געגועים לארז
בעוד מפוני רצועת עזה ממשיכים לעשות כותרות מעת לעת, נשכחו כבר מזמן מפוני אזור התעשיה ארז. הפרויקט, שהוקם כחלום לשיתוף פעולה בין הישראלים לפלשתינים - כשצד אחד מחפש כוח עבודה זול, והשני שכר גבוה בהרבה מהמקובל ברצועה עצמה - שומם כבר יותר משנה. יעל גרוס סיירה בעיר הרפאים, גילתה ש90%- מבעלי העסקים שם לא הצליחו להשתקם, ושמעה את תלונותיהם הרבות על הסחבת בקבלת הפיצויים. ויש גם סיפור אופטימי אחד - זה של הח"כ לשעבר דורון שמואלי, שנאחז בציפורניים והעביר את מפעל מתקני המשחקים שבבעלותו לאשקלון
האמת היא שאזור התעשיה ארז מת פעמיים. בפעם הראשונה באפריל 2004 לאחר פיגוע תופת, ובפעם השנייה ביוני של אותה שנה, כששר התמ"ת דאז אהוד אולמרט הכריז במהלך ביקורו במקום על סגירתו, כחלק מתהליך ההתנתקות.
זה היה לפני יותר משנה - נצח במונחים ישראליים - אבל בעלי המפעלים עדיין מחכים לפיצויים. יותר מ90%- מהעסקים שפעלו באזור - ואשר מרביתם נשלחו לשם בידי המדינה, כדי להגשים את חלום שיתוף האינטרסים ביננו לבין הפלשתינים - לא קיבלו סיוע בזמן והתמוטטו. "מרבית היצרנים מארז פשוט הפסיקו לעבוד בתחום," אומר רמזי גבאי, יו"ר ענף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים ומבעלי מפעל אופיס טקסטיל.
"חלק מהיצרנים ניסו להתמקם בקריית-מלאכי או בשדרות, אך מעטים הצליחו בכך." גם המתפרה שהקימה בשדרות חברת אופיס טקסטיל עצמה אינה חורגת מכלל זה ומפסידה כסף מדי חודש - כך נודע לעסקים. "כוח העבודה הזול לא היה היתרון היחיד של ארז, אלא גם זמינות ומיידיות הייצור, היכולת לפקח מקרוב על התהליכים וטווחי האשראי הקצרים," אומר גבאי. "הגודל של חלק מהחברות שפעלו שם לא איפשר להן לפתוח את מכתבי האשראי ארוכי הטווח שנדרשים כדי לעבוד מול סין. הן לא קיבלו מקדמות, הבנקים לא ששו לאשר להן הלוואות - והן התמוטטו."
דוגמה לקריסה כזו היא חברת יפית מילניום (המוכרת גם כיפית מודל,( שבעבר היתה אחת מחברות הטקסטיל הגדולות בארץ - והגדולה ביותר באזור הדרום - והפעילה מתפרה אחת בבאר-שבע ושנייה בארז. כיום היא בכינוס נכסים כתוצאה מהשביתה בנמלים ומסגירת ארז. "חומריהגלם שלנו נתקעו בנמל," נזכר מנשה מולאים, מבעלי המפעל. "לא עבדנו קרוב לחודש ונוצר פער אדיר מול ההזמנות, שמרביתן בוטלו. לאחר שהנמל חזר לעבוד, קיבלנו הזמנות חדשות והתחלנו לייצר, אבל אז נסגר אזור התעשיה ארז." במתפרה בארז העסיקה יפית מילניום 180 עובדים פלשתינים, ובמפעל בבאר-שבע 110 עובדים ישראלים. כולם פוטרו.
אזור התעשיה ארז הוקם בשנות ה70- כדי לספק כוח עבודה זול למעסיקים הישראלים, ובו-בזמן להציע לפלשתינים תעסוקה בשכר שהיה גבוה פי 3 מהמקובל ברצועה. האזור גדל בהדרגה והגיע לשיאו בשנים .2001 -1996 במסמך שהוציא חגי שובל, בעבר ראש ענף במיפקדת תיאום לקישור של ארז, ואשר הגיע לידי עסקים, נקבע כי לפחות חלקו הצפוני של אזור התעשיה מתוכנן להישאר בשליטה בטחונית ישראלית גם בהסדר הקבע, אולם את ימי תור הזהב של ארז החליפו הפיגועים.
שיאם היה בינואר ,2004 כשמחבלת מתאבדת גרמה למותם של 5 ישראלים, ובאפריל אותה שנה פוצץ את עצמו עובד האזור, שלבש תחתוני נפץ שלא התגלו כשעבר בגלאי. כתוצאה מכך נסגר האזור למשך חודשיים, וזמן קצר לאחר פתיחתו המחודשת גזר אולמרט את דינו למוות.
עודד טירה, יו"ר התאחדות התעשיינים דאז, הזהיר בזמנו כי התעשיינים יסרבו בעתיד להיעתר לבקשות של המדינה לפתוח מפעלים במקומות שהיא חפצה בהם, אם המדינה לא תתגייס לתמוך בהם - ולמרות זאת רק מפעל אחד קיבל פיצוי בימים אלה, כשנה ו3- חודשים לאחר סגירתו הלא-רשמית של ארז. מפעלים אחרים, המיוצגים על-ידי עורכי-הדין דן מרידור ויעקב נאמן, עדיין מתדיינים עם ועדות הפיצויים.
עסק פעיל יכול לקבל פיצוי במסלול הנכסי או במסלול הפיננסי. המסלול הנכסי מחשב את הפיצוי לפי שווי הנכסים, כולל התייחסות לקרקע, למבנה ולפרטי הרכוש הקבוע. המסלול הפיננסי מחושב על-פי פרמטרים כמו הרווח התפעולי השנתי, מקדם הצמיחה ומקדם המינוף של העסק.
לאחר הגשת מסמכי הבקשה לפיצויים, בודקת אותם המינהלת באמצעות רואה-חשבון ועורך-דין, והזכאות צריכה לקבל אישור בוועדה מיוחדת. יש ועדה גם למקרים מיוחדים, ולאחר שבעלי העסקים
"מושכים זמן," פוסק קובי כהן, יו"ר ועד היזמים של ארז. כהן הוא בן לאחת מ4- המשפחות שהקימו את אזור התעשיה, ובבעלות משפחתו היו תחנות דלק, מתפרות ומוסך. "כשבעלי העסקים הפלשתינים והישראלים פעלו יחד - הכל זרם," הוא נזכר, "אבל ברגע שהרשות הפלשתינית נכנסה לתמונה, היא חיבלה באזור התעשיה מתוך אינטרס להנציח את המצוקה, כדי לזכות בנקודות במאבק הבינלאומי. בנוסף, היא לא אהבה את הריבונות הישראלית על ארז."
כהן, שדווקא תומך בפינוי, זועם על דרך הטיפול בעסקים: "ההצהרה של השר היתה חסרת אחריות, והיא גרמה לתהליך קריסה של העסקים מול הלקוחות, הספקים והבנקים. מצאתי את עצמי נאלץ לנסות לתאם פעולות בתוך הממשלה, שלא הצליחה למצוא לנו סיוע כספי מיידי."
במסמך נוסף שהגיע לידי עסקים - מכתב תשובה ששיגרה מינהלת ההתנתקות לעו"ד דן מרידור, נציג בעלי העסקים בארז - נטען כי המינהלת פנתה למשרדי ממשלה שונים במטרה לאשר הליך מהיר של חלוקת מקדמות, אך אף לא משרד אחד נטל על עצמו את האחריות. גם לשמואל מרדכי, מי שהיה אז המתאם מטעם התמ"ת לנושא פינוי ארז וכיום ראש מינהל היהלומים, אין הסבר משכנע.
"נתנו 18 הלוואות לבעלי עסקים מתוך קרן מיוחדת שמינהלת סל"ע הקימה ותפעלה. ניסינו להעניק הלוואות גם לעסקים קטנים, אולם לפי תקנות הקרן, גם הבנקים צריכים לתת חלק מההלוואה ולאשר אותה - וכאן נתקלנו בקשיים. בנוסף, הצלחנו לאשר רק 3 הלוואות מהקרן לעסקים קטנים של התמ"ת. ייתכן שניתן להשליך מחלק מהטעויות שעשינו לגבי העתיד, אבל עשינו כל מה שהיה אפשרי לפי הכללים הנהוגים במדינת ישראל."
גם על-פי הנתונים שמוסר אבי דואן, ראש צוות המשימה ליזמות ותעסוקה למפוני חבל עזה וצפון השומרון, התמונה מגוחכת. מפעל אחד קיבל פיצויים, 5 מפעלים מטופלים באמצעות הלוואת גישור של מט"י (המרכז לטיפוח יזמות4 ,( נוספים נמצאים בטיפול רואהחשבון עצמאי במימון מט"י, 4 טרם החליטו על מיקום חדש בתחומי הקו הירוק, ו2- מקבלים סיוע מול הבנקים לאחר שהפכו ללקוחות מוגבלים.
מרבית המפעלים אמנם קרסו עוד בטרם התקבל חוק 'פינוי-פיצוי,' אך גם לאחר שהחוק התקבל והוקמה מינהלת סל"ע - הדרך לפיצויים עוד ארוכה. "כל הנתונים בידי המדינה, אז למה לוקח כל-כך הרבה זמן לאמת אותם,"? תוהה קובי כהן. "כאזרח שנאלץ לראשונה בחייו להתדפק על דלתות בניסיון לקבל עזרה מהממשלה, אני נותר עם הרבה מאוד סימני שאלה."
"היתה בעיית עיתוי," מודה עמי חמצני, המשנה למנכ"ל מינהלת סל"ע. "גם מי שזכאי לפיצויים צריך לעבור תהליך שנמשך כ4- חודשים, בגלל בדיקה ממושכת של מסמכים, ועדת זכאות והמתנה של חודש וחצי נוספים, כדי שנושים פוטנציאליים יוכלו לתבוע את הכספים המגיעים להם. בסופו של דבר הסבלנות תשתלם, ומצבם יהיה טוב הרבה יותר מזה של בעלי עסקים שנאלצו לעזוב את אזור התעשיה בעטרות, למשל. המפעלים בארז מפוצים כאילו המדינה קנתה את העסק."
גם העסקים שהצליחו לשרוד נאלצו להתאים את עצמם למציאות החדשה. יצרנית האופנה בוניטה, למשל, מתמחה בקולקציות קטנות, ולכן העבודה בארז - מרחק כשעה בלבד מתל-אביב - התאימה לצרכיה. "נהגנו לשלוח סחורה למתפרות בארז," מספרת מאירה גזית, מנכ"לית החברה. "שלחנו שקים עם בדים - והחזרנו בגדים. ופתאום יש מדפים ריקים בחנויות. ניסינו להעביר את התפירה לעזה, שיש בה מתפרות משוכללות מאוד וברמה גבוהה, אבל בגלל הפיגועים היה קשה להעביר סחורה דרך מסוף קרני. הצבא בדק כל משאית בקפידה, ולקח חודש להעביר כמות סחורה שפעם עברה ביום. ראינו שאי-אפשר לעבוד עם עזה, והתחלנו במקביל ליצור קשר עם מתפרות בבקה אל-גרבייה, ביהוד, באשקלון ובקלקיליה. כיום אני לא מרכזת את התפירה במקום אחד, אלא מפזרת," מספרת גזית.
לא רק בוניטה ייצרה במתפרות בארז, אלא גם חברות כמו קרייזי ליין, קסטרו, פיוטה, סאקס ולי קופר, ומעצבים כמו אושידה, רזיאלה גרשון, סיגל דקל, רונן חן, אלה גונן וששון קדם. יצרנית אופנת הגברים כאוס - שקובי כהן, יו"ר ועד היזמים, ואחיו שלומי מחזיקים 50% ממנה - ייצרה את כל הקו שלה בארז.
"קמנו בבוקר אחד, ועסק של 20 שנה נעלם כלא היה," מתאר דוד גבריאלי, השותף במחצית השנייה של כאוס ומעצב החברה. "מיד עליתי על מטוס וטסתי לסין. ניסיתי למצוא משרדים לתיווך עסקי בסין ובהונג-קונג, אך כידוע, ההזמנות מסין הן בטווח של 8-7 חודשים קדימה. לכן גם כאן לא יכולנו למצוא פתרון מיידי. בינתיים תגברנו את התופרות בסטודיו שלנו בתלאביב ויצרנו קשר עם מתפרות בגליל. במקביל נאלצנו לפטר 10 עבודים ותיקים - תדמיתנים, גזרנים ועוזרי גזרנים - מתוך 30 העובדים."
לעזיבת ארז נלוותה, מבחינת בעלי כאוס, טראומה גדולה נוספת. "אחרי שכבר פינינו את המפעל," מספר גבריאלי, "עובד שלנו יצא לטאטא בחוץ ונפגע מפגז. מותו של נסים ארביב ז"ל סימל בעבורנו את סוף הפסוק של סגירת המפעל."
אחד הסיפורים האופטימיים יותר הוא, ללא ספק, זה של חברת שעשועים וספורט. באפריל ,2004 בשעה 6:30 בבוקר, צלצל הטלפון בביתו של דורון שמואלי, בעבר ח"כ מטעם הליכוד-צומת וכיום מבעלי חברת בית רשויות ויו"ר חברת שעשועים וספורט - יצרנית מתקני משחקים לגינות ציבוריות, שפעלה באזור התעשיה בארז. על הקו היה מנכ"ל החברה, זאב אגוזי: "היה פיגוע," הוא הודיע לשמואלי, "אין פועלים ואזור התעשיה ארז נטוש."
שמואלי מיהר למפעל, שהיה זרוע בחלקי משחקים מרוסקים, ועל הקיר עוד היו תלויות ההזמנות ממפעלים בבלגיה ובהולנד. "כשהמפעל נסגר, נשארנו עם הזמנות בסך 7 מיליון שקל לחו"ל ובלי יכולת לייצר אפילו בורג," הוא מספר, "שכן היחידים שידעו לבנות את המשחקים היו הפועלים מעזה. החלטתי שאני מביא עובדים ישראלים לארז. פנינו לשירות התעסוקה, לחברות כוח-אדם, לסוכנות היהודית ולראש 'מחלקת פרט' בצה"ל. בשבוע הראשון הצלחנו לגייס רק 7 עובדים. ראיינו קרוב ל400- איש, ולבסוף התייצבנו על 50 העובדים הישראלים הקבועים שיש לנו כיום.
"היינו חייבים לגלות יצירתיות כדי לשרוד. היתה לנו הזמנה מהולנד לרכבת-צעצוע. לקחתי את אחד העובדים החדשים - שהיה בכלל נגר מטבחים בהכשרתו - לגינה בקריית-גת, שם היתה רכבת כזאת, והוא הצליח לשחזר את תהליכי ייצורה. את המשלוח הראשון לבלגיה, שהיה צריך לצאת ביום הפיגוע, ארזתי בעזרת שני אנשי רכש ומתכנן שהוזעקו מהמשרדים באשקלון, תוך שאנחנו מנחשים מה אמור היה להישלח. כמובן שלא ארזנו כמו שצריך, וספגנו שיחת טלפון ביקורתית מהבלגים על כך שהסחורה נפגעה בדרך. לך תסביר ללקוחות שלך בחו"ל שבאת בבוקר למפעל - ואין מפעל."
בשלב מאוחר יותר עברה החברה למבנה באשקלון, ורק כיום - כעבור יותר משנה - מצליחה החברה לחזור להיקפי הייצור שהיו לה בארז. "למדנו הרבה," אומר שמואלי. "תחילה ניסינו לחקות את צורת העבודה של הפלשתינים. אחר-כך ניסינו לייעל את שיטות העבודה וגם הנהגנו פיקוח קפדני על החומרים, ובסופו של דבר הצלחנו להגיע לעלות ייצור דומה. היום ברור לי שאם היינו נכנעים וסוגרים אז באופן זמני את המפעל, לא היינו מצליחים לקום מחדש." ביקורו של שמואלי באזור התעשיה הנטוש בארז מפגיש אותו עם מה שהיה פעם מפעל. מצאנו חלקי פלסטיק צבעוניים על הרצפה המלוכלכת, ועל הקיר צלקת שהותירה פצצת מרגמה.
אזור התעשיה ארז לא ייהרס. הוא ינוקה ויועבר בשלמותו לפלשתינים, למעט החלק ששימש את מיפקדת התיאום והקישור. ראש ענף כלכלה במיפקדת, סא"ל מיכאל סירולניק: "אנחנו בתיאום אזרחי ובטחוני איתם, כדי שהמעבר ייעשה בצורה חלקה." עכשיו מתמקדים בבניית מעברי הסחורות בין הרצועה לישראל ליום שאחרי, ואז עיר הבטון השוממת תפעל מחדש - הפעם בריבונות פלשתינית.
נא להמתין לטעינת התגובות
