 |
|
|
|
|
אם הטיפול הזה יסתיים אאבד משפיותי
|
|
|
|
|
|
מורן שריר קיבל מסאז' בפעם הראשונה בחיים, ועוד כזה עם אבנים חמות. החשש מהזקפה, הענן המנטלי והפחד שייגמר
28/3/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
באחד מבקרי השבוע צלצל אצלי הפלאפון. נחרדתי. בטח קרה אסון. השיחה המזוהה שעל הצג הבהירה לי שהשיחה מגיעה מבית הורי. טוב, לפחות נשאר משהו מהבית. לא מדובר בשריפה, רעידת אדמה או צונאמי אבל עדיין אין לפסול התקף לב או תאונת דרכים משפחתית. כשעניתי מבוהל כולי, שמעתי את קולה החנוק של אמא. בסוף כמובן התברר שסתם יש לה שיעול והיא בכלל התקשרה לשאול איך מפעילים את המחשב שנתקע. כשעה אחרי תום השיחה, כשהלב חזר לקצב פעימות בריא יותר, שמתי לב שכל השרירים שלי התקשחו והכתפיים תפוסות.
למזלי הצלחתי לקמבן לעצמי מסאז' באותו היום. בחיים לא קיבלתי מסאז'. המיתולוגיה סביב העניין, כמו גם הדיון הסיינפלדי שהתקיים במשרד אודות יכולתו של המסאז' לעורר באופן בלתי רצוני את זכרותו של הגבר, הציתו לי את הדמיון - לי כבר היה ברור שמגע ידיה המיומנות של אישה זרה הלשה את בשרי המשוח בשמנים ארומטיים, מספיק בשביל להקיץ את גאוותי מתרדמת אחר הצהריים שלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
בתחתונים, על הבטן
|
|
 |
|
|
יצאתי באיחור למרכז שבע וכל הדרך רק חשבתי על הפקקים האיומים בכניסה ליפו. ליד כיכר השעון הגוף שלי כבר היה שריר אחד קפוץ וקשיח. ציינתי לעצמי שלו הייתי בשר מאכל, לא הייתי רוצה לאכול את עצמי. הרגשתי קשה וסיבי.
הגעתי למרכז ההוליסטי הזה שממוקם בין המליאנים של אנדרומדה לדלפונים של סתם יפו ומיד רצתי לרוקן את עצמי מכל רעל שעלול להתעורר במהלך הטיפול. המארחים שלי הסבירו לי דבר או שניים על טיפול האבנים החמות שאני עומד לקבל ("שיטה אינדיאנית עתיקה", אם אני לא טועה) והכירו לי את גילית החייכנית, להלן המטפלת. לא יכולתי שלא להרגיש נעימות יחד עם מבוכה עצומה. ככה נזרקתי אל תוך משחק אכזר מבלי להכיר את החוקים. אני אשאר עירום? איפה מותר ואיפה אסור לגעת? נכנסתי לחדר קטן ומואר בקמיצה והתבקשתי להסיר את נעלי. "לעזאזל, זה בדיוק כמו בית בושת", ציינתי לעצמי.
גילית ביקשה ממני להישאר בתחתונים בלבד ולשכב על הבטן, ויצאה מהחדר. שמחתי להיות לבד בחדר בזמן שהג'ינס העבים הוחלפו לטובת תחתוני הבוקסר המרשיעים. התפשטתי, קפצתי על המיטה ונשכבתי על הבטן בעשרים שניות. יותר מהיר מהשיא של פנינה רוזנבלום בסיקסטיז.
אני שוכב על הבטן כשלגופי תחתוני בוקסר דקות ועליהן מגבת עבה ומנחמת. גילית מסבירה לי איך כדאי לנשום (עמוק) ומספרת לי על האנרגיות שהיא משתמשת בהן בזמן שאני חושב על זקנים, ששת המיליונים ועל הפועל תל אביב מפסידה בדרבי. הכל בשביל להסיח את תשומת ליבי מהעובדה שהעלמה הזו מעסה את גבי החשוף.
ואז מגיעות האבנים החמות. אני שומע אותה בוררת אותן בקפידה מתוך פיילה ענקית ומחוממת. לא ברור לי על פי איזה קריטריון אבל אני רוצה לדמיין שהיא מנסה להתאים אותן לאאורה שלי או משהו. בכל מקרה זה לא משנה כי בשלב הזה האבנים החמימות כבר משקיעות אותי בתוך ענן מנטלי, חם ומיטיב. המחשבות על בירקנאו וההחמצה של אבוקסיס מול שער ריק נשכחו, הן כבר לא רלוונטיות. היצר המיני דוכא ומתעורר רק מדי פעם כשידיה של גילית גולשות לכיוון הישבן. אני שוכב שם בעיניים עצומות עם חיוך דבילי על הפרצוף, נזכר בטיפולי היפנוזה שעברתי לפני כמה חודשים. מצב של סמי-עילפון כמו זה שמרגישים שניה לפני שנרדמים. הגוף כבד כסלע ובאותו זמן לחלוטין חסר משקל. אני במצב תודעתי אחר שמאפשר לי להביט על עצמי מהצד, במבט מפוכח, מודע וחד כמו טושיבה. גילית מניחה אבנים קטנות וחמות בין כל שתיים מאצבעות רגלי והדבר היחיד שאני חושב עליו זה, "מה יקרה אם הטיפול הזה אי פעם יסתיים? בוודאי אאבד משפיותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בתחתונים, על הגב
|
|
|
|
|
גילית מבקשת ממני להתהפך על הגב. את המגבת היא הרימה כמחיצה ביני לבינה, כדי לא לראות את מה שעשוי היה להופיע שם. היא מושחת אותי בשמנים ומעסה את החזה והבטן, נזהרת במיוחד שלא לגעת בפטמות. תודה לאל על כן. אחרי זמן שאין לו כל ביטוי בעולם הממשי של השעונים והדקות, הסבירה לי גילית שהיא עומדת לצאת מהחדר לכמה דקות וביקשה שלאט ובעדינות אתרומם ממשכבי. סירבתי להאמין אבל הטיפול נגמר.
אחרי שהתלבשתי והסנפתי את ריח הסומסום הבעייתי מהידיים שלי, ניסיתי לברר כמה זמן הייתי שם. "משהו כמו שעה ועשרים".
עם גוף משוחרר ושרירים חופשיים הלכתי לאוטו. ביציאה מיפו האטתי בצומת שהרמזור לא פעל בה ואיזה נהג משאית מאחורי ציפצף לי. כדרכי סימנתי לו זין עם היד והמשכתי לנסוע. ברמזור הבא הוא נעצר בחריקה תוך שהוא חוסם שני נתיבים ויצא מהמשאית. הוא התקרב ועשה לי סימן לפתוח את החלון. אני לא ממש עשיתי רושם של אחד שפותח את החלון. "פתח ת'חלון אם ת'גבר", הוא נבח עלי. "בשביל מה? בשביל שתרביץ לי?", שאלתי אותו מבעד לזגוגית. הכעור התרחק וחזר למשאית שלו, לא לפני שירק על הרצפה. הרמזור התחלף לירוק ואני המשכתי לנסוע לכיוון תל אביב בראש שפוף ובשרירים תפוסים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
