לא טרויאנים, סוסים
שנתיים וחצי אחרי שהשתחרר מהכלא, החליט האנלייזר לנטוש את ענייני המחשבים וקנה חוות סוסים. ראיון
אלא שבניגוד לכל הציפיות, טננבאום החליט לתלות את העכבר, ולפני חצי שנה, כשנתיים לאחר שחרורו ממאסר, קנה חוות סוסים ביישוב חגור. עכשיו האנלייזר מעדיף להתעורר בבוקר בחווה, לנקות את הגללים ולחלום על פיתוח החווה ואולי גם על פתיחת פאב בתל אביב. רחוק כמה שיותר מהקופסה החכמה שריתקה וסיבכה אותו כל כך.
"היום אני בעצם מתעסק בשלושה תחומים שונים, שרק אחד מהם קשור לתחום המחשבים", הוא מספר, "אני עדיין נותן ייעוץ לחברות חיצוניות שעובדות בעיקר בשביל בנקים בחו"ל ולמוסדות פיננסיים שונים. אני עושה גם עוד דברים בעיקר בעולם ההשקעות. יש לי חוות סוסים ששכרתי על שטח של 16 דונם בחגור. מדובר בחווה מאוד ייחודית. רציתי ליצור איזשהו מועדון אקסקלוסיבי של חברים שאוהבים בעלי חיים, שאוהבים את הטבע... קצת לחזור לשורשים, מה שלא יצא לי לעשות בעולם המחשבים. עם הרעיון הזה הקמנו בחגור – אחי, אני ושותף נוסף – שני פרויקטים גדולים בהשקעה כלכלית גדולה: האחד, פארק מים לילדים. בנינו שם ממש אגם עם סירות פדאלים והכל, שמיועד לילדים מגילאי 3 עד 15-14. הפרויקט השני, הסוסים, זו האטרקציה המרכזית שם. אני, באופן אישי מאוד מאוד אוהב סוסים".
לא מעט אנשי וארגוני הייטק שהבליחו בשמי הבועה, גילו שאחרי זמן קצר הם עלולים להפוך להבטחה של אתמול. בכל זאת, בין מבול השמות של הכוכבים עם המקלדת, את טננבאום קצת קשה לשכוח. בשנת 99', כשבועת ההייטק הייתה בשיא פריחתה, הוא הצליח לחדור ללב התודעה הציבורית בישראל ובעולם קצת אחרי שגילה את נפלאות הרשת, ועד מהרה גם את הצד האפל שלה.
זה התחיל עם קבוצת חברים מארצות הברית, שאליה חבר דרך שירות הצ'ט הנוסטלגי IRC. הוא התחיל לחדור לאתרים של נאו-נאצים ופדופילים שהציפו את הרשת בתכנים לא ראויים, ולהסגיר אותם לרשויות החוק במדינות המוצא שמהן הם הגיעו. תחת הניק "אנלייזר" הציג עצמו טננבאום כסוג של רובין הוד רשתי, ובמשך קרוב לשלוש שנים חדר לאתרים ושיבש את פעולתם, עד שיום אחד התגלגלו הוא וחבריו הצעירים לאתר השמור ביותר בעולם: הפנטגון, מעוז הביטחון האמריקני וכנראה אחד המקומות המאובטחים בעולם של לפני ה-11 בספטמבר 2001, וּודאי אחריו.
טננבאום טען אז וגם היום שלא ידע בדיוק היכן הוא משוטט, אלא שרשויות
כיום, שנתיים וחצי לאחר שחרורו מהכלא, הוא מעדיף לברוח ככל שניתן מעולם המחשבים וההייטק ולעסוק בו רק מעת לעת כצורך כלכלי. היום, כמעט עשור אחרי שהחל במסע השיטוטים המקוון, המחשבים הפסיקו לעניין אותו. להפך, הוא אפילו סולד מהתחום. את טננבאום מעניינים היום בעיקר הסוסים שהוא מגדל בחווה, הפאב שהוא שוקד על פתיחתו יחד עם ידידה טובה, ולימודי המתמטיקה האקדמיים שאותם הוא שואף להתחיל בקרוב.
"מיציתי את התחום", הוא מסביר, "הגעתי למצב שאמרתי לעצמי: 'יאללה, חלאס עם זה'. בניגוד לאחרים בענף הזה, אצלי אף פעם לא הייתה האטה בעבודה. לא הרגשתי את המיתון בשטח. אני, מבחינתי, פשוט מיציתי את כל שיכולתי לעשות בעניין הזה, ואני גם לא אוהב את זה. תשאל אותי במה אני אוהב לעסוק עכשיו, וזה לא יהיה בזה. אני, בכלל, במקביל לחווה, גם עובד עכשיו על פתיחת פאב עם ידידה קרובה בטיילת בתל אביב, שזה כרגע בבנייה אז אני לא רוצה יותר מדי לדבר על זה".
"אני רוצה גם לחזור ללמוד. אני מעוניין ללמוד מתמטיקה, כנראה באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו ממש אני מתרענן קצת בתחום לקראת החזרה ללימודים, כי זה חומר שלא נגעתי בו שמונה שנים וצריך קצת להיזכר איך פותרים משוואות מתמטיות, אי שוויוניים, משוואות אי רציונליות, מספרים מרוכבים ועוד. אבל חשוב להדגיש שאת זה אני אעשה בשבילי, להעשרה, כי אני לא רוצה ללכת לעסוק בזה או משהו".
אז איפה אתה רואה את עצמך עוד עשר שנים, נניח?
"או בתחום המחקר, בתחום הביולוגי-רפואי או בלימודים באקדמיה".
מדוע בעצם אתה בורח מכל מה שקשור לעולם ההייטק?
"למדתי לשנוא את זה, כמו כל דבר שאתה ממצה אחרי שאתה עושה אותו 'אובר'. אתה אוהב, נניח, לאכול בורגר ראנץ'? תאכל את זה עכשיו שנתיים... עדיין תאהב את זה? את נקודת השבירה שלי מהתחום עברתי כבר לפני הרבה שנים. למרות זאת, המשפחה שלי היא בסך הכל לא איזושהי משפחה עשירה שיכולה להקנות לי לימודים כמו כל שאר האנשים בארץ שהם בעלי אמצעים. אני גם פיתחתי לעצמי איזו רמת חיים מסוימת שצריך גם, אתה יודע, לממן אותה. במרוצת השנים אני מניח שיישארו לי התחביבים שלי בעולם המחשבים, אבל אני רוצה להפסיק לעבוד בזה כמקצוע".
"תראה, אני לא אוטוריטה למה נכון או לא נכון לציבור לעשות. אני אוטוריטה למה נכון בשביל אודי לעשות. אם אנשים רואים בי דמות לדוגמה בעניין, אני לא יכול לשנות את הדעות שלהם או את המחשבות שלהם. אני עושה את מה שמתאים לי בסופו של עניין, ולא מתרגש ממה שאנשים חושבים או רוצים לחשוב עליי. מחויבות אין לי פה לאף אחד בעולם הזה. אם הדברים האלו אומרים מבחינתי שבשלב מסוים אני אפסיק לעסוק בזה, אני אפסיק לעשות את זה. זה שאני טוב בזה לא אומר שאני מחויב להמשיך בקריירה בתחום. אני לא יכול להכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא אוהב".
ובכל זאת, כמי שצמח בתוך התחום, תן איזו תחזית לאן מועדות פני הענף בשנים הקרובות.
"הייטק תמיד יהיה בפיתוח. מבחינת הענף, התקופה הזו היא בהחלט תקופת התאוששות טובה ברוב העולם וגם בחברות. אם אתה מבקש לדעת איפה ספציפית כדאי לשים את הכסף, עדיף לשאול אנליסטים של שוק ההון ושל עולם הכלכלה, שיודעים לאן מרכזי ההשקעות זורמים. אני חושב שעכשיו הולכים לכיוון הביוטכנולוגיה... רואים את כל הטכנולוגיות החדשות ומרגישים שיש פה הליכה לכיוון חדש. מה שאני מתלהב ממנו באופן אישי זה בהחלט כל השילוב של ביוטכנולוגי עם עולם המחשבים, תחום שיש בו עוד הרבה מה לפתח וכרגע נמצא בחיתולים שלו. מלבד זה, כמו כל תחום אחר, גם פה יהיה צורך בסקיורטי באיזשהו שלב, למרות ששוב, אני לא רואה את עצמי באופן אישי חוזר לזה מהפן הזה".
טננבאום ממעט לדבר על הפרשה ההיא. הוא מעדיף להפליג בשבחה של האהבה החדשה שמצא: הטבע, בעלי החיים ובעיקר כל מה שנמצא מספיק רחוק מהימים שבהם היה גאון המחשבים שהצליח לשגע את האמריקנים.
אתה מתחרט כיום, כאדם מבוגר, על מה שעשית?
"אני מתחרט על הרבה דברים, אבל זה לא עוזר. אף אחד לא חשב אז שזה ייגמר בכלא או משהו כזה. כשהתחלתי את כל הקטע של הפריצות, הייתי צעיר, בן 15. עד גיל 18, שזה היה חודש לפני הגיוס, היו לי תלמידים בקבוצות שונות בחדרי צ'ט. הקבוצה שאני ייצגתי בזמנו הייתה קבוצה שבעיקר צדה פדופילים ונלחמת בכל התופעה הזו של הניאו-נאציזם ברשת. ביחד פרצנו לאלפי מחשבים, תפסנו מלא פדופילים והסגרנו אותם לרשויות דרך הודעות דואר אנונימיות, עם הוכחות למה שהשגנו לצד פרטים מפלילים נוספים. בנוסף גם הורדנו מלא אתרי ניאו-נאצים. אנחנו מדברים פה על גילאים מאוד צעירים. באותה תקופה אף אחד לא ידע מי אנחנו, ורק הרשויות היו מפרסמות באתרים שהפלנו הודעות תודה על העזרה שהקבוצה שלנו הגישה".
"בראייה לאחור אני לא יכול להגיד שבפעילות הזו שלי הייתי טלית שכולה תכלת, אבל בהחלט הרבה מהפעולות שלי היו פעולות מוסר, שנבעו מהאידאולוגיה הזו שהאמנתי בה בתור ילד. גדלתי על סיפורי פלמ"ח וצ'יזבטים על מלחמות למיניהן, וקיבלתי מזה המון השראה. חלק מהפריצות שלנו היו כמובן בסופו של דבר גם למחשבים של סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, הפנטגון וכו' וכו'."
למה דווקא אליהם?
"תראה, כשאתה מגיע לאתר, אתה לא יודע שזה הפנטגון. לא כתוב לך: 'וולקם טו ד'ה פנטגון, הרגע נכנסת באופן רשמי לאתר הכי שמור בעולם'. כתוב DOD, שזה משרד ההגנה של ארצות הברית, ששם בעצם נמצאים כל הדברים הצבאיים הבסיסיים של אמריקה באינטרנט: הפנטגון, נאס"א, חיל האוויר, חיל הים. בשביל להבין איך כל זה הגיע לשם, צריך להבין שהאינטרנט בכלל נולד כקטע צבאי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, וב-95', כשהתחילה הפריחה האזרחית של הרשת, רוב המידע הצבאי הזה עדיין נשאר מקוון, והצלחנו להגיע אליו. היום האינטרנט היא רשת הרבה פחות צבאית, כמו שכולנו יודעים. אני, אישית, הצטרפתי לאינטרנט בשנת 94', וכל מה שאני מספר אירע בטווח זמן של עד 98'".
אל הרשויות בארץ התגלגלו סיפורי הפריצות של טננבאום דרך טננבאום עצמו, לאחר ששניים משותפיו נתפסו בארצות הברית. "אחרי שהם נתפסו שאלתי את עצמי: מה, הם ייענשו על פשע שאני עשיתי? שוב נכנסו כל מיני שיקולים של מוסר לתמונה. אז פרצתי לאתר של האף.בי.איי, שתפס אותם, שמתי שם תמונה שלי עם מספר טלפון, ואמרתי להם: תגיעו, והם הגיעו. לא סוכנים אמריקנים, מן הסתם, אלא שוטרי משטרת ישראל. חיכיתי להם עם המחשב ארוז ליד הדלת. הם אמרו לי: בוא נלך, והלכנו. לא חשבתי שיקרה לי משהו כזה. אתה יודע, הרגשתי כמו שאתה גונב תפוז מהחצר של השכן".
טננבאום אמור היה להתגייס לגבעתי, אלא שאחרי החקירות נדחה מועד גיוסו. "יומיים לפני הגיוס התקשרו ואמרו שהורידו לי את הפרופיל, ושאני לא אוכל להיות קרבי", הוא מספר. בכל זאת, זה לא הפריע לכל מיני גופים ממשלתיים וביטחוניים להיעזר בשירותיו ובידע שצבר כדי לסייע בעניינים הקשורים לתחומי מומחיותו. טננבאום גויס לבסוף לשורות צה"ל, אולם בעקבות פציעה בשלב מוקדם יחסית של השירות הוא שוחרר. אחרי השחרור הוא החל לעבוד בחברת הייטק פרטית בווילה בהרצליה פיתוח, ועמל על פיתוח מוצר אבטחה שנועד להגן על אתרי אינטרנט. מעולם לא סיימו את שלבי הפיתוח של המוצר, אבל טננבאום הגיע לתפקיד סמנכ"ל החברה אחרי שלוש שנות עבודה שנקטעו לאחר שהמדינה גזרה עליו מאסר בפועל, בעקבות ערעור שהגישה המדינה על עבודות השירות שגזר עליו בית המשפט בכפר סבא.
"הייתי אמור לקבל תמורה על העזרה שלי למדינה, בכל דרך שלא עזרתי לה, על ידי מכתבים ועדויות. במשפט עצמו ביקשתי שרק ייתנו לי עדות אופי: 'הוא עשה ככה וככה למען המדינה', והם הסכימו, אבל ברגע האמת אמרו לי 'ביי'. אני לא רוצה לפרט את הפרויקטים המדויקים שעשיתי, אני רק יכול להגיד שציפיתי למחווה המינימלית הזו, ורק כשעורך הדין שלי איים שיילך נגדם לבית משפט, הם אמרו: אוקיי, אנחנו לא יכולים להכחיש שהוא היה פה, אז נגיד שהוא החליף נורות פלורוסנט במסדרון. החברה היחידה שבאמת עמדה במילה שלה היא חברת רפא"ל [הרשות הלאומית לפיתוח אמצעי לחימה, ס"ו]".
"בית המשפט תפס אותי לא מוכן, אבל לא נכנסתי ללחץ. מי שמכיר אותי יודע שאני לא בוכה על חלב שנשפך, אלא מסתכל על מה אני יכול לעשות מפה והלאה. אם יעזור לבכות, אני אבכה, אבל מאחר שזה לא עוזר לי, אין טעם. לכן אני גם לא אבכה שדפקו אותי ולא אסתובב עם שלט שאומר: 'הנה, אני הדפוק' – כי זה לא עוזר. לדעתי כל המעצר שלי יש בו קטע של ליקוק של הישראלים לאמריקנים. הנטייה הזו ללקק היא נטייה מאוד מטומטמת של הישראלים. האמריקנים לא רצו אותי בפנים, וגם השותפים שלי שם לא ישבו בכלא. אותי הישראלים החכמים כן הכניסו".
באמצע 2003, אחרי כמעט שנה בכלא, השתחרר טננבאום מהמאסר. "אתה פתאום יוצא החוצה ורואה: דברים נבנו, דברים השתנו", הוא מספר, "דברים שאתה לא שם לב אליהם ביום יום. אתה יודע כמה דברים השתנו באיילון, כמה נתיבים נוספו? אתה לא חושב על זה, אבל כשאתה בפנים, אתה מת רק להיות בחוץ ורק להיתקע בפקק. אתה רואה כל היום חומה. נקראתי אסיר עבודה, וביצעתי בעיקר עבודות שירות, אבל היו תקופות שישבתי כמו בסרטים, עם שמונה נרקומנים בתא. יש בסופו של דבר מיון של אסירים לפי סוג הפשע, אבל שכחו לציין שזה לוקח שלושה עד ארבעה חודשים לעשות את זה. כשהייתי בסוף במקום הטוב, דווקא נעזרו בי והקמתי להם שם איזו תוכנה שנועדה לסדר את הביקורים לאסירים".
היה צפוי שעם שחרורו, יפלס טננבאום את דרכו בעולם המחשבים וההייטק, אלא שהוא, כאמור, הרגיש אחרת. לפני כחצי שנה הוא קנה את החווה שהקים ד"ר טל אורבך מכפר סבא לזכר בתו, נועה, שנרצחה בפיגוע ירי בסמוך לצומת רעננה במרץ 2002. "כשהגענו לחווה היתה שם חורבה", הוא נזכר. "במשך ארבעה חודשים שילמנו כסף רק בשביל שהסוסים יגדלו חזרה לגודל הטבעי שלהם. הם היו מורעבים ולא קיבלו מזון. כרגע אנחנו עדיין בשלבי פיתוח של הפארק והחווה, ועוד לא בשלב של הפרסום. אני רק יכול להגיד שבניגוד למקום העבודה הרגיל שהיה לי, למשל בתחום המחשבים, ההרגשה עכשיו היא שונה לגמרי. אני עוסק שם בעבודה פיזית, ולפעמים שוקע עד לתחתונים בביצות כדי להביא קני סוף. בחווה, גם אחרי יום שאתה קורע את התחת, פשוט כיף להיות שם. אנחנו יושבים שם בלילה אחרי חצות, שמים סרט בדי.וי.די על מקרן ענק ופשוט נהנים. אני מאוד אוהב את הטבע, כל אחד עם השטויות שלו. גם גדלתי כילד במגדיאל, באזור של הפרדסים בהוד השרון. אתה מכיר את הילדים האלו שהולכים יחפים בפרדס? זה אני. בשביל להגיע לבית של ההורים ברחוב פדויים או לחברים הייתי צריך לחצות המון שטחים ירוקים, אז הוד השרון לא הייתה בנויה ומפותחת כמו היום".
"בניגוד לעבודה מול מחשב, בסביבה מלחיצה, העבודה שלי היום היא להיות איפה שאנשים אחרים נהנים. אין יותר טוב מזה מבחינתי. אין יותר מזה. שבוע עבודה בחווה מעייף כמו שבוע עבודה במחשבים מבחינתי. תמיד הייתה בי הדואליות הזו והזיקה הזו לטבע, אם זה בגידול בעלי חיים, אם זה במגורים בסביבה ירוקה. הטבע אצלי זה דבר שהוא מאוד חשוב ומאוד חזק. החווה שלי היום היא ממש מועדון קטן של חברים. איפה עוד תראה חווה שבה המנויים באים ומנקים צואה של סוסים בשביל הכיף שלהם? אין עוד דבר כזה".
אתה מרגיש שהגעת עכשיו לשלווה ולנחלה?
"אני מקווה מאוד שאני אוכל להתפרנס מזה, ואם כן, אני לא מצפה למיליונים, אלא מספיק בשביל שאני אוכל לחיות מזה. מבחינתי, תן לי את השקט, את הטבע, את טיולי הסוסים, למצוא את החברותא המגניבה הזו, וזה מספיק. אם זה תלוי בי, גם את הילדים שיהיו לי אני אגדל בסביבה כזו".
נא להמתין לטעינת התגובות
