 |
|
|
|
|
אול יו ניד איז לאב |
|
|
|
|
|
בדבר אחד אין צורך לשכנע אותי. פיגוע התאומים שנעשה בשם הדת, הוא הדבר הכי לא דתי שאני יכול לחשוב עליו. אורי לוטן משתדל להישאר אופטימי
10/9/2004 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
את הבנזונה השני כבר ראיתי בשידור חי. על הראשון שמעתי בטלפון, ואחרי דקה או שתיים, עד שהעליתי את סי.אן.אן על המסך, ראיתי את השני. 747 לא מזוהה מגיח מהצד השמאלי התחתון של המסך ונכנס במגדל השמאלי שעדיין עמד על כנו. לרגע זה נראה כאילו המגדל סופג את המכה כמו גבר. אבל לא להרבה זמן. תוך שניות הוא התחיל להתקפל כאילו היה ביסקוויט, והקריינית צורחת בהיסטריה על רקע עשן שחור את מה שלא היה צורך להבהיר - גם התאום השני נפגע.
התמונה היתה כמו לקוחה מסרט אסונות הוליוודי משנות השבעים כמו "המגדל הבוער" או "רעידת אדמה". ובלי שמישהו בתעשיית הבידור התכוון לכך נולד ז'אנר טלוויזיוני חדש שרק כמה שנים אחרי כן הפך לטרנד הלוהט ביותר בממלכת הבידור - ריאליטי טי.וי. ועד כמה שזה יישמע טראגי, גראונד זִירו, כפי שקוראים האמריקאים למקום הפיגוע, היה הבלוג הראשון בהיסטוריה.
לא היה צורך בפרשנויות או הסברים. גודל הקטסטרופה והשלכותיה היו ברורים, אם כי לא לגמרי מעובדים עד הסוף. המחשבה הראשונה שעברה בי היתה מלחמת העולם השלישית, מחשבה שגברה כאשר התברר שמטוס שלישי פגע בפנטגון, ועוד אחד נמצא בדרכו לבית הלבן. אם היו אומרים לי שבנוסף לכל התגלתה גם חללית מהמאדים, הייתי מאמין בלי למצמץ. גם עבור מי שחי בארץ למודת אסונות כשלנו, היה במראה הזה משהו סופר-אפוקליפטי. אולי משום שכמו הרבה מתושבי הארץ הזו, מעורבותי הפסיכולוגית בסכסוך המזרח תיכוני עיבתה את עורי, ואולי משום שאמריקה היא מולדתי השנייה, זו שאני לא גר בה כרגע, אבל לראות את ניו יורק נשברת, כאב בדרך אחרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
הקונספירציה
|
|
 |
|
|
זה לא היה סתם פיגוע, ולאו דווקא בגלל הגודל. זו היתה מכה מתחת לחגורה הנפשית והאידיאליסטית שלי. כבר הייתי במרחק יריקה מהפיגועים בקו חמש ובדיזנגוף סנטר. את שניהם שמעתי מהבית. כבר הייתי ברעידת אדמה אמיתית בסן פרנסיסקו ובסופת הוריקן בלואיזיאנה. אבל הפחד שתקף אותי למראה בנייני התאומים הקורסים על מסך טלוויזיה בתוך סתם דירה, בסתיו תל אביבי מוכר וידוע, היה פחד מסוג אחר.
אני שייך לזן הנכחד של אנשים שדווקא אוהבים את אמריקה. לא אכפת לי שג'ורג' בוש אידיוט, ולא אכפת לי שהיא מולדת הקפיטליזם הרקוב שבגללו אני כל כך עני. בשבילי היא קודם כל מולדתם של הרבה דברים שלא מצאתי בשומקום אחר בעולם. לא הרחק מגראונד זיִרו ניצב פסל החירות, ופעם חשבתי שאני בר מזל להיוולד לעולם של חירות, ראש פתוח ואפילו אהבה.
אני מכיר את כל תיאוריות הקונספירציה הטוענות שמשפחת בוש קשורה למשפחת בן לאדן, שכל העניין היה תירוץ לכבוש את אפגניסטן ואת מרבצי הנפט של הים הכספי, ואת הסיפורים על אזלת ידו של המודיעין האמריקאי. זה לא מפתיע. אין כמעט מאורע מורבידי בהיסטוריה האמריקאית שלא זכה למנת הקונספירציה הראויה לו. מי באמת רצח את קנדי? האם מרילין מונרו באמת התאבדה או נרצחה בגלל יחסיה עם אותו קנדי שעישן או לא עישן אתה מריחואנה בבית הלבן, שנים לפני שביל לא-קיימתי-יחסי-מין-עם האישה-הזו קלינטון לא לקח לריאות? האם יש אפשרות שאלביס פרסלי חי? האם אפשר היה להציל את ג'ימי הנדריקס? תעשייה שלמה של תקשורת אלטרנטיבית וספרות פופולרית מתקיימת בכבוד סביב השאלות הלא פתורות האלה. מי שרוצה להאמין מאמין, ולמען האמת, התקשורת הרשמית, זו המספקת לנו את ההסברים המקובלים לא תמיד נשמעת יותר משכנעת.
בדבר אחד אין צורך לשכנע אותי. פיגוע התאומים בניו יורק שנעשה בשם הדת, הוא הדבר הכי לא דתי שאני יכול לחשוב עליו. אמריקה, ארץ דתית להפליא, היא לא טלית שכולה תכלת ובתנאים מסוימים אני יכול אפילו להבין את הביטוי "השטן הגדול". אבל דת בשבילי היא אהבה. שנאה היא הדבר העקר ביותר שיש, כל מה שהיא מסוגלת להוליד זה עוד שנאה, שתוליד עוד שנאה, וחוזר חלילה. והפחד הגדול שחשתי תוך כדי צפייה פסיבית בהתמוטטות אחד הסמלים המובהקים של העולם החופשי היה קרוב לוודאי ההכרה שבניגוד למה שחשבתי פעם, עידן האהבה חלף, אולי לבלי שוב, וזה משהו שצריך להתמודד אתו יום יום ושעה שעה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסימפטום
|
|
|
|
|
נוסטרדאמוס דיבר על קץ העולם ועל כוח האופל שיבוא מהמזרח לבוש טורבן, הַוֶדות, כתבי הקודש ההינדים, קוראות לעידן הנוכחי "קאליוגה", עידן של בלבול, שנאה, ופחד. אני רואה את זה בפרספקטיבה של עשרים וחמש שנים שבתחילתן, ב-1967 ראיתי את הביטלס בשידור לווין חי (הראשון בהיסטוריה) שרים את "כל מה שצריך זה אהבה", ובסיומן, ב-2001, ראיתי בשידור חי את כל מה שצריך זה שנאה.
איך זה קרה? לאן הלכה האהבה? איפה נעלמו האנשים הגדולים, החכמים שידעו להתריע על הסופה המתקרבת, ואיפה היינו אנחנו, אוהבי השלום והצדק? איך נתנו לעצמנו להידרדר עד כדי כך?
אלה שאלות שאין להן תשובות. האחד עשר בספטמבר הוא בעצם לא הבעיה, הוא סימפטום. סימפטום של מחלה. מחלה מסוכנת, ממכרת, ולעתים קרובות סופנית. חזרנו אחורה, כמה מאות שנים, למלחמות הדת. וזהו, לדעתי, שורש כל רע. כל הדתות, בלי יוצאת מהכלל, מלמדות אותך שאתה צודק, שאתה הטוב ביותר, וכמו שאומר בוב דילן, אלוהים עומד לצדך.
לא כל הדתות מיישמות את הרעיון המטורף הזה בצורה כל כך ברוטאלית כמו האיסלאם המיליטנטי, אבל הרעיון המרכזי משותף לכולן. הדתות הממוסדות הן הדיקטטורות הישנות ביותר בעולם ועד עכשיו לא הצליחה אף אחת מהן להביא יותר אהבה לעולם. שמתם לב שהמילה אהבה לא מופיעה בכלל בעשרת הדברות? וגם הנצרות שנטלה לעצמה את כתר האהבה זרעה מספיק שנאה בדרך להיותה הדת הגדולה ביותר בעולם. מגדלי התאומים נהרסו בשם הדת. ועוד הרבה אסונות היסטוריים, כמעט כולם, נגרמו בגלל או בשם דת כלשהי. לא צריך להסתכל רחוק. אנחנו חיים בתוך תוכו של שיגעון דתי שעוד לא ראינו את שיאו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפתרון
|
|
|
|
|
אז מה הפתרון? קטונתי מלדעת. יכול להיות שאין פתרון, לא ברובד הכללי. ברובד האישי, פרט ללא לראות, לקרוא או לשמוע חדשות, אפשר אולי למצוא את התשובה בפנים. כל איש ואישה בינם לבין עצמם. זה לא אגואיזם. זו האסטרטגיה הנבונה ביותר לקיום בעולם שנטרפה דעתו מעבר לכל המצופה. להרגיש טוב זה מספיק טוב בשבילי, אני ואתה רוצים להיות מאושרים עכשיו! לא באיזה גן עדן עתידי שבשבילו צריך לצום או לקיים אלפיים וחמש מאות מצוות ובטח שלא להתאבד. כי השורה התחתונה היא שכל מה שצריך זה באמת אהבה. זה נדוש, ולגמרי לא פראקטי, ואולי זה גם לא יציל אותנו -לפחות לא בטווח המיידי - מעוד אחד עשר בספטמבר, אבל זה הכי טוב שיש.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
