זו מדינה נוראה
ארבע שנים אחרי שהתחיל להזיז את פעילותו לחו"ל, אליעזר פישמן עושה הפסקה לראיון נדיר. פישמן איים, פישמן קיים
פישמן היה אז טייקון מקומי בכל קנה מידה. זכרו לו איך נפל עם קרן הנאמנות "רונית" (על שם בתו, שעכשיו עושה איתו עסקים) בתחילת שנות השמונים, אבל לא ברח משוק ההון והצליח לעשות את כל הדרך חזרה בגדול. העריצו את האופן שבו קנה חברות ממשלתיות והפך אותן למעצמות נדל"ן, שתו בצמא כל טיפ שלו על השקעות במט"ח והשתאו על האופן שבו המציא מחדש את מושג המינוף.
זו היתה האופנה הכי לוהטת בשנות התשעים: מזהים חברה מעוררת תיאבון, הולכים לבנק ומבקשים ממנו הלוואה לרכישת החברה, משכנעים אותו שהביטחון להלוואה יהיה רק מניות החברה הנרכשת ומבצעים השתלטות בלי להוציא כמעט שקל מהכיס הפרטי. פישמן הביא את זה לכדי אמנות. הוא הצליח להקים אימפריה אדירה בתחומי התעשייה, הנדל"ן, התקשורת והקמעונאות בטכניקה הזו, אבל לא ליפול. הבנקים סמכו עליו, הוא האמין בעצמו, וגם כשכולם קימטו את המצח וספרו לו חובות שהגיעו כבר למפלס של שמונה מיליארד שקלים, הוא חייך מתחת לשפם החקלאי שלו והסביר: לא חשוב כמה אתה חייב, חשוב מה שווה החברה שקנית.
כך זרמה לה אימפריית פישמן על מי מנוחות. הוא לווה וקנה, לווה וקנה, ואסף לו למעלה ממאה חברות תחת הכותרת "קבוצת פישמן". עד היום חיות שם בעושר "החברה הכלכלית לירושלים" ו"מבני תעשייה" בנדל"ן; אליאנס ותנופורט בתעשייה; איי-די דיזיין, מגה ספורט, טויס אר אס והום סנטר בקמעונאות, ערוצי זהב, קווי זהב, "ידיעות אחרונות" ו"גלובס" בתקשורת, וזו - כמו שאומרים - רק רשימה חלקית.
הסערה הגדולה החלה בסוף שנות התשעים. פישמן הגיע לממדים עצומים, אבל המשק לא צמח באותה מהירות. פה ושם כבר נראו סדקים קלים במצב הכלכלי הלאומי, והרגולטורים החרדים החלו לגלות עניין באימפריית פישמן. בבנק ישראל החלו להיות מודאגים ממצב שבו חלק עצום מסך האשראי שמעניקה המערכת הבנקאית זורם לאיש אחד. זה לא היה עניין אישי, אבל מה יהיה אם הוא ייפול? שאלו את עצמם. פישמן היה מודאג הרבה פחות. הוא היה משוכנע ביכולת ההחזר שלו וגם הצליח לשכנע את הבנקים שאין להם סיבה לדאגה.
הברוך הגיע ב-99'. זו היתה השנה שבה בועת האינטרנט והתקשורת הגיע לממדי שיא. כולם דיברו היי-טק, כולם רצו היי-טק, ופישמן החליט שגם הוא רוצה להיות שם.
בנובמבר 99' הוא רכש את חברת הכבלים ערוצי זהב במחיר עצום של 1.6 מיליארד שקל. באותם ימים חישבו את שווי חברות הכבלים לפי גולגולת. הלקוח משלם מדי חודש? אפשר יהיה למכור לו בעתיד עוד שירותים וערוצים? נתמחר את שוויו ולפי זה נקנה את החברה. פישמן עשה את זה לפי מפתח של 2,100 דולר ללקוח. היו לו תוכניות למזג את כל חברות הכבלים ולהנפיק אותן בנאסד"ק, היו לו תוכניות למכור חבילות ערוצים (טירינג),
אלא שאז התרחשו שני דברים שהוא לא צפה: הבועה התפוצצה (היום איש לא מוכן לקנות חברת כבלים לפי 1,400 דולר ללקוח) והרגולטורים התעוררו. הפרדסן שידע להפוך ללהטוטן פיננסים מצא את עצמו פתאום בישיבות ליליות והתכתבויות אינסופיות עם פקידים נוקשים ממשרד המשפטים, ממשרד התקשורת, מרשות ההגבלים וממשרד האוצר. להם היתה אג'נדה קצת שונה מקבוצת פישמן.
הם רצו לרסן את השתלטות הכבלים, הם רצו לאפשר לחברת יס, שרק נולדה, לעמוד על הרגליים, והם עשו את מה שעושה כל רגולטור: התערבו לפישמן בעניינים.
לאן נעלמת?
אליעזר פישמן: "לפני ארבע שנים הממשלה ניצחה אותי. זהו, אני בחוץ. אין לי מה לחפש במדינה הזו".
כלומר?
"במילה אחת: הכבלים. נקודה. אני אמרתי לעצמי שאם הם מצליחים לעשות לכבלים את כל מה שהם זממו והצליחו, אז אני לא נשאר פה. הם הצליחו ואני לא פה. גמרתי עם הארץ. זה ממש פשוט".
מה זה זממו? אתה קנית חברת כבלים, שילמת קצת ביוקר, הביזנס לא כל כך הצליח, מה אתה רוצה מהמדינה?
"כשאומרים לך שאתה לא יכול לעשות טירינג ולמתחרה שלך זה מותר, כשאומרים לך: תיתן לו את התשתיות שלך בחינם, בשקל ליום, אז ככה אי אפשר לעבוד".
אתה מתכוון ל"יס"?
"בוודאי. לא היה אחר".
אז בגלל זה הפסקת לעשות עסקים בארץ?
"כן. בוא נאמר שעשיתי התנתקות".
לא קצת נסחפת? אין מגזר שאתה לא נוגע בו, והנה רגולטור אחד החליט לתת בענף הכבלים אפליה מתקנת למתחרים שלך ואתה מבצע ירידה כלכלית מהארץ?
"לא רק רגולטור אחד, משרד המשפטים הגביל אותנו, הממונה על ההגבלים הגביל אותנו ב-70 דברים אחרים, כל אחד שם את ידיו בתוך הכיס שלי, כל אחד הרס לי את העסק, אז אני החלטתי. זאת מדינה טובה בשביל להתחיל בה, לא בשביל להמשיך בה, זה הכל".
היתה איזושהי נקודת החלטה, איזה יום ספציפי שבו החלטת: אני עוזב?
"אפשר להגיד שזה היה הלילה שבו ישבנו עם דידי לחמן-מסר, דודי תדמור, שהיה אז הממונה על ההגבלים, ועם אנשי אגף התקציבים, והם אישרו מגבלות מסוימות מול הלוויין. בסופו של אותו לילה הגענו איתם להסכם ובבוקר הם חזרו בהם. אז הבנתי איזו מדינה זו והחלטתי שמספיק לי. תאמין לי, עד אז לא חשבתי אפילו על עסקים בחו"ל".
ניסית לדבר עם משהו במערכת השלטונית?
"כן, כתבתי להם מכתב שהחלטתי שאני מפסיק כאן את העסקים. ואתם העיתונאים צחקתם עלי. אמרתם: 'הוא מאיים, אבל הוא לא יעשה כלום'".
למי כתבת?
"לפואד, הוא היה שר התקשורת. כתבתי שהחלטתי היום אחרי הישיבה להפסיק את ההשקעות שלי בארץ".
מה הוא השיב?
"הוא לא ענה לי".
שום תגובה?
"אף אחד לא ענה לי. כולם צחקו, כולל ראש הממשלה דאז. אמרו 'אז פישמן אמר'. אתה מכיר את זה. ואז נסעתי לחפש עסקים בחו"ל".
תשמע , יש עוד אנשי עסקים בארץ, עוד חברות שפעילות פה. לרבים יש ביקורת על הרגולטורים, הם מקטרים, אבל אף אחד לא עשה אחורה פנה.
"אני הוצאתי מסקנות. אני לא רוצה מהם כלום, אני לא מבקש מהם כלום, אני לא צריך לקבל מהם שום דבר. אנשי העסקים שאתה מדבר עליהם, כולם תלויים ברגולטורים. אני מכיר כאלה שמתבטאים בתקשורת נגד הרגולטורים ואחר כך כותבים מכתב לרגולטור שהם לא התכוונו. לי אין את הבעיה הזו. אני לא מבקש כלום מאף אחד במדינה הזו".
אבל תראה מה קורה בשנה האחרונה, יותר ויותר מגדילים השקעות כאן: נוחי דנקנר מבצר את מרכז הפעילות שלו בארץ, סבן חוזר, איפקס נכנסת, אלג'ם רוצה, מילצ'ן מגיע ורק אתה בכיוון ההפוך?
"כל הכבוד להם".
כולם טועים ואליעזר פישמן צודק?
"אני אמרתי לך שאני צודק? לי זה לא מתאים, זה הכל".
כי אתה לא סולח על מה שקרה עם הכבלים?
"אני סולח לכולם ואתה יודע מה? הם לא מעניינים אותי. יש לי בשורה בשבילך: כבר לא מעניינים אותי, אני כבר מחקתי אותם מהראש שלי בכלל. אין לי עניין יותר לחזור למצבים שבהם אני הולך לעשות מיזוג כזה או אחר ולא רוצים לתת לי אישור. מגיעה תוכנית שלי לוועדה מקומית? אומרים הוא עשיר, לא נאשר לו. יש פה מכלול גדול".
פשוט מחפשים אותך?
"לא. מקנאים בי".
הכל מתוך קנאה?
"אלה מה, מתוך אהבה?".
מי מקנא בך, פקידים?
"נכון. הבעיה אצלי שונה מאשר אצל כל אחד אחר כי לי יש נגישות להרבה ענפים, אז היה לי מגע עם כל הרגולטורים. צריך להבין, בסוף אני רק בן אדם. היה לי יותר חיכוך, יותר שחיקה. אני והם לא הסתדרנו, מה אפשר לעשות, יש אחד שמתגרש מאשתו כי הוא לא מסתדר, אני התגרשתי מפה".
איזה מסר יש בזה? אל תעשו עסקים בישראל?
"אין בזה שום מסר כי כאמור אני לא דומה לאף אחד. אני לא רוצה לקלקל לאחרים. שיבואו לפה, זו המדינה שלנו, אני לא רוצה להגיד שלא טוב פה, הכל פה טוב, שיבואו לפה, שידברו עם דידי לחמן-מסר, שידברו עם אחרים, שידברו עם מילגרום, אין שום בעיה, שיגיעו לפה".
הפכת לאדם ציני.
"אני לא ציני".
בוודאי שכן. עבור רבים אתה הפישמן שראה הכל, שהיה בכל, שהוכיח שאפשר לקום גם ממשברים, ועכשיו אתה אומר: "המדינה הזו לא בשבילי".
"הייתי פשוט גדול מדי על המשק הזה, זה הכל. זה לא כמה מאות מיליונים כמו רכישת בזק. אני השקעתי פה מיליארדים. אתה יודע שיש לי עדיין 20 אלף עובדים כאן?".
מה אתה אומר לילדים שלך שמנהלים את עסקי הקבוצה בארץ?
"אני לא אומר להם שום דבר. תאמין לי, הבת שלי הגדולה, ענת, היא עורכת דין והיא גם סיכמה את הסיכום של חוק הבזק עם הממונה, כלומר היא היתה בתהליך הזה, אז היא הבינה כבר בסוף התהליך, לא היה צריך להסביר לה. כמו שאני הגעתי למסקנה גם היא הגיעה לאותה מסקנה.
"הבת הקטנה, רונית, והבן שלי חשבו שזה לא נכון, שאני טועה, אבל לאט לאט הם לומדים. הוא כבר בחוץ. הוא מפתח את הום סנטר בחו"ל ואחראי למרכז אירופה בנדל"ן ומשקיע כמיליארד דולר ברוסיה. הוא עוד לא יודע, אבל הוא בחוץ".
אתה לא מוטרד מזה שהם יעתיקו גם את המגורים שלהם?
"לא, זו כבר החלטה משפחתית".
כלומר, המודל יהיה לחיות פה, לגדל את הילדים פה ולעבוד בחו"ל?
"כן, עובדה שאף אחד מהם לא גר בחו"ל, גם אף פעם לא היה גר בחו"ל".
אבל לא יהיה מנוס מזה. אתה לא חושש?
"אם נעבור לחיות בחו"ל נעבור כולנו ביחד, לא יהיה מקרה שאחד יעזוב. היום אנחנו גרים אחד ליד השני בשורה. אני רואה את הנכדים שלי כל יום כשאני בארץ, הילדים שלי נוסעים איתי לעבוד, זאת אומרת שאנחנו מאוד מלוכדים ואם נחליט יום אחד שמקומנו לא פה, שעשו לנו עוד כמה חוקים מעניינים, אז נחליט. כרגע אני לא רואה אותנו גרים בחו"ל".
הנסיעות האלה לא הורגות אותך?
"כמה שהילדים שלי יקבלו יותר ביטחון בנעשה בחו"ל, אז אני אוריד את הנסיעות שלי. אני לא נתתי להם לעבוד בצפון אמריקה בגלל המרחק. יש להם ילדים קטנים בבית לכן לא הסכמתי שייעדרו כל כך הרבה לנסיעות הרחוקות האלה, ואני מחזיק היום את כל צפון אמריקה. אני לא חושב שההורים צריכים כל הזמן להיות שבועיים שם ויומיים בבית. אז הם רק עוזרים לי באירופה, נוסעים רק ללילה אחד, או לשני לילות, אין פה בעיה. כשאנחנו נוסעים לישיבה אחת אנחנו חוזרים באותו יום. יש ימים שאני נוסע בבוקר, נמצא בציריך ב-11:00, במינכן ב-14:00, ובערב אני בבית".
ואת כל הדילוגים האלה אתה עושה עם המטוס הפרטי שלך?
"כן. בתור רואה חשבון הייתי נוסע לקריית שמונה למפעלים אזוריים. לקח לי אותו זמן כמו שלוקח לי עכשיו להגיע למינכן, אז מה קרה?! אתה יודע מה? אולי אפילו זה פחות זמן למינכן".
איך הגעת להחלטה לפנק את עצמך במטוס?
"כשהחלטתי לעבוד בחו"ל התחלתי לנסוע בטיסות רגילות וראיתי שזה לא עובד. הטיסות חזרה היו בשתיים בלילה, וגם אל תשכח, היו לי שישה מעקפים. ראיתי שבאמת לעבוד בגדול בחו"ל בלי מטוס זה לא ילך. אני בן 62, אז החלטתי לקנות מטוס".
מה קורה איתו כשאתה בארץ?
"משכירים אותו".
כלומר הוא בעצמו מעין עסק?
"אני מניח שאין לי הוצאות על הטיסות שלי".
אז בעצם אתה גם בענף התעופה?
"לא, לא. אני לא רוצה לטפל בזה. עושים את זה בקבוצה של יוסי מימן, מרחב. אני משלם להם והם מספקים את כל השירותים".
זה מטוס שלהם?
"לא, שלי. אני משלם להם על בסיס חודשי והם מטפלים באופרציה".
עם יד על הלב: זה גם פינוק, סמל סטטוס, או רק מונית?
"זה מונית. לא מזמן נסעתי לברלין, יצאתי מברלין לפגישה בהמבורג, מהמבורג המשכתי לישיבה בפריז, מפריז למרסיי, ממרסיי לרומא, מרומא הביתה. זה היה יום שישי. זה נראה לך פינוק?!".
וזה לא עושה לך חשק לחזור לעבוד כאן?
"די, אני לא מסתכל אחורה. גם אם היו באים ומסדרים לי כל מה שחלמתי, אני כבר לא חוזר. אני מקרה אבוד כבר, שהמדינה תדאג עכשיו לאחרים. אני פה רק בגלל שיש לי נכדים".
היה שלב שבו חשבת אולי לשנות את המציאות במקום לנטוש. למשל להיכנס לפוליטיקה?
"מה פתאום, מה זה מעניין אותי?".
כסף כבר עשית, עכשיו אתה יכול להשפיע.
"אני לא רוצה להשפיע. לא רוצה. תראה, תאורטית יש לי שותפות בשני עיתונים, נו אז מה, אז אני משפיע? אני לא מדבר איתם אפילו".
מה זה תאורטית, אתה הבעלים של "ידיעות אחרונות" ושל "גלובס".
"אמרתי תאורטית כי אני לא מעורב בכלום. אם רוצים להשפיע אז יש שם מקום להשפיע, אתה מסכים איתי? אני בחרתי לא להתערב".
והכל כי הפכנו לחברה ששונאת את מצליחניה?
"לא. הבעיה היא לא האוכלוסייה שחיה פה אלא הממסד. אנשים בממסד פשוט מקנאים וזה טבעי. אחד יש לו שני ילדים, אחד יותר מוכשר, אז השני מקנא בו. אין שנאה, זו לא שנאה, אני לא אומר ששונאים כאן עשירים. פשוט יש להם רשעות. אני טוען שברגע שהם מקבלים תפקיד של רגולטור, הם מקבלים את הקפסולה של הרעל ומאותו יום אתה לא מכיר אותם, הם משתנים, אי אפשר לדבר איתם".
והציבור הרחב, הוא שונא עשירים?
"לא, אין שום בעיה".
זה לא מה שתגיד לך, למשל, שרי אריסון.
"עזוב שרי אריסון. זה עניין של התקשורת וזה בכלל לא הציבור הרחב. זו העיתונות שתופסת אותה כאן ופה ושמה ומלבישה עליה כמה פוקוסים. זה אתם העיתונאים, זה לא הציבור. אתם עושים את הפוקוס, עם הטבלאות, 50 העשירים, 50 שיאני השכר, 50 פה, 50 שמה, ואנשים שקוראים את זה חושבים מחשבות. לי זה לא מפריע, אבל יש אנשים שזה מפריע להם".
מה זאת אומרת "אתם העיתונאים"? אדוני , יש לך שני עיתונים, העיתון הגדול במדינה ו"גלובס".
"אני אמרתי לך שאני לא מעורב בעיתונים. אני לא רוצה כי זה יתחיל בזה וזה ייגמר איפה שלא טוב. ואז יהיה לי דו-שיח: מישהו יצלצל אלי שאני אצלצל לעיתון שיכתבו נגדו, שלא יכתבו נגדו. אני מעדיף להיות בחוץ. כולם יודעים שאני בחוץ. אני פטור מהעונש הזה, אף אחד לא מצלצל אלי".
למה בעצם השקעת בעיתונות?
"בטעות".
כלומר?
"כן, זה חלק מהעניין. הלוא עד שלא הייתי ב'ידיעות אחרונות' לא נטפלו אלי. מתי דידי לחמן-מסר התחילה להיטפל אלי? אחרי'ידיעות אחרונות'".
אתה מצטער?
"מה יש פה להצטער, אין לי מה להצטער או לא להצטער, זאת עובדה והתוצאה היא גם עובדה".
אתה רואה את עצמך יוצא מהמדיה או שמבחינתך זה משהו אסטרטגי?
"אין לי שום דבר אסטרטגי. שלמו לי טוב, אני אצא".
משהו קונקרטי?
"לא, לא קונקרטי לגמרי, אין קונקרטי. כל פעם בא מישהו מציע הצעה. אבל בהחלט יכול להיות שאני אמכור משהו".
אז מה בעצם הלקח שלך? שלא עבדת נכון בציר הון-שלטון?
"מי שיש לו הון אסור לו לדבר עם השלטון, כי אחרת הוא רק יקבל זרבוביות משם".
כלומר האשליה המקובלת פשוט מופרכת?
"אז למה אני לא הצלחתי בנושא הכבלים?".
אולי לא ידעת לעשות עם השלטונות מה שאחרים יודעים.
"לא יודע מה אחרים עושים, תראה לי מי עושה, הכל סיפורי אגדות. למה, אני עם שני עיתונים, צריכים לפחד ממני? למה נכשלתי כל כך בנושא של המלחמה עם הממסד בעניין של הכבלים? כנראה שזה בולשיט".
מאז שלקחת את ההחלטה עברנו כאן חילופי דורות. פעם היו אומרים "פישמן קנה אותי", היום זה "נוחי דנקנר, קנה אותי". מה זה עושה לך?
"אל תדאג, בסוף גם הוא יגיע למסקנות שלי וייצא מכאן החוצה".
אני רואה שהוא משקיע רק פה, לא נתנו לו את בזק, הוא הלך לסלקום.
"כמה זמן הוא שם, על מה אתה מדבר?".
ומה עם רכישת קלאבמרקט? הוא יושב כבר על יותר מעשרה אחוזים מהתל"ג של המדינה.
"גם אני מעסיק כאן, אפילו היום, 20 אלף עובדים. אז מישהו יודע מזה? עזוב תל"ג. איי-די-בי תצא החוצה. הוא יגיע למסקנה הזו. ייקח לו שנה, ייקח לו שנתיים. הוא צעיר והוא גם קנה את החברה לא מזמן. הוא לא יכול להתפתח פה, לא יעזור לו כלום".
אבל איך אתה מעריך את הקבוצה שלו?
"המיזוג הזה של קלאבמרקט עם שופרסל הוא מהלך מבריק. אני חושב שזה המהלך הכי מבריק מאז שהם נכנסו לקבוצה".
אבל זה שווה את המחיר שהוא שילם, כמעט מיליארד שקלים?
"הוא שילם מיליארד שקלים? תגיד לי, אתה נורמלי? הוא קנה מלאי, אז מה זה משנה, זה חלק מהמחיר שהוא קנה את המלאי? מה הוא קנה, ציוד. אני מכיר את סוג העסק הזה, הייתי שם, לא?".
מי הרשים אותך בדור אנשי העסקים החדשים? נוחי דנקנר, דודי וייסמן, הבנקאים הצעירים, אנשי הפיננסים?
"אני לא מכיר, אולי הבן שלי יודע. אין לי מגע. תיקח את היומן שלי, אני אפתח לך אותו, לא תראה אף שם פה. אני בחוץ. כבר לא יודע מה קורה פה".
אז תן לי לעדכן אותך: יש ויכוח גדול על אתיקה בעסקים מאז שרשת קלאבמרקט קרסה. חלק גדול מהקולגות שלך יצאו בכסאח לא נורמלי על משפחת בורוביץ'. יש לנו בעיית אתיקה בעולם העסקים פה?
"זה לא המקרה בכלל להגיד את זה. אני נתקעתי עם חוב של תשעה מיליון שקלים בקלאבמרקט. חוב לבונז'ור, למדיה, להום סנטר. שמעת אותי אומר מילה? זה שדן פרופר מדבר ועוד מתגאה בזה שהוא ביטל להם את המבצעים? כולם ידעו את מצבם. זה לא היה סוד. אנשים מבקשים ממך לדחות את התשלומים פעם ופעמיים ושלוש, אז אתה לא יודע שהמצב לא טוב?".
אז מה אתה אומר, שהם צריכים לבוא בטענות רק לעצמם?
"ודאי, רק לעצמם. אני אגיד לך, נדפק לחלק מהם הבונוס, אז הם בוכים".
אבל הטענה שלהם היא אחרת: שהציגו להם מצגי שווא, שבאו עם שקופיות שמעוותות את המציאות.
"אני יכול לתת לך את השקופיות האלה. הן נמצאות כאן באיזה מקום. זה בכלל על הקבוצה. עזוב, עשה לי טובה, אנשים כולם ידעו מה המצב בקלאבמרקט".
כלומר, מבחינתך הבורוביצ'ים היו בסדר?
"לא אמרתי שהם היו בסדר. אמרתי שהספקים ידעו את המצב לאמיתו, זה מה שאני אומר".
אז מה הצית את כל התבערה? הרי זה לא קרה כאן בפשיטות רגל אחרות?
"כי פעם ראשונה הבנקים לא נדפקו אלא הספקים. אם החוב היה 90 אחוז לבנקים ועשרה אחוזים לספקים, לא היית שומע. הפעם זה היה הבנקים 300 מיליון שקל והספקים 900 מיליון. זה הסיפור, פעם ראשונה קרה שהם נפגעו, אז הם בוכים. אבל אני לא מאמין שמישהו מהם לא ידע את מצבה של קלאבמרקט, חלק מהם נתנו הלוואות לקלאבמרקט".
איך משתלטים על היקף כזה ענק של עסקים? אתה יודע בכלל כמה חברות יש לך?
"כן".
כמה?
"לא, אני יודע בקבוצות".
אז איך אתה משתלט על אופרציה כזאת עד לרמה שתהיה מודע למצב של לקוח כמו קלאבמרקט שחייב לך תשעה מיליון?
"אל"ף, אני מבורך בזיכרון. בי"ת, אל תשכח מאיפה באתי, אני לא צריך כלכלן שינתח לי, אני לא צריך רואה חשבון שיעזור לי, אז זה חוסך לי. אני סומך על עצמי, אני מנתח לבד, עד היום אין עסקה אחת שקיבלתי עבודה חיצונית על הרכישה שלה, הכל עשיתי לבד. חוץ מזה, אני מטפל רק בחריגים. יש אצלנו בקבוצה שיטה, אני לא מקבל החלטה על שום דבר. הכל מגיע אלי, אני עובר, אם אני רוצה לעצור משהו אז אני מצלצל, אבל אני לא עוצר אותם בעבודה כי אחרת הם היו מחכים כל הזמן לאישורים שלי ושום דבר לא היה מתפקד".
כלומר, הכל מתרחש אלא אם אתה מחליט אחרת.
"כן, הפוך מהנורמלי".
עד כמה הילדים שלך מובילים את הקבוצה?
"איפה שהם נמצאים אני בכלל לא נמצא, אפילו לא בבדיקה של החריגים".
ואתה כל הזמן יודע איפה אתה מרוויח ואיפה אתה מפסיד?
"כן, זה בטח. אני גם יודע איפה אני הולך להפסיד".
והמנוע הוא להרוויח?
"כסף לא מעניין אותי בכלל. גם אף פעם לא עניין אותי. זה, אגב, מזלי. בגלל זה יצאתי כל פעם מהבוץ".
אז מה מריץ אותך?
"המשחק. זה שח. להצליח זה שח. בצבא אתה רוצה להיות רמטכ"ל ובזה אתה רוצה להיות מצליח ביותר".
אתה יודע כמה כסף אתה שווה?
"אני מתאר לעצמי שאני יודע".
שתף אותי.
"זה לא מעניין. הרבה יותר מאשר חושבים".
אתה יודע, בעיתונים כותבים מספרים מדי פעם.
"שטויות. מה שבעיתון זה אפילו לא המזומן ששוכב אצלנו ברזרבה".
כמה זה חשוב לך?
"זה לא מעניין. הכסף, אמרתי לך, לא חשוב. אם יהיה לי עוד מאה מיליון דולר אני יכול לעשות עם זה משהו? אם היה לי עשרה אחוזים ממה שיש לי הייתי חי אחרת ממה שאני חי היום?".
אז בשביל מה אתה עושה את זה, חי במטוסים, רק בשביל האתגר?
"כן. אני קם בבוקר, יש לי סיבה ללכת לעבוד, אחרת מה? מה אני אעשה? לאיפה אני אלך בבוקר? לריב עם אשתי?".
איך אתה רואה את התחזיות האחרונות על עלייה במחירי הנדל"ן?
"הולך להיות עכשיו איוונט רציני בנדל"ן המניב. זה מתחיל להשתקף בחברות הנדל"ן, תראה איך המניות שלהן עולות. זה לא מקרי כל כך".
שר השיכון אמר ההפך.
"אז שר השיכון לא יודע על מה הוא מדבר. המחירים עולים בגלל שחסר לך. למה יש פיחות כשיש עודף של דולר אחד? זה מה שקורה לנו בדירות. לא בונים מספיק דירות ולכן המחיר יעלה, חוץ מזה שהתשומות עלו מאוד".
אבל אומרים לנו את זה כבר שבע שנים וכלום לא זז.
"שבע שנים היינו בעודף אטומי של דירות חדשות ולאט לאט זה נגמר, לכל דבר יש סוף. אם לא יתחילו לבנות מחדש זה הולך לעלות חזק. אנחנו העלינו ב-20 אחוז את המחירים".
מה היית משנה כאן כדי להזיז את המשק קדימה?
"הייתי משנה את הארנונה של העיריות, שזה לדעתי הצרה הכי גדולה שיושבת על אנשים ועל העסקים. הם פשוט מסבסדים את כל העיריות הכושלות האלה".
ביבי ניסה לעשות איזושהי רפורמה בשלטון המקומי. זה לא הלך.
"נכון, אבל זה אחד הדברים המאוד מעיקים על המשק".
עד כמה זו הפוליטיקה שמפריעה לכלכלה?
"תראה, יש לנו כלכלה נהדרת למרות הפוליטיקה, זאת התשובה. אנשים פה עושים עבודה מצוינת, תאמין לי. אני בא לחו"ל וכל כך קל, וכשאני חוזר לפה אני שומע רק את הבעיות שהממסד מביא לך כל בוקר, אני משתגע. כל בוקר אתה מקבל נייר כזה, עושים לך עיקול. אתה לא חייב להם כסף ויש לך עיקול. זה נראה נורא, מדינה נוראית".
אבל זו הפקידות. בוא נחזור לפוליטיקאים: לשיטתך, ביבי הלך בדרך הנכונה?
"לזכותו של ביבי ייאמר דבר אחד, הוא חרש תלם. אם ימשיכו לחרוש אותו אז הוא יגדל ויגדל. אם לא, הוא יצטמק ואתה יודע, תלם יש לו תכונה שאם אתה לא ממשיך אותו הוא נשבר והמים זורמים הצדה. זאת השאלה הגדולה, מה יקרה הלאה".
אתה מתרשם שאולמרט ממשיך את התלם בכיוון הנכון?
"לא ראינו אותו עוד".
איך זה שאתה מומחה בתלמים?
"אני חקלאי. אף פעם אל תשכח את זה. יש פה מישהו שיש לו יותר פרדסים ממני? אני חקלאי אמיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
