S.M.Mess

ללרית לוי, גיקית עם חיים, הסימוס האובססיבי מביא רק צרות

לרית לוי | 16/2/2005 12:02

תמיד הייתי פרו קדמה הטכנולוגית. יחסית לבחורה ממוצעת למדי, תמיד התעניינתי בחידושים טכנולוגיים ולפעמים אפשר היה אפילו לתפוס אותי הולכת לישון עם ערוץ הטכנולוגיה ברקע, במקום לספור כבשים, כשלפ-טופ חינני משמש כרית לראשי המרובע. גם אם הצנעתי את הגיקית הקטנה שבי, תמיד השתדלתי להיות עם היד על הדופק בכל הקשור לשטיקים חדשים בתחום, ולעולם לא הרשיתי לעצמי להישאר מאחור. הרי העולם לא יכול לסבול חננת מחשבים שהיא גם מפגרת.

כך הסתערתי לפני מספר שנים על עניין ה-SMS שחדר לחיי, כאילו הייתי הבחורה בשדה התעופה שקופצת באמוק על המאהב שלה עם דובי מעוך ובלון הליום ססגוני. מיד קלטתי את הפוטנציאל הטמון בהודעות הכתובות האלה

כאמצעי להפחתת האינטראקציה המילולית שלי עם הסביבה, שגם כך הלכה והתמעטה הודות לאימיילים ולמסנג'ר, והתחלתי לתקתק הודעות כמו קלדנית שאבדה עליה דעתה.

עם הזמן השיטה השתכללה, כמובן, עד כדי הקלדה עיוורת בסלולרי והתייעלות בשימוש בקיצורי שפה, כמו "באה?" כתחליף ל"את באה אליי? יש לי אחלה וודקה מהדיוטי פרי", ו"היה אחלה", במקום "תודה, היה ערב בומבה. נעשה את זה שוב מתישהו?".

אלא שכמו כל רומן הוליוודי מעפן, גם האהבה שלי עם ה-SMS עלתה על שרטון. "תאונות SMS" אני נוטה לקרוא בשם כולל לבְּרוֹכִים שהטכנולוגיה השטנית הזאת הביאה לאחרונה לחיי, וזה בלי קשר לתאונת הדרכים שכמעט עשיתי, כשניסיתי להקליד "אמנסיפציה".

עדכון אחרון : 16/2/2005 12:26