 |
/images/archive/gallery/353/666.jpg תומר פרסיקו
 |
|
|
|
|
|
|
| השטן תמיד אורב בפינה - גם למורים גדולים ומוארים. תומר פרסיקו מגיש סיפור קבלי עתיק עם מסר עדכני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד הסיפורים היפים במסורת
היהודית הוא הסיפור על המקובל יוסף דלה ריינה, שהחליט לחסל את השטן ולהביא את הגאולה לעולם. אני נזכר בסיפור הזה בכל פעם שאני נתקל במורה רוחני ששוגה באשליה שהוא הכניע את השטן הפרטי שלו, בעוד שניכר עליו שהוא ממזמן שוכב כנוע תחת טלפיו של נסיך האופל.
הסיפור הועלה על הכתב במספר גרסאות במאה ה-16, ומספר על אותו מקובל גדול, שלאחר שקיבל הדרכה לא רק מאליהו הנביא אלא אפילו מהמלאכים הבכירים אכתריאל ומטטרון, מצליח ללכוד את השטן בכבודו ובעצמו, וכפי שהורו לו המלאכים הוא מוליך אותו, שמח וטוב לב, אל הר שעיר, שם הוא אמור לתקוע בשופר ולהביא את המשיח.
רק אזהרה אחת מזהירים המלאכים את יוסף דלה ריינה ומדגישים בפניו: לכשתשתלט על השטן, אסור לך אף לרגע להיכנע להפצרותיו ותחינותיו לתת לו איזשהו סוג של מזון. דלה ריינה אכן לא נותן לשטן דבר לשתות או לאכול, אבל כאשר סמאל בוכה שהוא כל כך חלש עד כדי כך שהוא לא יוכל להשלים את המסע אפילו להר שעיר (והרי המלאכים ציוו על דלה ריינה שלא להרוג אותו) ניאות המקובל הגדול לתת לו להריח מעט לבונה, כדי להמריץ את רוחו.
כאשר הלבונה קרבה לאפו יורה השטן גיץ של אש ושורף אותה: כך הוא למעשה מקטיר לעצמו קטורת. השטן משתמש בלבונה לא (רק) לשם הישרדות, אלא לשם עבודה זרה: כדי לנפח את עצמו, כדי להעצים את ישותו. הוא מיד משתחרר מאזיקיו וההר כולו נעשה להבה גדולה. השטן אז לוכד את דלה ריינה, שכופר באל והופך לאחד מבניה הגדולים של הסיטרא אחרא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גדולים מהחיים
|
|
|
 |
|
|
|
אם ננסה לראות את רבי יוסף דלה ריינה כמייצג את טיפוס המורה הרוחני, נוכל לתפוס אותו כמייצגם האלגורי של אותם מורים רוחניים שניסו להיות גדולים מהחיים, דוגמת (מדגיש: דוגמת) שרי אורובינדו, מאהר באבא או המהארישי מהֶש יוגי, כל אחד מהם בעל שאיפה להביא על ידי תורתו מהפכה רבתי בעולם שתשים קץ לרוע ותפתח עידן חדש של אור. אבל דלה ריינה מייצג בעיני גם כל מורה רוחני, ככל שיהיה טירון במלאכתו, שכן מה שמשותף למורים הרוחניים כולם (כלומר לכל אלה שאינם סתם שרלטנים - עליהם ממילא משעמם לדבר) הוא הדחף האמיתי לעשות טוב, להביא אור לעולם, ומה שמשותף לרבים מהם, לצערנו, הוא הכישלון האישי המהדהד, הריקבון שהולך ופושה בהם ככל שהם גדולים יותר בכוח ובתהילה. כמוהו, גם הם קורבנות טרגיים של שאיפתם הנעלה.
כמו יוסף דלה ריינה, אם כן, יוצאים האותנטיים שבמורים ומבקשים "תיקון עולם", וכמוהו, באומץ, הם מתייצבים ראשית ועיקר מול השטן, כלומר (אם תסלחו לי על המטאפורה השחוקה מעט) מול האגו שלהם עצמם. כמו יוסף דלה ריינה גם הם מצהירים, ולרוב מתכוונים לכך, שלא אחר טובתם האישית הם מחפשים, אלא אחר האמת. כמוהו אכן גם הם מצליחים, לרוב אחרי עבודה רבה ומאמצים לא קטנים, להכניע את סמאל שלהם וללכוד אותו. אז, כמו דלה ריינה בסיפור, גם הם מזדקפים, מרוצים מעצמם ומפועלם (ומתחילים לרשום אנשים לסדנאות בהנחייתם).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שריד עבש של אגואיזם
|
|
|
|
|
|
|
אלא שעל אף שלכדו את השטן, כלומר על אף שהבינו את המנגנון שבונה להם חזור ובנה את האשליה של זהות אוטונומית ונבדלת, על אף שהם באמת רואים, אם להשתמש בשפה דתית שונה, ש"לית אתר פנוי מני" ואכן "אין עוד מלבדו", כלומר שהאל הוא הקיים והפועל היחיד בקיום כולו - עדיין הם לא ביארו סופית את גרעיני הנבדלות שבתוכם, עדיין יש בהם קמצוץ אגואיזם, רסיס זעיר של אנוכיות. כלפי חוץ, וכמעט בכל דבר כלפי פנים, הם חפים מכל רצון לטובות הנאה, והם לכאורה טהורים לגמרי. אבל הם אינם טהורים לגמרי.
מדרגה זו ידועה לתורות רוחניות רבות. היא, למשל, מכונה "ספירת דעת" האשליתית על ידי זרמים מסוימים בקבלה, זהו שלב הגבוה אך הבוסרי עדיין של ה"כניסה אל הזרם" בבודהיזם התרוואדי, ואפשר לראות דרגה זו גם כשלב בו המחפש "רוכב על הפר" בתמונות הזן המפורסמות. אנשים כאלו יכולים היו להמשיך את חייהם באושר רב, אלמלא היו מנסים ללמד. בצורה טרגית מאוד דווקא הרצון לעשות טוב ולהפיץ את האור, הוא אשר גורם למפלתם.
המורים הללו, אם כן, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, את הרצון לעצמיות שבהם עד סופו, משתכרים מהתהילה שנפלה בחלקם. גרגר האגו הזעיר שבהם מריח את מעט הלבונה שניתנת לו (כמובן שלפעמים הלבונה באה גם בכמויות מסחריות), והוא מיד מצית אותה והופך אותה לעבודה זרה. העוצמה שבמעמד המורה מנפחת מהר מאוד את מעט האגו שנשאר, והם נשבים בידיו. או אז השאיפה ללמד את הזולת הופכת לשאיפה להאדרה עצמית, ומכאן הדרך אל ה-"Dark Side" אכזרית וקצרה. אם נשאר אפילו שריד עבש של אגואיזם, המזון העשיר שבא במסגרת מעמד הגורו יחיה אותו מיד - אז הופכת התהילה להיות כמו מוזוליאום: כל הפאר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לגרעיני אי-הנחת שבנו יש תפקיד מעורר
|
|
|
|
|
|
|
הסכנה, אם כן, גדולה. אבל כל סיכון הוא גם הזדמנות. נדמה לי שמנקודת מבט שונה אפשר לראות דווקא בהוראה עצמה את השיעור הרוחני העמוק ביותר. בבודהיזם הטיבטי הדרך לנרוונה נחלקת לשלוש: היניאנה, מהאיאנה וּוָגְ'ראיאנה. ההיניאנה הוא בפיהם שמו המזלזל של הבודהיזם הקדום יותר, ופירוש השם "המרכבה הקטנה". המהאיאנה היא "המרכבה הגדולה", וזהו רובו של הבודהיזם הטיבטי. חלקו הקטן של הבודהיזם הטיבטי מכונה וָגְ'ראיאנה, כלומר "מרכבת הברק", וזהו החלק העוסק בטנטרה (שכוללת לא רק פרקטיקות מיניות אלא הרבה מנטרות ודימיוּן). החלק הזה, שנחשב ליהלום שבדהרמה, כמובן נחשב לדרך המהירה לנירוונה. אולם ברור מראש שזוהי גם הדרך המסוכנת ביותר.
נדמה לי שכל מי שהתנסה בהוראה (בעיקר, אבל לא רק, של ענייני רוח) יכול לזכור את אותה הרגשה של עוצמה ברוכה שנחה על האדם כאשר הוא עומד מול קהל ושוטח את תורתו. הרבה פעמים כאילו האלוהים מניח עליו את ידו, תומך בו, או מוזה מיוחדת יורדת ומפעימה את הדובר מתוך עצמו. כאשר אנחנו מלמדים אנחנו לא רק לומדים על הנושא (מפני שאנחנו חייבים לתת סדר מסוים לדברינו, חייבים גם להסביר את הנושא לעצמנו) - אנחנו גם מתרוממים עם הדברים עצמם, כאילו עצם המעמד מעניק לנו איזה גובה שאין לנו כרגיל.
אפשר לראות, אם כך, גם בהוראה וג'ראיאנה שכזו, כלומר עוד "מרכבת ברק", מהירה אבל מסוכנת, להתפתחות רוחנית. היציאה לתיקון עולם מזמנת לטובתנו את כל כוחות הטוב: החל מגדולי הנביאים בעבר ועד המלאכים הגבוהים ביותר, כולם מתגייסים כדי לעזור לאדם הקטן להצליח במשימתו האדירה. כמו יוסף דלה ריינה, גם לצידנו יבואו כוחות גדולים בהרבה מאיתנו, כך שהדרך אל מטרתנו עצמה תעצים אותנו. ההחלטה לנסות ולהביא טוב מכוונת את המציאות לקראתנו, אך כמו בווג'ראיאנה הטיבטית, זו גם דרך מסוכנת, שכן אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שאנחנו אלה שנבחרנו, ולא הדרך. עלולה להתגנב לליבנו האשליה שהמציאות רוצה לקדם אותנו, ולא את רצוננו הטוב. אם יש בנו גרגר של אגואיזם, הסכנה לכך גדולה, והתוצאה תהיה כישלון מוחלט של משימתנו, והפיכתנו אנו למשרתיו הגדולים ביותר של סמאל.
ייתכן שדרכו של הגורו מהווה את אחת ההתגלמויות המובהקות למתח המפרה בין הטוב לרע: השאיפה לניצחון האבסולוטי של הטוב כבר מחביאה בתוכה גרעינים של רוע, ניצנים שרק מחכים להיפתח עם כל נפילה קטנה מאותו גשר צר שמהווה את דרכנו. מצד שני, אולי ללא המתח הזה לא היינו יוצאים כלל לדרך - זיכרו שאת השטן לא היה אמור יוסף דלה ריינה להרוג. ייתכן, אם כן, שלגרעיני אי-הנחת שבנו יש תפקיד בונה, ממריץ, אפילו מעורר. ניטשה קרא לאדם לא להשליך את השטן שבו, פן ישליך את הדבר הכי טוב שבו.
המשחק עם האגו אינו מלחמה בה צד אחד מנצח ואילו השני מושמד לחלוטין - השאלה ברובה היא איזה צד משמש ככלי על ידי הצד השני. בדרכו של הגורו השאלה הזו מקבלת משנה תוקף, עוצמה גדולה הרבה יותר, ותוצאות התשובה אליה משמעותיות לא רק לאותו אדם, אלא גם לחסידיו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לומד מדיטציה ממסורות שונות, בעל תואר שני במדעי הדתות. בימים אלו כותב ספר על נבואה ומדיטציה ע"פ הרמב"ם | | | | |
|
|
|
|
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
