 |
|
|
|
|
רק הפחד מת |
|
|
|
|
אורי לוטן על בארי לונג, האנטי גורו האוסטרלי הראשון |
|
|
|
|
|
|
|
|
בארי לונג (1926-2004) הוא מה שנקרא מורה רוחני, אף שאני מניח שההגדרה הזאת היתה מוציאה ממנו חיוך ציני, אם לא הרצאה מדויקת על ריקנותן של תוויות וחוסר המשמעות שבתארים נשגבים שכאלה. למען האתיקה וכדי למנוע לזות שפתיים אני מודה בהכנעה שהיתה לי יד בעשיית ספרו הראשון של בארי המופיע בעברית, "רק הפחד מת". אני מרשה לעצמי לכתוב עליו רק משום שהעבודה נעשתה ללא תמורת תשלום אלא כהחזר חוב קארמי למתרגם הספר ניצן מיכאלי, שפעם לפני כעשרים שנה הציל אותי ממוות. אם אותו מיכאלי לא היה עושה את מה שעשה באותו זמן, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ואפילו המאמר הזה היה נכתב בידי מישהו אחר, אם בכלל.
ועוד הקדמה. מדברים קודמים שכתבתי אפשר להניח שאני מפקד פלוגת ציידי המורים הרוחניים. נכון, אמרתי כמה דברים ציניים מאוד על כמה אנשים המתהדרים בתואר הזה, וזכיתי למנת חלקי הראויה של תגובות מעורבות. כמעט כולן חיוביות, וחלקן ממש לא. זה אולי המקום להבהיר שבעולם המבלבל הזה יש צורך במורים רוחניים בדיוק כפי שיש צורך במורי נהיגה, או מורים לאנגלית. הבעיה היא בהגדרה ובאישיותו של המורה. לא כל מי שהיה חמש דקות בהודו ובצורה כזו או אחרת ניפח את האגו שלו עד קצה גבול היכולת, ראוי להיקרא מורה רוחני, ממש כפי שלא כל מי שביקר בדיסנילנד זכאי לתואר קוסם.
צניעות היא ערך שמשום מה נוטה ללכת לאיבוד כשההארה כל כך חזקה עד שהיא מתחילה לסנוור. כדאי להיזהר ממורים כאלה באותה מידה שרצוי להימנע מלימוד נהיגה אצל מורה שהוא גם אלכוהוליסט, או מלימוד אנגלית אצל מורה פולניה שלמדה את שפתם של שייקספיר ובוב דילן באוניברסיטת אבו דאבי.
מה שמביא אותנו לבארי לונג, מרצה ומורה אוסטרלי, ולספר "רק הפחד מת", שהופיע לאחרונה בהוצאת מדף. יום אחד קפץ אלי ניצן המציל ואמר הנה ספר ששינה את חיי. מכיוון שהוא עצמו, כאמור, שינה את חיי בצורה רדיקלית, כלומר איפשר להם להימשך, אמרתי לעצמי - שוווה לבדוק. המסקנה: הספר לא שינה את חיי (הם בלתי ניתנים לשינוי - זה המוטו שלי ברגעים אלה) אבל גרם לשינוי מהותי בדרך התייחסותי לנושאים המעסיקים אנשים כמוני, מוות, סקס, אהבה, פחד. זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני משנה את דעתי עליהם, עם או בלי הדרכה מבחוץ, אנושית או ספרותית, אבל בגילי, כשחושבים שכבר יודעים הכל או לחילופין לא-כלום, מה רע לקבל חוות דעת מרתקת, משכנעת, והכי חשוב לא-כפייתית או נצלנית, על מה שקורה באתר האולטימטיבי: life.com?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
הקרוסלה הקיומית
|
|
 |
|
|
ברי לונג, שהלך לעולמו לפני חודשים אחדים ממחלה קשה, לא ביקש מתלמידיו יותר מדי. לא היתה תנועת ברי לונג, אף שמספרם של האנשים שראו בו מורה הלך וגדל במשך השנים; לא הייתה סביבו כל טקסיות או סחטנות, הוא ביקש בסך הכל דבר אחד חשוב - שתאזין. גם לו כמובן, אבל קודם כל לעצמך. בארי, במבטאו האוסטרלי החריף, דחק באנשים שיאזינו לעצמם, יתבוננו בחייהם, וינסו לענות בכנות על כמה שאלות שאת כולן אפשר לסכם בשאלה אחת עיקרית: האם אני חי את החיים שאני רוצה לחיות? אם כן, מה טוב. אם לא, צא ושנה אותם, בלי פחד. לא יקרה לך דבר. לא תמות אם תעזוב את מערכת היחסים המעוותת שבה אתה חי, או אם תפסיק להתנהל בצורה טיפשית, אכזרית או הרסנית כלפי עצמך וסביבתך.
את דעותיו של בארי לונג אפשר, כרגיל, לפרש במיליון דרכים, להוציא ולהכניס לכל הקונטקסטים האפשריים, או כמובן לשלול אותן מכל וכל. יש מי שמגדירים אותו כמורה לטנטרה, אף שאינני בטוח שהוא עצמו היה קופץ ומסכים להגדרה הזאת. המשותף לכמעט כולם הוא שכולם חושבים על סקס וכולם סובלים בצורה כזו או אחרת. סקס וסבל הם שניים מהנושאים העיקריים שעליהם מדבר לונג.
עבור רוב האנשים, סקס הוא משהו שאת/ה עושה, בעיקר כשאת/ה צעיר/ה, משום שזה נעים, אבל יש בזה יותר מכך, ולפעמים גם הרבה פחות. זה יכול להיות אכזרי, מבזה, מטריף וזה גם יכול להיות הנתיב העילאי להתקשרות אמיתית בין שני בני אדם. לעשות אהבה, פשוטו כמשמעו. האובססיה המודרנית סביב סקס השכיחה מרוב האנשים את המהות האמיתית של האקט הזה. סקס אמיתי יכול להביא את האדם לגבהים אמיתיים רק כשהוא חלק מאהבה אמיתית. כשהוא מנותק ממנה הוא בסך הכל עוד אחד מהדברים המתויקים כ"מוצאים חן" בעינינו. קרוב לוודאי מה שהכי מוצא חן בעינינו.
מוצא-לא מוצא חן הוא מוטיב מרכזי בדבריו של ברי לונג והציר העיקרי שסביבו נעה הקרוסלה הקיומית. כולנו, או כמעט כולנו, לא חיים את החיים שהיינו רוצים לחיות. הפער בין המציאות והרצון למשהו אחר, לא תמיד מוגדר, הוא חלל מעיק ומפחיד שבו קיים האדם המודרני. זהו סבל בהתגלמותו, האלמנט העיקרי של מה שאנחנו קוראים חיים. דורות על גבי דורות של אנשים סובלים הפכו את הסבל לחלק בלתי נפרד מהמטריקס האנושי. אנחנו מתחילים כיצורים חסרי סבל, שוחים בנעימות בתוך מים חמימים, מקבלים תזונה וחמצן בלי להתאמץ, ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, אנחנו נזרקים למציאות רעשנית, תובענית, מפחידה, מציאות של מוצא-לא מוצא חן. זה לוקח כמה שנים טובות, אבל בשלב מסוים כמעט כולנו מתחילים לסבול. בגלל כסף, בגלל אהבה, בגלל קריירה, בגלל משפחה. סיבות לסבל לא חסרות. הוא התחליף למעטפת האהבה שפעם היתה מקום מגורינו. והאבסורד הוא שדווקא אהבה, הדרך האמיתית ביותר להגיע לאלוהים, היא לעתים קרובות מקור הסבל העיקרי המייסר אותנו. וגם כשאנחנו מודעים לסבל אנחנו ממשיכים לדבוק בו מכיוון שהוא הדבר המוכר לנו ביותר.
אנחנו מעדיפים לסבול מאשר להשתנות מכיוון שהאלטרנטיבה איננה ידועה. ומה שלא ידוע מפחיד עוד יותר. את הסבל הזה אנחנו לפחות מכירים וגם אם החיים מושכים לפעמים את השטיח מתחת לרגלנו, למדנו ליצור לעצמנו פינה סבירה של דו קיום עם הסבל. התקשורת, בשיתוף פעולה עם השלטונות ומנגנוני הסבל הרשמיים, משכנעת אותנו שכך זה צריך להיות. זהו כורח המציאות, וסביב הסבל הפרטי שלנו הולך ונבנה בלון של סבל עולמי ההולך וגדל, עד שמדי פעם הוא מתפוצץ ויוצר מקור חדש לסבל. האינטרס של העולם שמסביבך, המיוצג על ידי התקשורת, הוא שתמשיך לסבול. יותר מדי אנשים נבנים ומתפרנסים מהסבל האישי שלך כדי לתת לסבל הכללי להיעלם, ומי שמצביע על האשמים האמיתיים נעלם בדרך כלל, או הופך למרטיר. עוד איש אמיץ שנכחד כדי להציל את מה שאי אפשר להציל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
