 |
/images/archive/gallery/292/846.jpg פסלוני נצוקה.
 |
|
|
|
|
| אנשי הנצוקה מלמדים את יוסי רז שהדברים הקטנים הם אלה היולדים את הדברים הגדולים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
20/4/2005 14:19 |
|
|
|
|
|
|
|
לא צריך להיות מבין גדול באמנות יפנית כדי לאהוב את האמת הפשוטה של אנשי הנֵצוּקֶה. אותה אמנות מיוחדת שהתפתחה החל מהמאה ה-16 ביפן והנציחה את מצבי היומיום הפשוטים. היו אלה פסלים בגודל בוהן
שנקשרו בשרוך אל הקימונו המסורתי של הגברים. הפסלים גולפו מחומרים שונים כמו אבן, קרמיקה, עץ, שנהב ועוד. היה חשוב שהמשקל שלהם יהיה קטן כדי שאפשר יהיה לשאת אותם לכל מקום בנוחות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
יצאתי ממוזיאון טיקוטין והצל הגדול של מלון דן פנורמה כיסה את המדרכה ואת כל הדברים הקטנים של רחוב יפה נוף במרכז הכרמל. אנשים, אנחנו חיים במקום אחר לגמרי! עולם של מלונות ובניינים שמסתירים את השמים. בעולם שלנו המילה "גדול" היא שם נרדף להצלחה, כבוד, כוח. אין פלא שהאגו הגדול שלנו משתקף בארכיטקטורה, בשפה, וכן, גם באמנות. גבירותי ורבותי, בעולמנו הגדול אין מקום לאנשי הנֵצוּקֶה. הדבר המעניין הוא, שאחרי שהכרזתי שבעולמנו הגדול אין מקום לפשוט ולאמיתי, התחלתי להיתקל בכל מיני אנשי נֵצוּקֶה. כן, באמת. גם אני שיפשפתי את העיניים וצבטתי את הברכיים, אבל המציאות של השבוע האחרון הפגישה אותי בכל פעם מחדש עם אנשי נֵצוּקֶה. זה התחיל עם מותו הפתאומי של אהוד מנור, שהתגלה מתחת לכל הפזמונים ואורות הבמה כאיש נֵצוּקֶה אמיתי, והסתיים בבחור הערבי בתחנת הדלק בחיפה שעזר לי לסדר את התקלה במכונית ואף דאג לי למים קרים ולמקום מוצל. כן, אתם מכירים את האנשים האלה, שמרוויחים בקושי 4,000 שקל לחודש והם אוהבים את פרנסתם ומתייחסים אליה כאל עבודת חייהם. נו, אתם יודעים למי אני מתכוון, למורה הזאת שמראה לילד איך כותבים בעיפרון ואיך האותיות העקומות יהפכו אט אט למילים ואחר כך למעשים ולחיים שלמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
אבא של אשתי היה איש של ניגודים. מצד אחד היו לו דעות נחרצות על ניהול המדינה על ידי פוליטיקאים מושחתים, ומצד שני היתה מונחת מתחת למיטתו סירת גומי ענקית ללא אוויר. "פעם", הוא חלם, "עוד אשוט בים הרחב", ולמרות שהסירה מעולם לא נופחה ולא יצאה מתחת למיטה, חלומו על הים הלך ותפח. פעם אחת הוזמנתי לחגוג את ליל הסדר בחיק משפחתה של אשתי. אני זוכר את קריאת ההגדה ואחר כך את צלחת המרק שהגישו לי. עיני כולם היו נעוצות בי. הסתכלתי בתוך צלחת המרק וראיתי נוזל צהבהב שקוף ובתוכו צף לו ראש של דג קרפיון. העיניים של הדג התבוננו בי ואני התבוננתי בעיניים של הדג. אמאל'ה! ניסיתי לחייך ולרמוז לכולם שאני לא אוכל דגים, אך מיד מחקתי את החיוך כי הבנתי שתירוץ כזה לא היה מתקבל. או שאני מתקבל לחיק המשפחה, או שאני נשאר בחוץ. או שאני אוכל את ראש הדג או שאני מפסיד. דמיינתי לעצמי את כל עם ישראל מסתכל עלי במין תוכנית הישרדות שמשודרת בטלוויזיה. זה היה מגעיל, אבל התקבלתי למשפחה!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
בימיו האחרונים הוא רצה רק אותי לידו. "תקראו ליוסי", "איפה יוסי", "רק את יוסי". היו פעמים שלא יכולתי להגיע (בכל זאת גרתי בגוש דן וזה לא היה תמיד אפשרי להיות נוכח ערב ערב בחיפה). פעם אחת נתתי לו אבן קוורץ שקופה ואמרתי לו, בכל פעם שאתה צריך אותי ואני לא נמצא, תמשש את האבן ותרגיש שאני כאן לידך. כשהוא נפטר מצאו את אבן הקוורץ בידו השמאלית.
מול הים, לאורך צלע ההר, עצרנו במקום בו נמצא בית העלמין. עשר שנים עברו מאז אבא של אשתי נפטר. מאז לפחות פעם בשנה אנחנו עולים לקברו. הפעם, לאחר שהדלקנו נר נשמה, אשתי הוציאה מהתיק שלה טוש שחור והחלה למלא בצבע את האותיות הדהויות של שם אביה החרות באבן. מהזווית בה עמדתי, אשתי הרוכנת על קבר אביה נראתה לי גם כן כמו נצר לאנשי הנֵצוּקֶה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
"אין זה משנה מהו הדבר, כל הדברים הקטנים הם יפים" (סיי שונאגון, ספר הכרית)
ואולי בגלל זה התרבות היפנית שמה דגש מיוחד על הדברים הפשוטים: לגימת הרגע הזה בטקס התה, יופיו עוצר הנשימה של עכבר הנייר והאישה המלטפת חתול ובו זמנית מנענעת את פעמון הערב. לפעמים אנחנו מניחים שהשינויים הגדולים נעשים ברעש ובגדול. מאמנות הנֵצוּקֶה אפשר להבין שדווקא המיקוד בדברים הקטנים, תשומת הלב לשגרתי, ליומיומי, יכולה לגרום לשינויים אדירים. הדברים הקטנים יולדים את הדברים הגדולים. הזרע מגדל את העץ, המחשבה מגדלת את הפעולה והפעולה הטובה מצמיחה את החיים הטובים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
