 |
|
|
|
|
הומו רוחק'ס |
|
|
|
|
|
היה טנטרה, היתה הליכת מלאכים, היתה סדנת נשימות ואפילו סדנת ריפוי בקול. רק הומואים ולסביות בשלבי התעוררות מתקדמים לא היו שם. יואש פלדש פתח צ'קרה בפסטיבל הרוחני הראשון לקהילת ההומואים והלסביות
20/7/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
ערב ירד על כפר האוטיסטים. על הדשא, מתחת למתקן נדנדות ריק, עמדו חמישה אנשים לבושים בחולצות כותנה דקות וסידרו את כלי הנגינה שלהם. בחור נאה, מפותח ושחור שיער, התיישב על תוף בינוני והחל מכה בו שוב ושוב. גבר עדין איברים תחב אל בין שפתיו הוורודות חלילית עץ ונשף לתוכה ברכות, מנענע את ראשו הקירח מצד לצד. גבר אחר, קירח גם הוא, פרט על גיטרה. לצדם כרעו שתי נשים: אחת אחזה מין קלרניט מוזר למראה, והשנייה הפיחה אוויר בעזרת מפוח לתוך הרמוניום הודי. באור הכתום שעמד באוויר הם שרו בקולותיהם הדקים את מה שהתברר כצמד המילים היחיד שהם התכוונו לשיר באותו ערב: הארי קרישנה.
מול ההרכב המוזיקלי, מתחת לסככה שנמתחה בין הבתים הצהובים שבכפר, שכבו כמה אנשים והאזינו בעניין, תוך שהם נשענים על מרפקיהם. אישה מבוגרת עם חולצת בטן ושרשראות עשויות צדפים עמדה בצד ועירבלה את ידיה באוויר, מתיזה את אגן הירכיים שלה מצד לצד. עוד מעט יתברר שהיא רקדנית בטן. אישה אחרת, שיערה חלק וריחני, חילקה לכולם כוסות פלסטיק עם מעט יין חמוץ, לקבלת שבת.
והנגנים בשלהם: הארי קרישנה, הארי קרישנה, הארי קרישנה. אט אט המוזיקה נהפכה למוזיקת רקע, ושיחות סרק החלו לרחוש בין האנשים כאילו הלהקה אינה קיימת. איש גם לא טרח לבחון את המבחר המרשים של הדילדואים ואביזרי המין שנתלו למכירה בדוכן מאולתר מאחורי הבמה, והתייבשו לאיטם בשמש.
פסטיבל "שנטי בגאווה", שהתקיים בסוף השבוע שעבר, היה ניסיון ראשון מסוגו בארץ לארגן אירוע ניו-אייג'י רק להומואים ולסביות. לא ברור מה בדיוק הקשר בין הומוסקסואליות לתופעת הניו אייג' מלבד העובדה שמדובר בשני קהלי יעד משגשגים, ובכל זאת - בניגוד לציפיות המארגנים - הגיעו לפסטיבל פחות אנשים מן המצופה, שנטעו אוהלים כסופים, מהירים להקמה, על רצועות הדשא הדקות שבכפר האוטיסטים של אלו"ט, סמוך לכרמיאל.
הרבה לסביות חמודות היו שם, הרבה בני נוער חלקים, אבל משום מה רק מעט מאוד הומואים בשלבי התעוררות רוחנית. במצב העניינים הזה, כששכבתי על הארץ מול להקת "בהאגן קותיר" בעוד נערות קירחות רצו וצרחו מסביב באנרגיית נעורים לא מרוסנת, לא נותר לי אלא להצטער על כך שפינו את כל האוטיסטים מהמקום לקראת הפסטיבל. חבל, כי מישהו שפגשתי פעם סיפר לי שאוטיסטים ניחנו ביופי יוצא דופן ובשיווה לינגמים מרשימים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| תופסים שאנטי בצ'אי שופ. צילומים: יואש פלדש
| /images/archive/gallery/331/439.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
טנטרה זה סקס אבל לא רק
|
|
 |
|
|
בשעה 22:00 התכנסו כמעט כל באי הפסטיבל באחד מחדרי הטיפולים שבכפר כדי ללמוד את סודות הטנטרה. היה צפוף ודחוס בחדר, והמנחה - גבר צעיר וקצר קומה בגלביה אדומה - סגר את כל החלונות כדי להבטיח שעיניים זרות לא יינעצו בגוף שלנו. ואולם, לא היה נראה שמישהו מוטרד מאובדן האינטימיות הפוטנציאלי: רוב היושבים היו מתבגרים שהטיחו זה בזה כדורי ספוג צבעוניים, שבוודאי משמשים את האוטיסטים בחיי היום-יום. כשהמצב הסלים, והאיש בגלבייה ניסה להשתלט על הקהל בקריאות "היי חבר'ה, היי חבר'ה", החלפתי מבטי ייאוש אליטיסטיים עם לסבית באוברול אדום ואז טמנתי את ראשי בין רגלי, כדי להגן עליו.
"מישהו יודע מה זה טנטרה?" שאל האיש בגלביה, וכשצעקו לו "סקס", הוא אמר: "נכון, אבל לא רק".
טנטרה, מתברר, זה גם ללכת בעיניים עצומות בתוך חדר מלא באנשים, ולשמוע ברקע בפול ווליום שירים של קיילי מינו. "לרקוד! לרקוד! לרקוד! לשחרר את הגוף!", צרחה אלינו הגלבייה, וכעבור דקות ארוכות, שבהן רגלי היחפות כמעט נדבקו לרצפה המלוכלכת, הגלבייה צרחה שוב: "ועכשיו כולם לצעוק!". כולם, למגינת ליבי, צרחו.
התחלנו להזיע. עכשיו היינו צריכים ללטף זה את זה בעיניים עצומות. בחלחלה טמנתי את ידי בשיערה המקורזל של מישהי, החלקתי על שכמותיו הרטובות של מישהו אחר. היה קשה למדי - אינני חסיד גדול של שיער גוף וזיעה - עד שכולם החלו ללטף אותי. זה היה נעים מאוד, אבל עד עכשיו מקננת בי התחושה שעשיתי בחוכמה כשלא פקחתי את עיני, אפילו לא לחרך קטן.
אינני יודע איך זה קרה, אבל בהמשך, כשהתחלקנו לזוגות - שוב בעיניים עצומות - נפל בחלקי נער מחומצן. ישבנו זה מול זה בישיבה מזרחית והחזקנו ידיים. הגלבייה אמרה שעלינו להתבונן בריכוז זה בעיניו של זה, ולהתאים את קצב נשימותינו. נעצתי את עיני בעיניו של הנער, ונשמתי איתו. אינני יודע מה אמרו עיני, גם לא עיניו. אחר כך התבקשנו להצמיד בטן אל בטן ולהמשיך לנשום יחדיו. נשמנו. "תמשיכו לנשום", אמרה הגלבייה, "גם אם זה הכי מחרמן אתכם". נשמנו.
כעבור כמה דקות הבטנים שלנו נפרדו. הנער החליק את ידיו לאורך עמוד השדרה שלי, ואני החלקתי את ידי לאורך עמוד השדרה שלו. ציפו לנו רק עוד כמה שירים של מינו והשתוללות מייגעת מעט, ואז סוף הסדנה. אבל כשהתרוממנו על רגלינו, והנער - בתנועה מופגנת - סידר זיקפה בת 16 בתוך מכנסיו, הרגשתי זקן כל כך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יואש והבנות
| /images/archive/gallery/331/437.jpg |
|
|
|
|
|
|
מל-א-כים מבו-ר-כים!
|
|
|
|
|
עם תום סדנת הטנטרה, בחצות הלילה בדיוק, התבקשנו להתאסף בצ'אי-שופ, שהיה מרכז העניינים של הפסטיבל. שבעה נערים מתולתלים עמדו שם בבגדים לבנים, תופים גדולים אחוזים בין ברכיהם, ועליהם ניצחה אישה בגיל העמידה עם וסט רקום ושיער חום פרוע.
הנערים החלו לתופף בשקט, והאישה, שאחזה במיקרופון, ביקשה מכולם לעצום עיניים: זה כנראה מרכיב יסוד בכל פסטיבל רוחני. "אם לא תעצמו עיניים זה לא ילך", הזהירה בעודה סובבת בינינו, נותנת לחוט של המיקרופון להסתבך באיברינו, ומסבירה למתקשים: "עיניים עצומות זה כשהעפעפיים העליונים נוגעים בתחתונים".
הנערים הגבירו את תיפופם, ואנחנו נעמדנו במעגל. "מי רוצה אהבה?" צעקה המנחה לתוך המיקרופון, "מי שרוצה אהבה שיצעק לשמים 'אהבה!'". הנערים הלמו בתופים בכוח, ואנחנו צעקנו לתוך הברזנט שנמתח מעלינו: "אהבה!".
זה לא הספיק. "אתם לא רוצים אהבה?" שאגה המנחה, "אני לא שומעת אתכם!". אז צעקנו שוב לסככה: "אהבה!".
"משאלות מתגשמות כשרוקדים אותן", היא השיבה מן הרמקולים, "אז תרקדו את זה! תרקדו אהבה!". רקדנו. הנערים תופפו. ואז היא שוב הקשתה: "מי רוצה שפע? מי שרוצה שיצעק לשמים: שפע!". צעקנו: "שפע!".
"משאלות מתגשמות כשרוקדים אותן! אז תרקדו את זה!". רקדנו.
אחר כך - התופים עדיין הולמים סביבנו - המנחה סידרה את כולם בשני מעגלים: מעגל פנימי ומעגל חיצוני. זה היה החלק העיקרי של הערב: הליכת המלאכים. לכל אחד, בתורו, נקשרו העיניים בצעיף צבעוני והוא הצטווה ללכת בין שני טורי האנשים, כשכולם מלטפים ומחבקים אותו. התופים הלמו, והמנחה קראה לתוך המיקרופון בקריאות קצובות: "הליכת מלאכים! מלאכים מבורכים!". שלחנו ידיים קדימה למשש, וצעקנו איתה: "הלי-כת מל-א-כים! מל-א-כים מבו-ר-כים! הלי-כת מל-א-כים! מל-א-כים מבו-ר-כים!".
"אני לא שומעת אתכם!", צעקה המנחה, "ככה לא עושים הליכת מלאכים!", ואז חזרה – בזעם מופגן על השיר: "הלי-כת מל-א-כים! מל-א-כים מבו-ר-כים! הלי-כת מל-א-כים! מל-א-כים מבו-ר-כים!".
השעות חלפו, חזות פועמים הוצמדו, ידיים התהדקו, לופתות מותניים וגבות, וקול התופים דעך כשכפות ידיהם של הנערים רפו. אבל אי אפשר היה לברוח משם: "אף אחד לא הולך מפה עד שהמלאך האחרון לא עובר!", צעקה המנחה על כל מי שהראה סימני עייפות, "תזכרו שהבטחתם! הלי-כת מל-א-כים! א-ש-כים מבו-ר-כים!".
רק כעבור שעתיים, אחרי שאחרון המלאכים סגר את הריצרץ' של האוהל מאחורי גבו, השתרר שקט במתחם הפסטיבל. אך הוא שרר דקות אחדות בלבד, עד שקריאות תשוקה החלו לבקוע מאחד האוהלים. חדי אוזן שמעו שאלו היו נער ונערה. והנערה, למרבה הצער, לא ממש גמרה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/331/440.jpg |
|
|
|
|
|
|
דו מתוך פי הטבעת
|
|
|
|
|
בגוף יש שבע צ'אקרות, הסביר לנו בצהרי שבת המנחה של סדנת הריפוי בקול: פי הטבעת, הבטן, הסרעפת, הלב, הגרון, העין השלישית, כתר. בסולם הצלילים יש שבעה צלילים – דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. מכאן, שלכל צ'קרה יש צליל. המנחה הודה בכנות שההודים אמנם משתמשים בצלילים אחרים, אבל אמר שבשבילנו סולם הצלילים המערבי מספיק בהחלט. ככה קל יותר לזכור את הצלילים.
התחלנו בניסיון להוציא דו מתוך פי הטבעת. המנחה, רכון מעל גיטרה, הוציא דו עצור מעט, רוטט. "דוווווווווווווווווווווווווווו", רטטנו כולנו עמו, אבל אני - למען האמת - הרגשתי את הצליל יוצא לי מהגרון. "דוווווווווווווווווווווווו", רטטנו שוב, והפעם כיווצתי את פי הטבעת בכוונה גדולה. היה נדמה לי שהבחנתי בשיפור קל.
ככל שעלינו בצ'אקרות ובסולם הצלילים - ניסינו להוציא רה מהבטן, מי מהסרעפת ופה מהלב - הרגשתי טוב יותר. את הסול כבר הרגשתי מהגרון - בדיוק מהמקום שממנו הוא אמור לבקוע.
המנחה הסביר שלא חייבים לשיר יפה. המחסום שחייבים להתגבר עליו כאשר שרים הוא הבושה. כל צליל שאנחנו מתביישים להפיק נסגר מתישהו בתוכנו בעקבות התנסות אומללה. כעת אנחנו צריכים לפתוח מחדש את הצלילים שכמוסים בתוכנו. אין ממי להתבייש.
אין פלא שבעקבות ההסבר הזה המצב הסלים מהר מאוד לצווחות לא מבוקרות, וכמה אנשים יצאו מהחדר.
כך עלינו וירדנו כמה פעמים בסולם הצלילים ובגוף. באחד התרגילים התבקשנו להתחלק לזוגות, ולהניח את ידינו על הצ'אקרה של בן הזוג בזמן שהוא מנסה להפיק מתוכה צליל. באופן מוזר, ידי דווקא רטטו כאשר מתוך עכוזו של בן זוגי בקע דוווווווווווו מהדהד. (ניסיתי את זה עכשיו שוב במקלחת. יש שיפור).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אורון מדגים מכנסי דייגים
| /images/archive/gallery/331/443.jpg |
|
|
|
|
|
|
כאילו נעטפתי בחציל
|
|
|
|
|
שני האנשים הכי יפים בפסטיבל הנחו את סדנת הריברסינג: גבר אתלטי כבן 28, בעל גבות עבות ועיניים לחות וחומות, ואישתו - בהירת שיער, רכת גפיים, בעלת קול מתנגן. הם הזהירו אותנו שבמהלך הסדנה אנו עשויים לגלות דברים לא נעימים על עצמנו: יהיו כאלו שיחוו מחדש טראומות מילדותם, יהיו כאלה שיוולדו מחדש ויהיו כאלה שיראו מחזות משונים, מוזרים, של אירועים שקרו להם בגלגולים קודמים.
האישה מיהרה לספק דוגמה: מאז שהיתה קטנה, סיפרה, היא פחדה מזיקוקין די-נור ואיש לא ידע מדוע. תמיד בשעה שכולם עלצו כאשר זיקוקין התפוצצו בשמים, היא התכווצה לתוך עצמה וניסתה להסתתר מתחת לרהיטים וכלי בית. את הסיבה לכך גילתה רק לאחר שעשתה ריברסינג. בגלגול הקודם, כך התברר לה, היא היתה ילדה בשואה. היא חיה סמוך למקום שבו פעלה כיתת היורים של הנאצים בגטו, ולכן בכל פעם שהיא שומעת זיקוק מתפוצץ חוזרים אליה הפחדים ההם.
השניים ביקשו מאיתנו לשכב על הגב, החשיכו את החדר וכיסו אותנו בסדינים לבנים כדי שלא יהיה לנו קר. הטכניקה שהתבקשנו לתרגל היתה פשוטה: לנשום נשימות עמוקות ומהירות אל תוך הבטן ללא הפסקה. התחלתי.
תוך זמן קצר הרגשתי את הזרועות והידיים שלי נרדמים לחלוטין, ואחריהם גם את הפנים - כאילו נעטפתי בחציל. הגרון התייבש וכאב וזיעה שטפה לי את הגב. כבר חשבתי לקום וללכת, אך פתאום - איבדתי את תחושת הזמן - צללתי לתוך הזיה מורכבת, שאיני יכול לשחזר כעת. התעוררתי כשהרגשתי שהפסקתי לנשום. ברקע שמעתי מישהו בוכה בכי תמרורים, אחרים צעקו וצחקו. לא היה לי איכפת. חזרתי לנשימות המואצות. זה היה ממכר. ארבע פעמים שקעתי לתוך הזיות וארבע פעמים התעוררתי. בפעם האחרונה הגבר לחש על אוזני להתהפך על הצד ולחזור לנשום כרגיל.
שוב אור יום. שכבתי בעיניים פקוחות על הגב והאזנתי לגבר שקודם לכן מירר בבכי, וכעת סיפר לבני הזוג שהוא לא מבין מה קרה לו. "איך זה שאני אף פעם לא מצליח להגיע למערכת יחסים?" שאל. הם לא ידעו לענות לו. בשביל זה הוא יצטרך לעבור עוד כמה טיפולים. אבל היה להם מטופל אחר עם בעיה דומה. במהלך ריברסינג המטופל שלהם גילה שהוא היה אישה בשואה ושהוא התחתן עם אהוב ליבו. אלא שכעבור כמה ימים הנאצים הרגו את בעלו. לכן, היום בכל פעם שהוא מתאהב בבחורה הוא מפחד למסד את הקשר, מחשש שיבולע לה מהנאצים.
כשהגיע תורי לדבר אמרתי לבני הזוג שהיו לי הזיות, אבל שאיני מרגיש שנגעתי בעצב חשוף כלשהו בנשמתי. המנחה היפה הרגיע אותי. הוא אמר שגם הוא לא זוכר מה עובר עליו בזמן ריברסינג, ושכנראה הוא לא אמור לזכור. האישה אמרה לי שהיא צפתה בי במהלך הסדנה ושראו שעברתי תהליך מדהים. "אתה היית בתוך הבטן", היא ליטפה את בטנה, "העלית דברים בתוך התת-מודע ופתרת אותם שם - בלי לעלות לתוך המודע. עשית עבודה מדהימה".
חייכתי אליהם חיוך מסטולי. כמעט כולם כבר יצאו החוצה, ובני הזוג החלו לאסוף את המזרנים. כשהתרוממתי כדי לצאת, ריפרף בתוכי לכמה שניות מין עצב קיומי מתוק, כמו ציפור שחורה, ונעלם מיד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| רקדנית הבטן אביב
| /images/archive/gallery/331/436.jpg |
|
|
|
|
|
|
הביתה
|
|
|
|
|
לקראת מוצאי שבת כולם התחילו לקפל את האוהלים שלהם. ישבנו עם כמה לסביות שניגבו חומוס עם פיתות מקמח מלא ואכלו מלפפונים בחומץ מקופסה. היה טעים. פתאום הגיע נער עם פירסינג בשפתיים שהציע שנשכור כולנו ביחד דירה בתל אביב. כל אחד ייתן מאה שקל ויהיה לנו מקום להתחרע בו, להיפגש יחד, כי היה ממש כיף בפסטיבל. אמרנו שאולי, והוא נראה קצת מאוכזב.
נפרדנו מכולם בנשיקות. לנער המחומצן אמרתי ביי. אחר כך, במונית אל הרכבת בחיפה, הנהג אמר שהדוגמנית הכי מכוערת שהוא ראה היא מיכל הניג. אני אמרתי שתמי בן עמי לוקחת בהליכה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
