 |
 |
|
|
|
|
| עיר שביום היא בונבוניירה ובלילה היא מפלצת וסיפור עצוב על ילד עיוור שאוהב שוקולד. הטור השבועי של יוסי רז |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
22/6/2005 12:49 |
|
|
|
|
|
|
|
בעצם אני לא כל כך מתלהב לדבר על העיר שצומחת שם בחוץ מתחת לאפינו, אבל מישהו בכל זאת צריך לדבר עליה. הדבר הראשון שתבחינו בו כשתיכנסו לעיר הזו, הוא שהיא עיר עליזה ומקסימה, ממש בונבוניירה. בתי הקפה, המסעדות, הפאבים ואינספור החנויות, מתקני השעשועים הפזורים בכיכר המרכזית, המכוניות המתנגשות עם הילדים הצוהלים, הגלגל הענק, האורות הצבעוניים. מדי מספר דקות תפגשו אנשים חייכניים משוטטים ועוצרים כמו משותקים לרגע, בגלל הניחוח המשכר של עוגות הגבינה בפתחה של איזו קונדיטוריה. אתם עייפים? תוכלו לתפוס מנוחה טובה על ספסל מתכת מול פסל סביבתי של
תומרקין או אגם, באחד הגנים הציבוריים הפזורים מול החוף.
אבל בלילה, כשכולם הולכים לישון, העיר היפהפייה הזאת הופכת לעיר אפלה, עיר מושחתת, עיר שמעודדת עסקאות מזעזעות, חרושת מזימות ואנשים חזקים שבוזזים את החלשים.
וזה לא מקרי, מכיוון שהעיר האפלה הזאת היא מקום שהתושבים סילקו ממנו את אלוהים. דוקרים אנשים ואונסים ורוצחים ילדות ברחובות. בהפסקה, בין שיעור לשיעור, ילדות חותכות את הפטמות של החברות, והבנים מתעללים בחבריהם החלשים בשירותים. כדי להכיר את המציאות של העיר האפלה הזאת, צריך להבין מה גרם לה להיות מפלצת שכזאת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
עוד דבר אחד שאני נזכר בו פתאום. פעם, לפני כשנתיים, עשו לבן שלי משהו שכמעט שיגע אותי. הבן שלי היה אז בן 7 וחצי והוא השתלב לראשונה בבית ספר רגיל, בכיתה עם 40 ילדים. אין אפשרות לתאר מה קורה לילד לקוי ראיה, בעל תעודת עיוור, שהיה רגיל ללמוד בכיתה בת 8 ילדים, עם עזרה מתאימה של יועצים, פסיכולוגים ומורים, כשהוא עובר למקום ענקי כמו בית הספר הרגיל הזה. במשך כמה שבועות הילד היה משותק לחלוטין. הוא היה נוהג להרים את שתי כפות ידיו הקטנות על אוזניו, בגלל הרעש. רעש המולת הילדים בהפסקות שיגע אותו. פניו הבהירות היו תמיד בוערות וסמוקות, וראו בהן את הכאב שהוא צובר בכל פעם שהיה עליו להיכנס ולצאת מהכיתה. האם אעבור בשלום את היציאה מהכיתה למסדרון ולא אתקל שוב בילקוטים הזרוקים על הרצפה? האם אספיק לרדת מקומה שלישית לחצר הגדולה בהפסקה, להיות ביחד עם כל הילדים, ואז להגיע בזמן לכיתה בסיום ההפסקה? (לא לשחק איתם, לא לצחוק איתם, רק להיות על ידם, להריח את שמחת החיים שלהם ואת התנועה המהירה, ואת הנעורים). האם שוב יפלו לי העפרונות לרצפה ולא אמצא אותם? האם הילדים האחרים שיושבים על ידי יצחקו עליי כשאני אוציא את מחברת תורה במקום מחברת חשבון? מחשבות כאלה ואחרות התרוצצו בראשו של הבן שלי, אני יודע את זה מקרוב, כי שוחחנו, הסברנו, ובכינו ביחד רבות. אבל גם ההתמודדות הראשונה הזאת עברה, והילד החל להתרגל אט אט למקומו החדש ואף ליהנות ממנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
ידעתם שמיליון וחצי ילדים בגיל העשרה ביפן, שחוו תסכול ממערכת החינוך, לא יוצאים מהחדר שלהם בבית כבר כמה שנים? זו מין הפרעה נפשית שנוצרת בגלל חוויית תסכול קשה בבית הספר. בכל אופן, לאחר כמה שבועות, הילד שלי למד להתרגל למציאות החדשה שלו עד שהשמים נראו לי בהירים מתמיד. שמתי לב שהוא באמת אוהב לצאת מהחדר שלו ולרוץ בשמחה אל בית הספר. מדי פעם, היה מגיע לביקור חבר מהכיתה כדי לשחק איתו. לפעמים הזמינו אותו לאירוע או למסיבת יום הולדת פרטית. היום הוא כבר מקובל ואהוב, והוא אפילו נבחר להיות נציג במועצת התלמידים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
אבל הסיפור שאני מדבר עליו, קרה עוד הרבה לפני כן. בוקר אחד לפני שנתיים, כשהחבר הכי טוב שלו היה עוזר לו בהפסקה לרדת שלוש קומות במדרגות, לחצר. החבר היחיד שהיה משחק איתו באמת, שהיה יושב על ידו בחדר האוכל ומקרב אליו את צלחת הצ'יפס הרחוקה, החבר הזה שלו, ירד עם הבן שלי בהפסקה הגדולה לחצר. השעה היתה רבע לעשר. יד ביד הם ירדו ביחד במדרגות הרבות, ואחר כך הם הסתובבו לאורך הגדר. לפתע, החבר הטוב אמר: "בֵּן, תשים את האצבע שלך כאן". הבן שלי שבטח בחברו הטוב, שם את ידו בחוֹר שהיה באחת האבנים של גדר בית הספר. "עכשיו תוציא את היד, אתה מרגיש את זה, בן? זה שוקולד - תכניס לפה!", אמר החבר הטוב. הבן שלי, שכל כך אהב שוקולד וגם את החבר הטוב שלו, הכניס את האצבע לפה, ללקק את השוקולד. ואז ברגע אחד, בשלוש שניות ארורות, החבר הכי טוב של הבן שלי התחיל לצעוק ולצרוח בכל כוחו בחלל החצר: "בואו כולם לראות! בואו לראות! בן אוכל קקי! בן אוכל חרא!". המון של ילדים, אולי חמישים, אולי יותר, התקבצו סביב הילד הנכה וצעקו: "הוא אוכל חרא! הוא אוכל חרא!".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
עד שלא ניכנס למים, וידינו ורגלינו לא יטבלו בהם, לעולם לא נוכל להכיר את המציאות שנקראת "ים". השימוש במילה "ים" כהגדרה איננו מספיק כדי להתוודע באמת אל מציאות הים. עלינו לסלק את ההגדרה "ים" העומדת חוצץ בינינו לבין חוויית המים, שלעולם יהיו מורגשים על ידי מגע העור הישיר. ובכל זאת, התרבות המערבית, על מנהליה והפוליטיקאים שלה (אבל לא רק), זקוקה להגדרות.
ההגדרות מסייעות למשתמשים בהן: א. להוביל את העולם הכאוטי לסדר מהיר. ב. להימנע ממגע, מקִרבה ומתקשורת אמיתית. לאחרונה, שרת החינוך לימור לבנת ושר האוצר בנימין נתניהו משתמשים הרבה בהגדרה "מורים". ההגדרה "מורים" עוזרת להם, בשניות, לסווג, למיין, ובעיקר, להפריד את אלפי האנשים המוגדרים "מורים", כציבור שחוק, נחות, כושל, שצריך לפטר ולהוקיע. ברגע שההגדרה "מורים" יוצאת לחלל האוויר, נבנית גדר סמויה בין ציבור האנשים שאינם מורים, כלומר אנחנו, המכובדים, הראויים והנמרצים, לבין האנשים שמוגדרים ההפך מאיתנו, "המורים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6.
|
|
|
|
|
|
|
השבוע נוספה עוד הגדרה ללקסיקון החיים במדינת ישראל: "ילדים נכים". אתרי השעשועים הפופולריים, הלונה פארק והסופרלנד, החליטו שאין כניסה לילדים נכים. ההגדרה "ילדים נכים" עזרה למנהלי האתרים להעביר, בשניות, את הילדים הרגילים, הלא נכים, הנמרצים והיפים - לצד ימין, ואילו את "הילדים הנכים" לצד שמאל. למה? כי זה עושה סדר, ממש כמו לפני שבעים שנה, כשעם אחד באירופה השתמש בהגדרה "יהודים", כדי לעשות מיון יעיל וסדר מהיר. סיבה נוספת היא, שההגדרה "ילדים נכים" חוסמת את המגע האנושי שיכול היה אולי להיווצר בין האנשים הלא נכים לבין הילדים הנכים: הנחת היד על הכתף הקטנה, הקִרבה לנשימה הבוכה, החמלה. הם אוכלים חרא, הם אוכלים חרא, צועקים מנהלי הלונה פארק והסופר לנד וכל תושבי העיר שבאים עם ילדיהם הלא נכים לבלות ברכבות ההרים המדהימות, להתנדנד על ספינות הפיראטים הענקיות ולצהול בקרוסלה ובמכוניות המתנגשות. והשאלה המתבקשת היא, איך אפשר להיות בעלי צלם אנוש בעיר כזו, שביום היא בונבוניירה ובלילה היא הולכת ומתעוררת כמפלצת?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
