 |
/images/archive/gallery/179/829.jpg תמונת ארכיון
 |
|
|
|
|
| להיות עשיר נשמע לכם חלום? זה רק מוכיח שאתם לא עשירים. כי אם הייתם, הייתם גם יודעים שזה ממש עולה ביוקר. מה העלות האמיתית שמשלמים העשירים |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
גילי דינשטיין-ישפה, פורבס ישראל
11/11/2004 18:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"להיות עשיר", אומר וודי אלן, "עדיף מלהיות עני, ולו רק משיקולים פיננסיים". האמת היא, שכל מי שהיה גם עני וגם עשיר מוכן להעיד בשבועה שעדיף להיות עשיר, וכנראה שלא רק משיקולים פיננסיים. אבל רק בדבר אחד לעשיר אין יתרון: במחיר. או כמו שנהוג לומר היום במחוזותינו: "לו – זה עולה יותר".
צחוק בצד, אבל להיות עשיר (והכוונה כאן לעשיר מופלג) זה לא עניין פשוט. ראשית, מחקרים מעידים כי ככל שעולה ההכנסה, עולה גם ההוצאה שבצידה. כלומר, אם חשבתם פעם שכשתרוויחו יותר, תחסכו יותר – תשכחו מזה. כשתרוויחו יותר, תוציאו יותר. למה? ככה.
במשך שנים מנסים כלכלנים לפענח את הקשר שבין הגידול בהכנסה לגידול בצריכה. התזה הבסיסית גורסת, שצרכנים שואפים לקבע את רמת הצריכה שלהם לאורך כל מחזור החיים בהתאם לרמת ההכנסה הקבועה שלהם. כלומר, בני אדם ייקחו בחשבון את מה שהם מרוויחים, ובהתאם להכנסה הזאת יתכננו את רמת החיים שלהם קדימה. האוחזים
בדעה זו טוענים, לפיכך, כי הוצאותיהם של האנשים אינן מושפעות מהכנסות אקראיות (ירושה, למשל), שכן הם חיים בהתאם להכנסותיהם הקבועות ולא בהתאם למשתנות.
מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, טוען לעומת זאת, שהאופק של הצרכן קצר בהרבה. אליבא דה פרידמן, המרכיב של ההכנסה הקבועה לא יקבע את רמת הצריכה לאורך כל מחזור החיים, אלא ישמש כפרמטר לצריכה בטווח המיידי. במילים אחרות: אם ההכנסה עולה, ההוצאה בטווח המיידי תעלה אף היא. גם הכלכלן כריס קרול, פרופסור באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, תומך בפרידמן ומראה שיש קשר הדוק בין גידול בהכנסה לבין גידול בצריכה. לדבריו, התאמת הצריכה להכנסה נעשית על פני תקופות קצרות ולא על פני דורות, כפי שמקובל היה לחשוב בתיאוריות המסורתיות. זהו בדיוק ההסבר להתנהגות ה"נובורישית", ולפיה מתעשרים חדשים - כפי שאנו אכן רואים לא אחת - יתהדרו במהירות בשלל נוצות כגון: בתים מפוארים, מכוניות שרד ויהלומים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
ה"תענוג השולי" של העשירים
|
|
|
 |
|
|
|
כל זה נכון במעבר בין אדם פשוט לאדם עשיר. אבל כשאנו עוסקים בעשירים מופלגים, שעבורם עוד 10 מיליון או מיליארד כבר לא משנים לכאן או לכאן, התמונה משתנה מן הקצה לקצה.
עובדה היא, שהעשירים חוסכים יותר, או - במילים אחרות - לעשירים יש נטייה קטנה יותר לצרוך ביחס לעושרם. במחקרו "למה העשירים חוסכים כל-כך הרבה", מסביר כריס קרול את הסיבה. קרול טוען, שהרגלי הצריכה והחיסכון של העשירים שונים לגמרי מאלה של שאר בני התמותה. בעוד אצל האדם הפשוט ההשתכרות מטרתה צריכה בלבד, הרי שה"תענוג השולי" פוחת ככל שרמת הצריכה גבוהה יותר. לכן העשירים המופלגים תרים אחר סיפוקים אחרים שלא מהווים "צריכה". עוד מרצדס כבר לא תשנה להם, ולכן הם פונים לעבר נכסי מותרות אחרים, בין אם מדובר בצבירת הון נוסף כגון נכסי נדל"ן, ובין אם מדובר ב"תועלת בעלות" כגון: חפצי אמנות ואפילו קבוצות ספורט.
על דבר אחד כל הכלכלנים מסכימים: עשירים מתנהגים אחרת. למה? כי האצילות מחייבת. אם אתה עשיר, אתה צריך, למשל, להתגורר בבית ראוי. לגור עם ההורים לא בא בחשבון, וגם לא כל שכונה מתאימה לאירוח ה"מילייה" החברתי שבו אתה מצופה להתחכך, עכשיו כשעשית כסף. ומה עם האוטו? תמכור מייד את הטרנטה, ותעבור למשהו ראוי שיוביל אותך מפגישה לפגישה. פורשה, למשל, בנטלי מהוקצעת או הריינג'רובר החדש, למראה ה"קולי" המתבקש.
ההתחככות באלפיון העליון גם מחייבת להגביר את תדירות האירוחים ואת רמתם. פיצוחים ואפילו סושי לא ירשימו את אלה שאתם חפצים להרשים ברגע שנכנסתם למועדון השמנת העולמי. ואל תשכחו את החופשות. סקי באספן או בקורשבל בחורף, בטן-גב באי אקזוטי בסתיו; משהו ספיריטואלי באביב (הודו הולך עכשיו חזק וגם ניקראגווה או בורמה), ולא לשכוח חופשה משפחתית בקיץ לצד מסע שופינג- מוזיאונים-והצגות בלונדון או ניו-יורק בין לבין.
רגע, ולא חשבתם להגיע לשם בצ'רטר או משהו מדכא שכזה. כסף מייד ישדרג אתכם ממחלקת תיירים למחלקה ראשונה. אבל האמת היא, שרבים מעשירי תבל (כן, גם לא מעט ישראלים, כמו: אליעזר פישמן, מוטי זיסר, יוסי מימן ואחרים) גם לא ממש אוהבים את בדיקות הביטחון, הלו"ז המגביל והתורים שמחייבות הטיסות הסדירות. לכן רבים מהם מחזיקים במטוס פרטי, שיכול להקפיץ אותם בהתראה קצרה למחוז-חפצם ללא כל עיכוב מיותר ומתי שנוח להם. חלקם חוכרים כזה כדי לצאת עם חברים לחופשה, וחלקם מעדיפים את תענוגות המים על פני תענוגות השמים ומחזיקים ביאכטה מפנקת (דוגמאות: שרי אריסון, מוריס קאהן, רז שטיינמץ, יונתן לייטרסדורף ואחרים).
קחו, לדוגמה, את תחום המגורים. התפרנים חולמים אולי על בית משלהם. אבל מי שמגיע לבית משלו חולם על בית יפה משלו, כלומר: מרווח יותר, מפואר יותר ובמיקום טוב יותר. אבל תתפלאו לשמוע שגם אלה שהחווילה המדהימה שלהם - הכוללת בריכת שחייה, ג'קוזי, סאונה, מגרש טניס, חדר כושר, חניות ממוזגות למכוניות, בוטקה לשומר, חדר הקרנה פרטי, חדר משחקים ואגף ילדים – ממוקמת כבר בשכונה הכי טובה שיש, רוצים יותר. הם רוצים, למשל, בית יותר נוצץ משל השכנים משמאל, ויותר מרשים משל השכנים מימין; הם רוצים בית קיט לסופי-השבוע ולחופשות, ובית במקום אקזוטי וחמים לימי החורף הקרים. אבל בית, יפה ככל שיהיה, זה לא מספיק. כל הבתים הללו מחייבים, מטבע הדברים, צוות תחזוקה ושירות כהלכה: עוזרת, טבח, גנן, מנקה בריכות, שומר, מטפלת לילדים, מאמן כושר ושאר אסיסטנטים אישיים לנוחות בעלי הבית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמה עולה להיות "פוליטקלי קורקט"?
|
|
|
|
|
|
|
ונניח כבר שיש לכם את כל זה, אז מה לגבי יצירות אמנות? אתם לא באמת חושבים שאפשר להתגורר בבית מטופח עם קירות חשופים. כל קיר מבקש תמונה יקרת ערך (רצוי כזאת שמוזיאון כלשהו יבקש מכם מדי פעם להשאיל לו לתערוכה, והכי שווה להחזיק אוצר אישי שיארגן לכם אוסף ראוי לשמו) וכל פינה מבקשת פסל. הריצפה דורשת שטיחים פרסיים או סיניים (רצוי ממשי, בעבודת יד), וזה עוד לפני שהזכרנו את כלי הנוי. זוכרים את הוויטרינות של הסבתא? בדיוק כאלה צריך למלא בשלל ואזות מעוצבות טיפ-טופ, וגאדג'טים מהמתקדמים שיש, שיונחו בנון-שלנטיות על השידה בסלון. בסלון שבקומת הכניסה, התכוונו.
מוצרי חשמל הם קטגוריה בפני עצמה אצל העשירים. טלוויזיות פלזמה זה ברור. חדרי הקרנה גם כן. אנחנו מדברים כאן על השלב הבא: על בתים חכמים, כלומר שכל הבית נמצא בשליטת השלט: התריסים יעלו, האזעקה תכבה, ה-DVD ינגן והמחשב שבחדר הילדים יקרין על המסך שבסלון את התמונות שאגרתם מהטיול האחרון במדבר. אה, כן, ויש כיום גם טלוויזיה במקרר (לא בתוכו, על הדופן), לרווחת המבשלת שמכינה לכם את ארוחת הערב, ואצל ביל גייטס, אם אתם דווקא רוצים לדעת, על הקירות תלויים מסכים בהם משתנה התצוגה כך שבכל שעה משעות היום יוצגו עליהם יצירות אמנות אחרות, בהתאם לאירוע, לתאורה או לשעה.
וכל זה מהווה רק את הבסיס לחיים עצמם. לבגדים שתלבשו, לתכשיטים ולשעונים שתענדו, לכלים בהם תאכלו, לנעליים שתנעלו, לתיקים שתחזיקו, למזוודות בהן תסעו, למזון שתאכלו, לבתי-המלון בהם תנפשו, למצעים עליהם תישנו, לבשמים אותם תזליפו על גופכם הענוג, למגבות בהן תתנגבו וכו' וכו' וכו'. ארמאני, ברברי, טודס, לואי ויטון, שאנל, טיפאני, בולגארי, קרטייה, גוצ'י, הרמס, ורסאצ'ה, דולצ'ה וגאבנה, ראלף לורן ומעצבים יקרים נוספים, בונים על הצורך הזה שלנו במותגים זוהרים כדי למתג את עצמנו באמצעותם. מה זה בונים? אימפריות הם בונים מזה שאנחנו חייבים (אבל פשוט חייבים) להכניס אותם לארון שלנו. וכן, מדובר גם בבנות שלא עונות לשם קארי ברדשו, ובבנים שלא עונים לשם מיסטר ביג.
הרי אין גבול למה שאפשר להוציא. מאז איינשטיין, הכלל הוא ברור: הכל יחסי, והכל תלוי בתקציב וברצון. גם העשירים המופלגים מחזיקים ג'ינס פשוט בארון (אפילו קרוע ומשופשף). אבל לצידו תלויים להם גם בגדי "הוט-קוטור" (שמעצבי-העל הכינו מהם אחד בלבד) בעשרות אלפי שקלים הפריט. גם הם נוסעים לבתי-מלון, אבל בדרך-כלל לסוויטות מפוארות במלונות בוטיק מדוגמים, ועדיף לשכור אי פרטי בלוקיישן אקזוטי (ריצ'ארד ברנסון, למשל משכיר את הבית הפרטי שלו, באי הפרטי שלו נקר, שבאיי הבתולה הבריטיים, אליו יוביל אתכם מטוס פרטי ושם יבשל לכם השף הפרטי - והכל ב-10,000 ליס"ט ללילה. מציאה). אפשר, כמובן, להתאכסן במלון ריץ בפאריס, בסוויטה ששימשה את קוקו שאנל במשך 37 שנים או בזאת שממנה יצאו הנסיכה דיאנה ודודי אל פאייד אל מותם. אופציה נוספת היא הסוויטה בפלאזה בניו-יורק. מי יודע, אולי תמורת כמה אלפי דולרים תישנו במיטה בה ישנו קתרין זיטה ג'ונס ומייקל דאגלס בליל כלולותיהם (הפנטזיות בחינם).
אבל להיות עשיר עולה ביוקר גם במובן נוסף, והוא שכל צעד שלכם צריך להיות "פוליטיקלי-קורקט". עליכם להשתמש בנייר ממוחזר (מה אתם, מלכלכי סביבה מגעילים?), לרכוש אך ורק מוצרים טבעיים וכאלה שייצורם הוא "ירוק" לחלוטין, ורצוי כאלה שנעשו בעבודת יד. אבל חס וחלילה לא מוצרים שיוצרו במזרח תוך ניצול עבודת יד של ילדים. וגם לאכול זה לא פשוט בימינו. הרי לא תכניסו הביתה פסטה שאינה טרייה, גבינה שלא נעשתה בכפר בחצר האחורית של גבן מדופלם, לחם שלא נאפה בטאבון או ירקות ופירות שלא גודלו בגידול אורגני. ריסוס? השתגעתם?
אבל הכסף הגדול באמת יוצא על הצורך לתרום לקהילה. לא ייתכן להיות עשיר שאינו תומך במטרה חברתית צודקת כלשהי. אחרת הוא ימצא עצמו מהר מאוד מוקצה מחמת מיאוס וגם לא מוזמן לכל ערבי הגאלה הנוצצים של השמנא והסלתא העולמית. בעניין הזה, כל מטרה מקדשת את בעליה: עיוורים, חירשים, נשים מוכות, הומלסים, מפגרים – הכל הולך, ובלבד שתתרמו להם מיליונים ותחזירו קצת מהטוב שנפל עליכם לאלה שמזלם לא שפר עליהם כל-כך. וזה עוד לפני התרומה למוזיאון (על שם האישה), לאגף החדש בבית-החולים (על שם הילד), לפקולטה הנאה באוניברסיטה (על שם ההורים) ועוד כהנה וכהנה מטרות נעלות ששכרן בצידן: שמכם יילך לפניכם כנדבנים רציניים ויתנוסס באותיות מוזהבות ושמנות על קיר השיש בכניסה.
קשה, קשה להיות עשיר. ובעיקר – יקר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
