 |
/images/archive/gallery/196/048.jpg אושו.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| 1985. אושו מסולק מאמריקה, חוזר להודו ומתחיל מחדש. חמש שנים אחרי כן הוא עוזב את גופו בנסיבות מסתוריות. תולדות הניו אייג', פרק 22, חלק ד' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
2/11/2004 17:55 |
|
|
|
|
|
|
|
תקציר הפרקים הקודמים: בשנות השבעים הקים רג'ניש צ'אנדרה מוהאן מרכז רוחני בפונה, הודו. הוא קרא לעצמו באגוואן ומשך אליו אלפי חסידים מכל מקום אפשרי על הגלובוס. בתחילת שנות השמונים הוא נמלט לארצות הברית ומקים קומונה חדשה באורגון. הקומונה נקלעת למערבולת של מעשים פליליים שבעטיים נידונו שלושים אנשים לעונשי מאסר וקנסות כספיים גבוהים. רג'ניש עצמו הודה בכל האשמות שהועלו נגדו ונידון למאה שלושים וחמש שנות מאסר, אבל חתם על עסקת טיעון וגורש מארצות הברית.
אחרי גירושו מארצות הברית יצא רג’ניש לדרך לא ידועה במטוס פרטי. יחד עימו
במטוס היו כריסטין וולף (ויוק), בת זוגו הנאמנה מזה עשרים שנה, רופא פרטי חדש (הקודם שימש עד מדינה נגדו ונעלם מהעין) ומנכ"לית חדשה, חסיה, שירשה רשמית את שילה שכבר היתה בכלא. הכנופיה המתינה שעות מספר עד שרג’ניש יתעורר מתנומתו ויגיד מה עושים עכשיו. שאלה טובה, שכן על פי תנאי עסקת הגירוש הם נאלצו לחזור להודו שם עדיין חיכה קנס של ארבעה מיליון דולר. מצד שני מכיוון שלא היה אפשר, או מותר, להפריע את מנוחתו של המאסטר, לא היו הרבה אלטרנטיבות. המטוס כבר עשה כמה אלפי קילומטרים מזרחה, ונראה שלפחות בשלב זה התשובה היתה הודו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אושו וחברתו הנאמנה ויוק
|
|
|
 |
|
 |
|
גאנדי היה מתהפך
|
|
|
 |
|
|
|
עם הנחיתה בניו דלהי התיישבה החבורה במלון היקר ביותר בעיר, דלהי הייאט. כל אחד מחמש מאות ועשרים החדרים המפוארים של ההייאט מגלם בצורה מופתית את כל מה שהודו היא לא. אֶפרו של מהטמה גאנדי היה מתהפך על גדות הגנגס לו ידע שיש בהודו מלונות כאלה. חלקם שוכנים במה שהיו פעם ארמונותיו של מהראג'ה כזה או אחר ואחרים ניבנו מחדש כדי למשוך את התיירים שהודו באמת חפצה בהם, אלה שרוצים להיות בהודו בלי באמת להיות בה.
פעילותו הראשונה של רג'ניש על אדמת מולדתו הישנה היתה מסיבת עיתונאים שבה השתלח בארסיות בבני האנוש הבזויים שלדבריו "הרסו את חזונו". הוא היה כמובן חף מכל. הנאשמים התקשו להגיב שכן רובם ישבו בכלא או התחבאו במקום מסתור כלשהו. את אמריקה, שבעבר הלא כל כך רחוק הוגדרה בפיו כערש המהפכה הטנטרית האמיתית, הגדיר כמדינה מתועבת ופושעת. בקומונה שלו, לעומת זאת, לא היה פשע. במשך ארבע שנות קיומה לא היה בה, למשל, מקרה אונס אחד. נהפוך הוא הקומונה תרמה למאבק בפיצוץ האוכלוסין בעולם, ולראיה לא נולד בה אפילו ילד אחד. הייתכן שהסיבה לכך היתה העיקורים, או האיסור (שנאכף בקפדנות) לקיים יחסי מין בלי קונדומים וכפפות גומי? ואולי העובדה שתושבי החווה היו מותשים מעבודת הפרך? כל אלה לא הוזכרו. גם משטרות רג’ניש, החשאית והגלויה, בלטו בהיעדרן, וגם את הנשקייה, מצבור אמל"ח שלא היה מבייש חוליה קטנה של החמאס, הוא שכח להזכיר, וגם את מושבת העונשים, מגדלי השמירה, הבידודים וזיוף בדיקות האיידס. אף מילה על הציתותים, ההתעללות בתושבי אנטילופ, ההצתה בבית המשפט במחוז וואסקו, הפיצוצים בפורטלנד, שני מקרי מוות מסתוריים, וכמובן שלא את ההרעלה ההמונית בדאלֶאס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כפות הידיים של המאסטר
|
|
|
|
|
|
|
דה ז'ה וו קוסמי
|
|
|
|
|
|
|
גם בניו דלהי לא היה קל. התנהגותם השחצנית של חסידי רג’ניש גרמו להנהלת המלון לבקש את החבורה לעזוב. הם עזבו, השאירו מאחוריהם חוב של עשרים אלף דולר, ופנו צפונה. למָנָאלי, במדינת הימאצ'אל פראדֶש שבהרי ההימלאיה.
במנאלי פצח רג’ניש בשורה של ראיונות לעיתונות שבהם חזר והכריז שלעולם לא יעזוב יותר את הודו. עוד הבטחה שהופרה בתוך פחות משבועיים כאשר השלטונות ההודיים עיקלו את מה שנותר מהאשראם בפונה. זה נשמע כמו דז'ה וו קוסמי, אבל בפעם השלישית בתוך חמש שנים נאלץ המואר להימלט מכוחות האופל. הפעם לנפאל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקום הרב כדורי
|
|
|
|
|
|
|
בקטמנדו, עיר המקלט המסורתית, היו קשיים אחרים. שנה לפני כן פרצה שם מהפכת סטודנטים שדוכאה ביד קשה. נוכחותו של רג’ניש לא היתה רצויה והוא התבקש לעזוב. ההסבר הרשמי ליציאתו המבוהלת מקטמנדו היה קשיי ויזה שהערימה ממשלת הוד מלכותו בירנדרה (אותו מלך שנרצח לפני שנים אחדות בידי בנו) על התיירים המערביים שהתלוו אליו.
לאחר ביקור קצר באיי הבהמה, שם התנהל מו"מ קצר ולא מוצלח בדבר רכישת קרקעות לאשראם חדש, חזר הגורו הנודד מזרחה והמטוס הפרטי נחת בכרתים. רג’ניש קיבל אשרת תייר לשלושים יום, מה שלא מנע ממנו להפיץ איגרת בין כל חסידיו הפזורים בעולם ולהזמין אותם להצטרף, תמורת תשלום כמובן, לחגיגה. בו בזמן הוא דאג לשחרר שורה של הכפשות עסיסיות במיוחד נגד הכנסייה היוונית האורתודוקסית. רק שלוש מאות סניאסים נענו להזמנה והופיעו, כספם בידם, בתקווה למשוך את החלום עוד קצת, אבל המספר הזעום הספיק כדי להדליק נורה אדומה בראשו של מישהו באתונה. בתוך יומיים הופיעה בכרתים פלוגה חמושה של הצבא היווני, הקיפה את הבית שבו התגוררו רג’ניש ומעגלו, אסרו את כולם ובלי לבזבז זמן גירשו אותם מהמדינה. כל כך מהר נגמרה התחנה היוונית שלא היה זמן לשקול את ההצעה שהעלה סואמי מסוים מירושלים להביא את רג’ניש ארצה. עד היום אינני יודע אם הדברים נאמרו בצחוק או ברצינות אבל בדיעבד יכול להיות שזה לא היה רעיון רע כל כך. היינו יכולים לחסוך לעצמנו את הרב כדורי.
מכרתים פנה הבודהה המעופף לאנגליה. המטוס הפרטי הגיע לתחום האווירי של הית'רו כאשר התברר שממשלת בריטניה מסרבת להתיר לו לנחות. בשֶנון, אירלנד, הותר לו לנחות רק כדי לתדלק ולהמשיך לג'מייקה שם נאמר להם - בטעות או בזדון - שהאנגלים שינו את דעתם. הם שבו להית'רו שם גילו שאיסור הנחיתה עדיין בתוקפו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אושו בפונה
|
|
|
|
|
|
|
גם ארצו של בוב מרלי לא התלהבה
|
|
|
|
|
|
|
התחנה הבאה היתה אורוגוואי משם נשלח עלון שהפיח התרגשות מחודשת בלבם של אנשים רבים. גם אני קיבלתי את המכתב, ואני חייב לומר שלרגע או שניים משהו התעורר גם בי. במכתב נאמר שרג’ניש עומד להגשים את מה שבודהה התחיל, שיא מלאכתו עלי אדמות - "בית ספר לתורת הנסתר" בלב הג'ונגלים הדרום אמריקאיים. אבל גם אורוגוואי לא ענתה על הציפיות. בית הספר לתורת הנסתר נותר במסתור, ושישה חודשים לאחר הגיעו טס רג’ניש לג'מייקה. גם ארצו של בוב מרלי לא התלהבה ורג’ניש מצא את עצמו עד מהרה בקנדה, לא להרבה זמן. בסופו של דבר נותרה רק ברירה אחת ורג'ניש חזר במטוסו הפרטי להודו. נראה שבסופו של דבר ולמרות הכל הוא (כלומר חסיה, המנכ"לית החדשה והעשירה) ייאלץ לשלם את ארבעת מיליון הדולר שהיה חייב לממשלת הודו, וגם להישאר בה מכיוון שלא היתה אף לא ארץ אחת בעולם שהיתה מוכנה לקלוט אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רג'ניש הופך לאושו
|
|
|
|
|
|
|
הוא התיישב בג'והו ביץ', בדיוק באותו מקום שבו התחיל הסיפור ב-1973 והתחיל אותו מההתחלה. כמה מהסניאסים הוותיקים שנהרו לג'והו ביץ לראות את מאסטרם האהוב ראו איש זקן וזועף, ההפך הגמור ממה שהורגלו לו. בשלב זה התפכחו מרבית חסידיו הוותיקים, כולל יוּ מילן, לשעבר שיבאמורטי, שומר ראשו האישי ואחד משני האנשים הקרובים לו ביותר פיזית, ותירת'ה - מי שיועד להיות יורשו. מילן כתב את זיכרונותיו בספר The God that failedשבו חשף לראשונה את הדברים שעליהם קראתם כאן בשבועות האחרונים.
הכרתי את מילן היטב, בילינו פעמים רבות בברקלי לאחר שהודח וגורש מהקומונה באורגון. הפרידה מרג’ניש הפכה אותו לשבר כלי ורק לאחר תקופה ארוכה של תרפיה חזר לעצמו.
זמן מה אחרי כן נסגר המעגל. לאקשמי, האשה שבנתה אותו בהודו ונבעטה החוצה באמריקה, הוחזרה לכיסאה, ובעזרת קשריה המצוינים בהודו הצליחה לרכוש מחדש את מרבית הנדל"ן בקורגון פארק בפונה. בעצת עוזריו ההוליוודיים עשה רג'ניש מה שאולי היה צריך לעשות כבר באמריקה, נתן לעצמו שם חדש כדי שדור חדש של סניאסים פוטנציאליים לא יזהה אותו עם מי שאחד מבכירי האפ.בי. איי. כינה "one of the best operators I met".
אושו, כל כך קולע וקל להגייה, ממש כמו ניי-קי, סו-ני, פֶּפ-סי. או-שו. הדרך להפיכתו למותג הרוחני האולטימטיבי נפתחה, ובניגוד למה שאומרים, הברק לפעמים כן מכה פעמיים באותו מקום. פונה ב' זכתה להצלחה אדירה, אפילו יותר מקודמתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד החכמים שהכרתי
|
|
|
|
|
|
|
בעד או נגד, אין ספק שרג'ניש היה איש חכם. אולי אחד החכמים ביותר שהכרתי. כדי להקים פעמיים מפעל חיים משגשג, אולי הכי משגשג מסוגו, צריך יותר משכל. ובניגוד למה שכמה מהסניאסים החדשים חושבים, אין לי ספק שהיה לו יותר משכל. הרבה יותר. מה קרה לחכמה הזאת, שהיתה מספיקה כדי לגרום לשינוי של ממש בעולם, מעבר לשינוי בחייהם הפרטיים של כמה אלפי אנשים, קטונתי מלדעת. אני יכול רק לנסות, גם על סמך ניסיוני האישי וגם על סמך כשש מאות תגובות שליוו את הסדרה בשלושת השבועות האחרונים. את זה ננסה לעשות, בעזרתכם, אני מקווה, בפרק הבא שיהיה (לרווחתם של רבים) האחרון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הכיסא הריק
|
|
|
|
|
|
|
ויוק מתאבדת, אושו עוזב את גופו
|
|
|
|
|
|
|
אבל את הפרק הזה אי אפשר לסיים בלי להיזכר, עם כל הטראגיות שבדבר, בכריסטין וולף, שהיתה סמל של פונה א' לא פחות מרג'ניש עצמו. יש קלישאה פרה-פמיניסטית האומרת שמאחורי כל איש גדול עומדת אשה גדולה. ג'ון אונו-לנון שינה את זה קצת ואמר שמאחורי כל אידיוט עומדת אשה גדולה. כריסטין וולף היתה האשה שמאחורי, לצד, או לפני רג'ניש. לא היה לה מעולם תפקיד רשמי בארגון, היא מעולם לא נטלה חלק פעיל בהתנהלויות הסניאסיות השוטפות, אבל לא היה אדם קרוב ממנה לרג'ניש. להוציא מקרים בודדים, הוא מעולם לא נראה בציבור בלעדיה. יושבת לצדו במושב האחורי של הרולס, או לרגליו בעת ההרצאות - להיות איתו היתה המדיטציה היחידה שנדרשה ממנה. לדבריו היתה כריסטין גלגולה של אהובתו סאצ'י בחייו הקודמים. בחייה הנוכחיים ידוע עליה מעט מאוד. היא היתה בין המערביים הראשונים שהגיעו אליו מאנגליה לבומביי עוד בסוף שנות השישים ומאז לא נפרדה ממנו. הם היו כל כך הרבה ביחד שלפעמים הייתי מביט בה ורואה אותו. אפשר לומר בלי ספק שהיא היתה החצי השני שלו. שמה הסניאסי היה ויוֶק.
בדצמבר 1989, בשיא פריחתה של פונה ב', נמצאה גופתה המתה של ויוק בסוויטה בבית מלון בבומביי. סיבת המות: התאבדות בכדורי שינה. כחודש אחרי כן, ב-19 בינואר 1990, עזב אושו את גופו.
נסיבות מותו, כמרבית חייו, לוטות בערפל. תעודת הפטירה אינה מציינת את סיבת המוות, אבל שמועות בלי עין הרע יש למכביר, החל מאיידס וכלה בהרעלה על ידי האפ.בי.איי. להערכתי שתיהן מופרכות. אושו מעולם לא היה אדם בריא. הוא היה מכור לתרופות ונמנע לחלוטין מפעילות פיזית. תוחלת החיים הממוצעת של בני דורו ההודיים תואמת פחות או יותר את גיל מותו - 59. לדעתי, פשוט נמאס לו.
|
|
|
|
|
|
|  | | מצבה לזכרו של אושו בפונה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
