קלאב או מרקט
6 הערות על הפרשה, שמנסחת מחדש את הקוד האתי של עולם העסקים הישראלי
זו אמנם אחת הקלישאות הנדושות ביותר שיש, אבל הסתבכותם של בני משפחת בורוביץ' הוכיחה שהיא רלוונטית גם במקרה זה. מתברר שגם בעסקים הכל אישי. התגייסותם של ראשי התעשיה בישראל למלחמה משותפת, עניינית, אישית, תקשורתית ומשפטית בבורוביצ'ים היא חסרת-תקדים.
הצהרות נחרצות וחריפות כל-כך מצד אלה המשתייכים למועדון האקסקלוסיבי של משפחות הממון בישראל, כנגד מי שנראתה עד לא מזמן אחת מהן - זה עוד לא היה לנו. התנגחות ישירה, תקיפה ובוטה כל-כך של המנכ"לים הבכירים ביותר בישראל בקולגות שלהם - עוד לא ראינו. וגם לא זכורים מקרים רבים של קריאה לתביעות אישיות נגד בעלים שפשטו את הרגל.
בואו נודה, בני משפחת בורוביץ' אינם משפחת הממון הראשונה שכושלת. הם גם לא אנשי העסקים הראשונים בישראל שפשטו רגל וחייבים כסף, והם אפילו לא הראשונים שחמקו מאחריות אישית. אז מה, בעצם, קרה כאן?
ברור שהכל אישי. הבורוביצ'ים - ובמיוחד דדי בורוביץ', כפי שמסביר אדם שמכיר את ההתרחשויות מקרוב - היו סוג של עוף מוזר בקהילה העסקית. הם לא שמרו על כללי המשחק והפרו את הקודים המקובלים. הם הצהירו שאינם פוחדים מדבר, ותוארו כמי שמתנהגים בבוטות וביהירות. דדי בורוביץ', אומרים כמה אנשים שמכירים אותו, נהג גם לדבר בגסות, שלא לומר באלימות, ולא מעט מהאנשים שעשו עסקים עם המשפחה מרגישים ששיקרו להם בפנים. דן פרופר, מנכ"ל אסם, חש שמאיימים עליו, על-פי עדותו.
הבורוביצ'ים, כך מתברר, לא רק 'בגדו' בחבריהם לעסקים במובן הכי אישי. הם גם בחרו לפגוע בקבוצת האנשים החזקים ביותר במשק, ולכן הנקמה של אלה היא גם אישית וגם חסרת-תקדים.
יועצים המתמחים בניהול משברים נוהגים להבחין בין משבר למאבק באופן הבא: משבר הוא מצב שבו יש בעיה, אבל לא בהכרח אויב. מאבק הוא מצב של התנצחות בין שני נצים - מצב שבו חייב להיות אויב. הבורוביצ'ים הפכו את התרסקות קלאבמרקט ממצב של 'משבר' למצב של 'מאבק'.
ולמה? כי במקום לרתום את חבריהם לעסקים לטובת פתרון המשבר, במקום לנסות ולחבור לחבריהם לעסקים, לספקים הגדולים - שלא מן הנמנע שאפילו היו מוכנים בתנאים מסוימים לעזור להצלת העסק
הם גם העדיפו לא לדבר עם התקשורת, ולא לנסות אפילו להתחבר לפרשת הקריסה מהמקומות הרגשיים שלה. בפעמים היחידות שבהן נשמע קולם, הם דאגו לעסקיהם האחרים. הבורוביצ'ים הפכו את עצמם לאויב. במאבק הזה הם עכשיו הרעים, ואת מחיר הנזק התדמיתי הזה לא ניתן אפילו לכמת בכסף.
מאז החל המשבר, הכי 'אין' זה להיכנס במנכ"ל, יעקב גינצבורג. זה גם הכי קל. גינצבורג מושך אש, וכמו בעל-הבית שלו הוא טיפוס מתלהם. הוא גם לא היסס לשחרר לעיתונות הצהרות לא ממש מדויקות לגבי מצב הרשת, שבועות בטרם התרסקותה. הוא מוחצן, מתנהל בראוותנות בפולקסוואגן 'טוארג' המפוארת שלו, הוא כוחני, הרפתקני - ובעיקר סוחב אחריו רקורד מרשים של כשלונות, ובהם המשביר לצרכן ושטיחי כרמל.
אבל גינצבורג אינו אחראי לקריסת קלאבמרקט. כשמדובר בחובות שמתקרבים ל-1.5 מיליארד שקל, זה כבר לא עניין של טעויות ניהול, גאוותנות או רכבי שטח מנקרי עיניים. זה כבר עניין של בעלי המניות ושל חברי הדירקטוריון - שבמקרה של קלאבמרקט ישבו בו חברים פעילים, כולם גדולים, כולם חכמים, כולם יודעים לכאורה את התורה.
סגן היו"ר תמי מוזס, המנטור יוסי רוזן ויעקב גלברד, שהגיע לפני כחצי שנה כדי להאציל מנסיונו העשיר. אלה האנשים שצריכים עכשיו לקחת חלק באחריות. לצלוב את גינצבורג זה כמו להרוג את השליח.
הספקים הגדולים כובשים בימים האחרונים את כותרות העיתונים. הם תובעים את כספם ואת עלבונם, והם עושים זאת ברעש גדול - ובצדק. אבל צריך אולי לבחון לרגע גם את חלקה של 'הסביבה התחרותית' במשבר הזה. או במילים עדינות פחות, את התנהלותם של הספקים הגדולים.
יצרני המזון, המשקאות, הדטרג'נטים ומוצרי הטיפוח לבית ולגוף ידעו מה קורה. במשך שנה לפחות. אמנם כל אחד מהם מתאר בכנות ובצער רב איך ישבו מולו רוזן, גלברד ותמי מוזס וסיפרו לו שהכל בסדר. איך הציגו לו מצגות יפות, שהתבררו כלא לגמרי מדויקות. חלקם מספרים שהופתעו מחוסר הגיבוי מצד הבעלים. אחרים טוענים שפחדו לצאת, כדי לא להפיל את הרשת. אבל כולם מודים שידעו שהרשת נתונה בקשיים, ואפילו שמדובר בכרונולוגיה של מוות ידוע מראש.
ואם כך הדבר - למה שתקו? קריסת קלאבמרקט לא תמוטט את שטראוס-עלית, לא את תנובה ולא את יפאורה-תבורי. אבל היא תגרום להן מכה כואבת, והיא עדיין כואבת מאוד.
ואלה הרי אנשי עסקים, לא? מנכ"לים שמנהלים קונצרנים ענקיים, עם מחלקות כלכליות שיודעות לבצע קשת רחבה של הערכות ותחזיות. אז למה הם לא נערכו לקראת המכה, שידעו על בואה? האם הפסד צפוי של עשרות מיליוני שקלים אינו מצדיק מהלך עסקי כלשהו, איזה תכנון מראש, היערכות? האם עדיף לשבת ולחכות לנפילה? את קולו של פרופר שמעו השבוע כולם, בהתגייסות שלו לניסוח מחדש של הקוד האתי בעולם העסקים הישראלי. הוא דיבר בלי חשבון וגם בלי חובות (כמעט). בינתיים בעלת החוב הגדולה ביותר, עופרה שטראוס, שותקת. מעניין למה?
האנשים האלה לא נחשבים פאסיביים, וקשה לחשוד שהם נאיביים. לרוב הם גם לא סומכים על גורל או על מזל. אז סביר להניח שהיה פה אינטרס אחר. אולי זו התחרות הפרועה בשוק הרשתות, שהיטיבה גם עמם לרגע וטשטשה את הראייה ארוכת הטווח של הספקים הגדולים? אולי התחרות הקשה בינם לבין עצמם אטמה את אוזניהם מפני הרעש הקרב? נכון שיצרנים ומשווקים לא אמורים לקחת אחריות על התחרות בקמעונות - אבל גם לא להיראות מופתעים מתוצאותיה.
וגם הממונה על ההגבלים העסקיים צריך אולי להקדיש קצת זמן לחשיבה מחודשת על מחיר התחרות, ולהרהר אם ראוי בכלל לעודד תחרות בכל מחיר.
האחים בורוביץ' אשמים בכישלון העסקי. הם האחראים הישירים לפגיעה האפשרית במשפחות של 3,500 העובדים שלהם, ואחראים לפגיעה האנושה בעשרות או במאות הספקים - והם מתחמקים מנטילת אחריות למעשיהם וחפים מכל כוונה לשלם את חובם.
אבל קלאבמרקט, כידוע, אינו העסק היחיד של משפחת בורוביץ'. איזי ודדי מחזיקים גם ב גרנית הכרמל (סונול וטמבור), והם הבעלים של חברת התעופה הלאומית שלנו. ועסקים - וגם זה ידוע-נקלעים לעתים למשברים. מה יקרה בפעם הבאה שיהיה משבר באל על?
מה יקרה אם, חלילה, תיקלע סונול לתקופה קשה? ומה אם שוק הצבעים יהפוך פתאום תחרותי יותר, וטמבור תידחק לפינה? האם יוכלו עובדי החברות הללו וספקיהן לישון בשקט, בידיעה שבעלי העסק יתמכו בו ולא ייתנו לו ליפול? או שמא ייזכרו בחשש במקרה קלאבמרקט, ויעריכו שהבורוביצ'ים שוב ינסו לכסות את עצמם ולנטוש?
ואפרופו אל על, יש מומחים שכבר מוכנים להישבע שמשבר קלאבמרקט כן יפגע בה, לפחות מבחינת התדמית. הם משוכנעים שערכיה כחברת התעופה הלאומית לא ישרדו את המאבק התקשורתי המתנהל כיום נגד בעליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
