 |
|
|
|
|
על כוחה המניע של אי-העשייה |
|
|
|
|
|
מדוע נדמה לנו שרק כשאנחנו פועלים ועושים אנחנו באמת חיים? גבריאל רעם מאמין שככל שנעשה יותר - כך יתרחש פחות
26/10/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
גבריאל רעם
26/10/2005 12:47
|
|
| |
|
|
|
| |
|
חיינו נעים בין שני קטבים עיקריים: עשייה ואי-עשייה. ולא מעט ייסורי מצפון אנו חשים בגין אי-העשייה. אפשר להגיד כי אנו חשים רע יותר בגלל דברים שהיינו אמורים לעשות ואיננו עושים או לא עשינו, מאשר בגלל דברים שאנו עושים ולא היינו צריכים לעשות. ואולי בגלל ייסורי מצפון אלו רוב הזמן אנחנו עושים יותר ממה שהיינו אמורים לעשות.
והסיבה לייסורי המצפון ביחס לאי-עשייה טמונה בכך שאין אנו תופסים אותה ואת היפוכה, העשייה - על בסיס פונקציונלי גרידא, אלא בעיקר על בסיס ערכי. דהיינו את העשייה כטוב, ואת אי-העשייה - כרע.
כשמבקשים איש ציבור או סלבריטאי לתאר את חייו בזמן הנוכחי, הוא מתאר אותם בדרך כלל במונחים של עשייה. הוא מתפאר במה שהוא מספיק לדחוס ביום אחד, וכמה הוא עוד מתכוון לעשות. עשייה נתפסת, דרך הנורמה החברתית, כדבר ראוי ורצוי, ואדם אמור לעשות, ולעשות הרבה.
וגם בחיינו שלנו, עם הקרובים לנו, אנו מתפארים בעשייה המטורפת שלנו. אנו אומרים שאנו כמעט נופלים מן הרגליים, אין לנו רגע לנשום, והמאזינים אמורים להתפעל ולהתפעל.
אמנם יש משהו בעשייה, והיא מבורכת, אך רק כל עוד לא תופסים אותה באורח חד ממדי ושטוח. חיינו אינם מורכבים מרובד אחד שטוח, מה שמאכלס אותם חי ברבדים וברמות שונות. ומה שטוב ברמה אחת, לא בהכרח משובח ברמה שמעליה.
כאן אני מבקש לדון בשתי רמות מאוד בסיסיות. הרמה הפיזית, המוחשית, הפרקטית והרמה הנפשית הרוחנית. או בקיצור: הרמה של הגוף והרמה של הנפש.
ברמת הגוף (הרמה הנמוכה), קל לא לעשות וקשה לעשות. ברמה הגבוהה (רמת הנפש) הקושי מתחלף וקל יותר לעשות מאשר לא לעשות.
מדוע קשה לעשות ברמה הפיזית? ובכן, המאמץ הפיזי יוצר חיכוך וקושי ועל כן הוא פחות נעים מפסיביות. כאן זה די ברור. הגוף נוטה להוריד מאמץ אם הוא יכול.
ברמה הפסיכולוגית - צירוף של חרדות, לחצים וחוסר שקט פנימי דוחף כל הזמן לפליטה (עשייה) מוקדמת. האדם 'בורח' מן הבור שורץ הנחשים של ספקות עצמיים, חרדות וכו' אל המרחב המוגן של העשייה, בעיקר בגלל שהיא מספקת לו תחושה של סולם שיחלץ אותו מן המצב הנוכחי. וחוץ מזה, האינטנסיביות של העשייה משכיחה מן האדם את החרדות והריקנות האורבים לו בתוכו.
כלומר ברמה זו (הרמה הפסיכולוגית והנפשית), עושים כי אי אפשר לשאת את הריקנות, את חוסר ההתרחשות הפנימית וחוסר הוודאות. ועל כן קל יותר, ברמה זו, לפעול מאשר לא לפעול.
ואם ברמה התחתונה עשייה לא תיעשה מתוך עצמה, צריך לדחוף, צריך ללחוץ, צריך להתאמץ - הרי שכאן החוקים משתנים. כאן העשייה, או הפעולה, אמורים להיעשות מתוך חוסר מאמץ.
כאן, ברמה הנפשית, הפעולה היא לא משהו שמכריחים אותו, אלא משהו שמשתחרר כשהתנאים מתאימים. כאן האדם אמור לאפשר את העשייה, כפי שמים מאפשרים לבועת אוויר לצוף מעלה בגלל שהיא קלה יותר. המים לא דוחפים אותה, והיא לא דוחפת עצמה, היא פשוט משתחררת כלפי מעלה.
ברמה נמוכה מכריחים את הפעולה, ברמה גבוהה הפעולה משתחררת.
ברמת הפסיכולוגית ועוד יותר ברמה הנפשית ועוד יותר ברמה הרוחנית - עשייה היא כמו תהליך של לידה; האם בהתהוות לא יכולה לייצר את העובר, היא יכולה רק לאפשר אותו. הוא ייצא כשהתנאים יהיו בשלים, והיא מצידה לא מפריעה.
ברמות הגבוהות אנחנו המיילדים, לא התינוק. כמו סדרנים בבית קולנוע שמגשרים בין המסך לנכנסים, לא הכוכבים על המסך. ברמות האלה אנחנו זה מי שמפנה מקום על הבמה כדי שהשחקן האמיתי יופיע. ההבדל בין הרמות הגבוהות לנמוכות הוא שברמות הנמוכות אין לנו לסמוך אלא על עצמנו, ואם לא נעשה או נדחוף - כלום לא יקרה. ברמות הגבוהות עלינו לסמוך על משהו גדול וגבוה מאיתנו, שאנחנו יכולים רק לתת לו מבע ומקום, לתת לו את מרחב ההתרחשות הדרוש. ואם לא נדע לזוז הצידה ולפנות לו מקום - כלום לא יקרה.
וכך יוצא שאולי הרבה מאוד יכול להתרחש בחיינו אך אנו חסרים את היכולת לא להפריע למה שיכול לקרות. במקום זאת אנו עסוקים במאמץ עילאי לסחוט מעצמנו עוד ועוד עשייה, או בייסורי מצפון על כך שאיננו עושים מספיק.
אך ככל שנעשה כך יתרחש פחות. ככל שנתאמץ - חיינו יהיו יותר מגורשים מזרימה ודינמיקה מבורכת. קשה לנו להבין שברמת הנפש והרוח, איננו מסוגלים לעשות מאום, אבל הכל יכול להיעשות, דרכנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
האוטובוסים המוחמצים של החיים
|
|
|
|
|
ומה הסיבה לכך שאיננו מפנים את הבמה להתרחשות חיינו? מדוע אנחנו כל הזמן מתעקשים לשבת במרכז ולדחוף, במקום לזוז הצידה ולתת לעצמנו להיות?
ובכן אחת הסיבות היא פחד. פחד שמא אם נזוז הצידה נחווה תחושה חריפה של פיחות עצמי; שאנו שוליים ביחס למה שעובר דרכנו. בתפיסתנו, להיות בשוליים ולהיות פסיבי משמעו להיות לא חשוב, ולהיות לא חשוב, זה לא להיות קיים.
והאני הזה שכל הזמן נדחף למרכז ודוחף את עצמו לעשייה נקרא אגו. אגו הוא מהות מתנשפת ומתאמצת שכל הזמן מנסה להיות במרכז של מה שקורה.
נכון, קשה להיות בצד, להיות הסדרן במקום השחקן על הבמה. להיות הגנן במקום הגידול.
בפנטסיה שלנו, אנחנו שחקנים ראשיים ולא סדרנים. אך אם נחסום את מרכז הבמה, אולי האגו שלנו יחוש טוב, אך המהות שיושבת בפנים שוב לא תקבל מקום.
והמהות של כל דבר, בין אם זו ההוויה הפנימית שלנו (נפש), או השראה יצירתית, או הבנת עומק של משהו - מתרחשת מעצמה כשהיא מקבלת מרחב מאפשר, ונבלמת כשהיא נחסמת על ידי מאמץ יתר של זה שאמור לתת לה מרחב מחיה.
מדי פעם מופיעות בחיינו הזדמנויות, פתחים, אפשרויות - והן כולן מוחמצות ברגע שבו במקום להיות הגנן, הצופה והבמאי, אנו משחקים את תפקיד השחקן הראשי. אנחנו עסוקים בהזדהות עם התפקיד שאותו אנחנו ממלאים ולא בהכוונה או באפשור של התרחשותו. אנו משולים לאדם בתחנת אוטובוס, שכל כך מזדהה עם הכאב של רגלו השמאלית, שהוא מחמיץ את כל האוטובוסים שמגיעים לתחנה. וכך אנו מחמיצים את האוטובוסים של חיינו, היות ואנו עסוקים בהזדהות יתר עם מה שקורה לנו, או בניסיון להיחלץ מזה על ידי עשייה מאסיבית.
וככל שנזדהה ונעשה יותר כך ידמה לנו שאיננו מעורבים או עושים מספיק. זוהי הסחרחרת של טייס המצוי בוורטיגו - הוא רואה את האדמה מתקרבת אליו, והוא מאמין שאלה שמים ומכוון את המטוס לכיוון הפוך מזה שהוא צריך לנסוק אליו. הוא מזדהה עם הטראומה והבלבול עד כדי כך שהוא מוותר על תפקיד הצופה. והצופה הוא הגיבור האמיתי; מוותר על התפקיד הראשי המחמיא (לאגו), כדי שההצגה תתרחש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לזוז הצידה ולתת לחיים לקרות
|
|
|
|
|
חסרה לנו 'אמנות חוסר המעורבות' - לזוז הצידה ולתת לחיים לקרות. הם זועקים להתרחש. אבל בהתעקשותנו שאנו אלה שמתרחשים, אין אנו מאפשרים להם זאת. וכאן חוזר הפחד, הפעם זה לא הפחד של האגו, להיות שולי ולא חשוב. כאן כבר מתקיים פחד אחר. שאם נרפה כלום לא יקרה.
יש לנו תחושה שהחיים זה לא מה שקורה לנו כשאיננו מפריעים, אלא מה שקורה רק כשאנו דוחפים ומשתדלים. ואם לא נדחוף - כלום לא יקרה.
עלינו לסמוך על החיים שהם רוצים ויכולים להתרחש גם ללא התערבותנו הפעילה.
החלק הגבוה של כל תהליך הוא החלק של חוסר ההתערבות. כל שאנו יכולים לעשות זה
להכין את החלק הנמוך ולהביא אותו למקום שבו כוחות החיים יפיחו בו חיים ויזרמו דרכו. אך אין אנו יכולים לשחק את כוחות החיים.
חוסר האמון שלנו בכוח הפנימי הטמון בכל אחד מאתנו בא לידי ביטוי גם ביחסינו לילדינו: מרגע שנולדו אנו ממהרים לעוררם לפעילות ומציפים את חושיהם, מוחם ורגשותיהם בשלל גירויים, במקום להמתין עד שיבשילו כשרונותיהם מבפנים. וכך הם פוגשים את העולם בוסריים, בלתי מוגנים ובלתי מגובים מבפנים.
אלברט איינשטיין התייחס לכך בהומור: "לפעמים אני שואל את עצמי: כיצד זה קרה, שדווקא אני גיליתי את תורת היחסות? לדעתי סיבת הדבר טמונה בכך שאדם מבוגר נורמלי לא יתחיל לחשוב על בעיות מרחב-זמן. הוא מניח שהבין אותן מזמן, בילדותו. אני, לעומת זאת, התפתחתי מבחינה אינטלקטואלית באיטיות כזאת, שרק בגיל מבוגר התחלתי לחשוב על מרחב וזמן. ברור, שחדרתי לבעיות אלה עמוק יותר מאשר אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי בילדותם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להגיב עמוק מבפנים
|
|
|
|
|
הרעיונות שהצגתי אינם בדיוק חדשים והם מצויים בכמה תפיסות וגישות. למשל בשיטת אלכסנדר. טענה מרכזית בשיטה היא שכדי להיות זקוף עליך לוותר על הניסיון לשלוט בתנוחתך. אחד מן העקרונות העיקריים בשיטה עובד על תהליך השהיית העשייה - Inhibition Process. על התלמיד לגלות את היכולת הגלומה בו להשהות תגובה אוטומטית ומכאנית לעשייה ולאפשר לעצמו להגיב עמוק מבפנים. המורה נותן כיוון לגוף על ידי מגע והגוף צריך להבין לבד לאיזה כיוון לפנות. כלומר התזוזה צריכה לנבוע מתוך מצב של חוסר עשייה. הגוף קולט כיוון ונע לשם מתוך מצב של היות ולא מתוך מצב של מאמץ. תנועה מתוך מאמץ באה מכיווץ, בעוד שתנועה מתוך חוסר מאמץ בא מהרפיה, והתלמיד חייב ללמוד לנוע מתוך ויתור על רצון מודע ומאמץ לעשות זאת.
למעשה מדובר בשיעור בסיסי בתורת הזן. הפילוסופיה העומדת בבסיס שיטת אלכסנדר היא פילוסופית זן, רק שהיא נעשית בדרך של דיאלוג גופני בין שני אנשים, מנחה ומונחה.
את רעיון האי-עשייה הזה ניתן למצוא גם בספרו של אויגן הרינגל: 'זן באמנות הקשת'.
בספר זה מנסה אויגן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה ללמוד ממאסטר זן את אמנות הירייה בקשת. לתדהמתו הוא מגלה כי עליו ללמוד איך לא לעשות כלום. הוא מספר כיצד הוא היה צריך להתגבר על הכפייתיות של כוח רצונו לשלוט בקשת, ועד כמה קשה היה להרפות מן הדומיננטיות של ידו שרצתה לירות את החץ.
הרינגל מתאר בספר כיצד הוא מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות הכיוון למטרה (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו עד כמה הוא אוחז בגישה הלא נכונה; הוא בא עם מאמץ ורצון, בעוד שעליו בכלל לוותר על שניהם ולתת למשהו בתוכו שהוא לא הוא, לצאת מתוכו ולהוציא אל הפועל את הקליעה למטרה, מבלי שהוא עצמו מתערב ומפריע. תובנה זו קשה להרינגל, שכל ימיו הבין שעליו להשתדל וככל שישתדל ויתאמץ - כך יתקרב יותר, והנה, לפתע הוא צריך לחשוב הפוך; הוא צריך להפסיק להתאמץ ולתת למשהו מתוכו לקחת שליטה ולסמוך על כך שאותו משהו יידע טוב ממנו.
הרינגל לומד כיצד 'לא לעשות'. 'לא לעשות' משמעו להרפות, להגיע למצב בו נרשה לעצמנו "להיעלם" מעט. ברגע שזה קורה - משהו בתוכנו יורה את החץ והחץ תמיד פוגע במטרה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהפאזה המכאנית לפאזה הגרעינית
|
|
|
|
|
ניתן להמשיל את המצב כאילו באדם טמון מעין פוטנציאל של כוח גרעיני, אבל אנחנו מתעקשים להפעיל את עצמנו בכוח מכאני בלבד. כל עוד נפעיל את עצמנו מכאנית - הכוח הגרעיני לא יוכל להיכנס לתמונה. במילים אחרות: האדם, הנמצא לרוב בפאזה המכאנית שלו, מסוגל לעבור לפאזה גרעינית - אבל כדי לעלות לדרגה הזו עליו להיות מסוגל לוותר קודם כל על הפאזה המכאנית ולהאמין שיש משהו אחר בתוכו שיכול להפעיל אותו ובאופן הרבה יותר שלם, חזק ומדויק. אותו ה'משהו' הזה נמצא לרוב בתוכנו במצב בלתי מפותח, חסום על ידי אגו שתלטן המקנה לנו תחושת 'אני' כוזבת.
כשאדם חושב באמצעות האגו ולא באמצעות המהות המפרה של הישות הפנימית, חשיבתו עקרה, רציונלית, אינטלקטואלית, דעתנית. זוהי חשיבה בעלת אופי 'זכרי' אקטיבי ומכאני. לחשיבה הווייתית עמוקה ניתן להגיע באמצעות מדיטציה, שמטרתה להניח למחשבה לשוטט מבלי לעגון בשום מקום. לחוות את ייסורי הגסיסה של האגו המחשבתי הזכרי, עד שמשהו מבפנים יתחבר אל המחשבה ויאיר אותה, ואז יחווה האדם הארה מחשבתית, או אינטואיציה מופלאה. על הזכר הכוחני והמאומץ למות ולפנות מקומו לכוח הנקבי של הבלתי מודע.
מדיטציה או המצב המדיטטיבי הוא מצב בו הסוהר - האספקט ה'גברי' של החשיבה - נרדם, ומחליף תפקידים עם האספקט הנשי השבוי. כדי שהיא תמצא עצמה מחוץ לסורגים, זורמת אל העולם וממנו. והוא יהיה שבוי בגבולות ובמגבלות שהזרימה שלה הניחה עליו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה". ספרו הבא "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים" ייצא לאור בקרוב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
