מטה יום הבחירות, היא בכלל תושבת הצפון הישן. אף שהיא מכנה את עצמה "יפת נפש", היא מזדהה לגמרי עם המסרים של דרום העיר.
"קל לדבר מהצפון על מה שקורה בדרום. בצפון יש ביטחון אישי, אבל כשאתה מסתובב פה בתשע בערב אתה מרגיש איך נשלל ממך הביטחון האישי, שהוא בסופו של דבר מה שמעניק לך את תחושת הבית. מה שעוד תפס אותי הוא מה שקורה כאן ביום כיפור.
"אני חילונית, ובעיניי יום כיפור הוא אחד הימים היפים בתל אביב, כי הכל עומד ללא תזוזה ואפשר להרגיש את היהדות גם בתל אביב. אבל דווקא כאן, בדרום העיר, במקום שהאוכלוסייה מסורתית יותר, עושים 'על האש' ביום הכיפורים. זו מחשבה בלתי נסבלת בעיניי. אנשים פה מתמודדים עם בעיות שאני, במרחק עשר דקות נסיעה מכאן, לא חולמת להתמודד איתן. עשר דקות נסיעה, וזה פשוט עולם אחר.
"כשאני יורדת לגינה השקטה שלי ליד הבית, על פארק הירקון, אני שואלת את עצמי איך הייתי מגיבה אם שלושים מהגרים בלתי חוקיים היו מתיישבים שם ומסתכלים על הילד שלי".
"דרום העיר" היא כמובן לא הרשימה היחידה שמתמודדת על קולותיהם של תושבי שכונות הדרום. המתחרים העיקריים של הסיעה הם רשימת הליכוד; רשימת "עיר לכולנו" בראשות אהרון מדואל, יו"ר האופוזיציה במועצת העיר; רשימת "צדק חברתי" בראשות חברת מועצת העיר כרמלה עוזרי; ורשימת "תל אביב בטוחה" בראשות חבר המועצה שלמה מסלאווי. אפילו רון חולדאי, שרץ הפעם ברשימה עצמאית, שילב כמה פעילים חברתיים משכונות הדרום.
מה מייחד אתכם משאר הרשימות?
גורן: "אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו באים מעשייה חברתית של שנים ולא רואים את הפוליטיקה כמקצוע העיקרי שלנו. אני לא מתכוון לעזוב את ההוראה. עיסוק בפוליטיקה הוא תרומה לקהילה, ואם נצליח לעשות שינוי בחמש השנים הבאות, לא אתמודד שוב".
פאר : "בניגוד לחולדאי, לא לקחנו אנשים כדי לקשט את הרשימה. כולנו נפגשנו בפעילות חברתית בדרום. חולדאי לקח עלי תאנה שנועדו להתחנף לקהל הדרומי, אבל הוא היה צריך להתחנף לתושבי דרום העיר במשך 15 שנה ולא עשה את זה. אם המצב בדרום היה תקין - הרשימה שלנו לא הייתה קמה".
גורן היה עד לא מזמן חבר מועצת סניף "הבית היהודי" בתל אביב, אבל נטש אותו לאחר שחש כי הסיעה המקומית לא מתעניינת מספיק בבעיות הדרום. אף שתושבי השכונות שם תרמו מחצית מכוחה של המפלגה בבחירות הקודמות, הדבר לא הופנם בקרב אנשי הסניף, ובין ארבעת האנשים שנבחרו לרשימה בבחירות הקרובות לא היה אפילו נציג אחד של דרום העיר.
"אני אומר לחבריי מהגרעינים התורניים במרכז העיר ובצפונה שיש פה מקרים של פיקוח נפש שדוחה את כל המצוות שבתורה. אני כמובן לא נגד חיזוק בתי כנסת, קהילות דתיות ושיעורי תורה, וכחבר מועצה אהיה שותף לקידום הדברים הללו, אבל כרגע המוקד שלי הוא להציל את השכונות, במובן הכי פשוט של המילה".
כדתי שהוצב במקום הראשון ברשימה לא דתית, גורן גם רואה חשיבות בחיזוק הקהילות המעורבות לדתיים ולחילוניים בתל אביב כולה. פאר, חברו לסיעה, חושב שהגיוון של הרשימה הוא מיתרונותיה הגדולים.
"אנחנו חבורה שכוללת ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, חד-מיניים וסטרייטים, מזרחים ואשכנזים. מין ערב רב של אנשים מכל קצות הקשת ששמו את כל המחלוקות בצד בשביל אג'נדה משותפת". אם האג' נדה הזו הצליחה לסחוף אחריה את ההמונים נדע רק ביום רביעי.
נא להמתין לטעינת התגובות
