צרות של עשירים
ויסות מניות הבנקים, המעילה בבנק למסחר ומכירת מניות טבע-גם הכלכלה לא חפה מפאדיחות
להוכחת טיעוניהם הם מגייסים מקרים לא מעטים שבהם החלטות כלכליות, שנוגעות למיליארדי שקלים מתקבלות כלאחר יד ולא ניתן לאתר, לפחות בדיעבד, את הקשר בינן לבין רציונל עסקי. רק כך ניתן להסביר את פרשת ויסות מניות הבנקים שהתפוצצה בשנת 83' והסבה למשלם המסים הישראלי נזק של שמונה מיליארד דולר. רק כך ניתן לנסות להבין כיצד פקידת בנק הנראית כמו שוליית מספרה, סובבה על אצבע אחת את מנהליה וגרמה לבנק למסחר נזק של 250 מיליון שקל.
חקר תופעות כאלה מצריך גיוס של מומחים מחקר המוח ולא של רואי חשבון או מנתחי מערכות. חמישה אירועים כלכליים של השנים האחרונות מדגימים היטב את עומק השטויות והאיוולת העסקית שנעשו על ידי מנהלים לכאורה רציונליים אשר סיימו את מיטב האוניברסיטאות.
רבים אינם יודעים בוודאי את ההבדל בין מניה לאגרות חוב, אבל אנחנו מניחים שהם מבינים שמניה קצת יותר מסוכנת להשקעה מאגרת חוב. אבל בשנים שקדמו ל-83', מועד שבו התפוצצה הבועה הפיננסית של מניות הבנקים, מניות הבנקים היו טובות יותר ונתפסו כמסוכנות פחות מאגרות חוב.
מדוע? כי מחירים פשוט ווסתו על ידי הבנקים והתשואה בהם דפקה כמו שעון. מניות הבנקים היו הלהיט הפיננסי של תחילת שנות השמונים. מי לא קנה את הבנקאיות? עקרות בית, רואי חשבון, כלכלנים, חברות ועוד. תלמיד חכם שהגיע לבר המצווה קיבל מהסבא גמול פיננסי מיוחד בדמות מניות בנקים.
עובדי בנקים מצטיינים קיבלו תגמול מיוחד בדמות מניות בנקים. עובד בנק שקיבל קביעות, קיבל כאות הוקרה מניות בנקים. בקיצור, אם פעם נהוג היה לומר "ויזה יותר טוב מכסף", אזי נהוג היה להוסיף שהבנקאיות טובות גם הן מכסף.
בשיא הבועה היה שווי השוק של בנק לאומי גבוה משווי השוק של צ'ייס מנהטן, גדול הבנקים בעולם באותה עת. אבל הבועה הפיננסית הלכה והתנפחה והבנקאיות דמו לנמר פיננסי דוהר שכבר קשה לרדת ממנו.
למתי מעט מקורבים היה ברור כי הבועה
לסיפור סוף עגום: יום אחד הרימו הבנקאים ידיים ואמרו שהם אינם יכולים להמשיך לווסת. הם רצו בקריאות הצלה נואשות לשר האוצר וליושב ראש ועדת הכספים. קראו לו אברהם שפירא והוא כונה "המנכ"ל של המדינה" (משהו כמו אריה דרעי מהדורת שנות התשעים). הבורסה נסגרה. אנשים אמנם לא קפצו מהגג, אבל רבים מהם הפסידו כמעט את כל הונם. המדינה הפעילה תוכנית הצלה שאת פירות הביאושים שלה אנחנו אוכלים למרבה ההפתעה עד היום. תורת הכלכלה חזרה לשלוט והיום כבר ברור ששום מניה לא בישראל ולא בעולם בטוחה יותר מאגרת חוב. אפילו לא של הבנק הישראלי המצליח ביותר.
רבים יאמרו בוודאי, ובמידה לא מעטה של צדק, שזו חכמה שבדיעבד, אבל 17 שנה לאחר שזה קרה, מן הראוי לשוב ולהזכיר את הפרשה. בשנים 87'-88' קונצרן כור ההסתדרותי עמד בפני פשיטת רגל. בני גאון, שמצא חברה שאותה כינה "מטוס המשייט בשמים ללא טייס", הוזעק להציל את הקונצרן, שהעסיק כ-20 אלף איש, מהתמוטטות מוחלטת.
המקום דמה לספינת טובעת שעל מנת להצילה חייבים להשליך למים חלק ממטענה. קונצרן כור, בלחץ כבד של בנק הפועלים ובעיקר בנק לאומי, נאלץ להשליך למים הפיננסיים מכל הבא ליד. אבל אז התברר כי בסערת הרוחות הושלך גם מטען שלימים התברר כמטען זהב. המדובר ב-25 אחוז ממניות חברת טבע. משה זנבר, יושב ראש לאומי, לחץ על גאון למכור לבנקים את המניות. גאון ניסה בכל כוחו למנוע את רוע הגזירה. הוא ניסה לשכנע את שותפו אהרון דוברת לרכוש את המניות, אך ללא הועיל.
בסופו של דבר נאלץ כור להיפרד מהמניות תמורת סכום נאה של 30 מיליון דולר. אמרנו נאה? הצצה בגיליון השערים של הבורסה מראה כי 25 אחוז ממניות טבע שווה היום 5.3 מיליארד דולר שהם 24 מיליארד שקל, כעשרה אחוזים מתקציבה של מדינת ישראל! מי הזוכים המאושרים במניות? זמן קצר לאחר מכן (אפריל 89') מכרו הבנקים 19 אחוז מהמניות לאיש העסקים רופרט מקסוול ואחוזים בודדים לאיש העסקים סמי שמעון.
מקסוול הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות וכונסי הנכסים שלו מכרו שנתיים מאוחר יותר את המניות למרבה במחיר. שמעון התמיד עם טבע, וזו הפכה אותו באופן טבעי לאחד האנשים העשירים במדינה. אנגליה, הכוונה.
לה נסיונל היתה עד סוף שנות השמונים חברת ביטוח זניחה, וללא מנכ"ל צעיר ונמרץ בשם משה פרג שנכנס להנהלתה, דומה שאף אחד לא היה שומע עליה עד היום. החברה עלתה לכותרות בזכות הנדסה פיננסית ביטוחית שתקצר השורה מלתארה. הפטנט שהמציא מנהלה פרג מכונה בעגת הביטוח "מוד רי", שהוא בקיצור מכירה כפולה של אותה פוליסת ביטוח. בשנת90' הרוויחה לה נסיונל עשרה מיליון שקל.
ב-93' קפצו הרווחים ל-59 מיליון שקל, אך בשנת 95' ערב קריסתה היא ספגה הפסד של 182 מיליון שקל. מה בדיוק קרה שם? מנהלי חברת הביטוח ויועציה המציאו פטנט מדהים המאפשר בעצם למכור פוליסות ביטוח מבלי לשלם עבורן. אלפי פוליסות ביטוח חיים נמכרו בדרך זו בעיקר לקיבוצים כמו חפץ חיים, אשדות יעקב, תל יצחק ורבים אחרים.
לקיבוצים הוסבר כי עומדת בפניהם עסקה חלומית: הם קונים את פוליסת הביטוח, אבל בשנתיים הראשונות הם אינם צריכים לשלם עבורה את הפרמיה. יותר מזה, אחרי שנתיים הם גם זכאים לבטלה. אם לא די בכך, עם קניית הפוליסה הם רשאים להגיש את תביעות הביטוח בשם חברי הקיבוץ שנפטרו או עבור כאלה שנפטרו עוד לפני שנרכשו הפוליסות! במילים אחרות, לה נסיונל ביטחה בפועל בביטוחי חיים חברי קיבוץ שכבר נפטרו. אבל מה עושים כדי להציג רווחים גבוהים? מוכרים את אותן פוליסות למבוטחים בחו"ל מבלי למסור להם את כל הפרטים על מהותן.
ואכן לה נסיונל הציגה רווחי עתק, גייסה כסף מהציבור ופרג מנהלה נהנה מבונוסים מצטברים של 35 מיליוני שקל. ומי באמת לא יאמין לחברת ביטוח הנשלטת על ידי חברה מכובדת כמו הפניקס? זאת הסיבה שבדירקטוריון היו גם חברים מכובדים כמו פרופ' חיים בן-שחר שגם הם נפלו בפח. היתה זו שאלה של זמן עד שמרבד הקסמים יישמט מתחתם של יזמי החברה. מישהו, כמו במשחק הפירמידה האחרון שמכבה את האור, צריך היה לשלם בסופו של דבר את המחיר.
המשטרה ורשות ניירות ערך פתחו בחקירה מקיפה שבסופו של דבר הוחלט להעמיד לדין את מנכ"ל החברה. למרבה ההפתעה הוא היחיד ששילם את המחיר וכל אלה שסייעו בידו הצליחו משום מה לחמוק ללא דין פלילי. בפניקס, שנשלטה אז על ידי יוסי חכמי, לא ידעו לאן להוביל את הבושה. בסופו של דבר וכדי למזער את הנזק הם מיזגו לתוכם את לה נסיונל.
בבוקר שישי בסוף אפריל 2002 פנה דובר בנק ישראל לכתבי הבנקאות בהודעה דרמטית: בתחילת השבוע שלאחר מכן עומדת מחלקת הפיקוח על הבנקים למנות מנהל מיוחד לבנק למסחר. מי שבקיא בבנקאות יודע שמינוי מנהל מיוחד פירושו פשיטת הרגל של הבנק. בהמשך התבררו ממדי פשיטת הרגל, הנחשבת - יחסית לגודלו של הבנק למסחר - כגדולה בתולדות המערכת הבנקאית. אתי אלון, פקידת השקעות זוטרה, הצליחה לגנוב מבנק שהונו 50 מיליון שקל כ-250 מיליון שקל.
כדי להבין במה המדובר, הדבר שקול לפקיד בבנק לאומי שהיה מצליח לגנוב מהבנק 75 מיליארד שקל. פי חמישה מהונו! ! ! הגניבה הגדולה בוצעה מתחת לעיניהן הפקוחות של רשויות הפיקוח (בנק ישראל, דירקטוריון הבנק ורואי החשבון). וכאן נמצאת האיוולת הגדולה: שבועות ספורים קודם לכן נערכה ביקורת של בנק ישראל, אך דבר לא נמצא. הדבר דומה לסוהר העורך ביקורת בבית הסוהר, וחמש דקות לאחר מכן האסיר נמלט.
מתברר כי אלון, המזכירה במראה החיצוני עוזרת ספר מתחילה, הצליחה לשטות בכולם. היא ניהלה בצורה חכמה מערכת חשבונאות כפולה. כלפי הלקוחות היא הציגה את היתרות הכספיות האמיתיות, בעוד שרק היא ידעה שבאותו זמן חשבונותיהם רוקנו לחלוטין. כדי שאף אחד לא יקלקל לה את החגיגה היא הפגינה חריצות יוצאת דופן והופיעה לעבודה אפילו בחגים. הממונה הישירה שלה ציינה אותה לשבח על כך שהיא אינה טורחת אפילו לצאת לחופשות.
במפגשי העובדים העלה מנכ"ל הבנק על נס את מסירותה יוצאת הדופן לעבודה. ומה עשתה אלון עם הכסף? לימים התברר כי כספי החוסכים שימשו למימון בנק ההימורים של אחיה עופר מקסימוב ועבור תשלום חובותיו לשוק האפור. אלון ואחיה כבר שילמו את המחיר והם יושבים מאחורי סורג ובריח. המפקח על הבנקים נאלץ לפרוש. לקוחות הבנק יצאו בשן ועין והבטיחו כי להבא הם ישתדלו לשמור טוב יותר על הקופה.
לרפי פלד, מפכ"ל המשטרה לשעבר, אין מזל. הוא באמת נחשב לאחד מ"בחורינו הטובים", אבל בשנים האחרונות מתעורר הרושם שאין בור שהוא מפספס. בעקבות פרשת ההשתכשכות במימי הג'קוזי במלון טברייני הוא נאלץ לפרוש מתפקיד המפכ"ל. הוא לא נותר חסר תעסוקה ומונה לתפקיד מנכ"ל חברת החשמל.
הג'וב המחשמל יצר עבורו קשרים עם האנשים הנכונים כמו איש העסקים יוסי מימן (ערוץ 10) שביקש לשלבו בעסקיו. אבל לרוע מזלו, פלד לא ידע לבחור את השותפים, או לפחות את יועציו הנכונים. הוא ואיש העסקים אריה גבעוני הקימו קבוצת חברות בדמות בבושקה רוסית: קנו אחת שקנתה את השנייה שקנתה את השלישית וכך הלאה. את הדירקטוריונים הם קישטו בשמות נוצצים כמו יוסי מימן ודב וייסגלס. בסך הכל נרכשו בדרך זו עשר חברות בורסאיות ובראשן חברת המחשבים פורמולה. אבל הפורמולה לא עבדה.
המצב הקשה במשק הביא בפועל להתמוטטות החברות, לחקירת רשות ניירות ערך ולהמלצות להגשת כתבי אישום. אבל האיוולת העסקית הגדולה בפרשה זו היתה של בנק קונטיננטל, מקבוצת בנק הפועלים. דווקא ערב התמוטטות קבוצת פלד גבעוני סיפק הבנק לחברות הקבוצה אשראי בהיקף של 68 מיליון שקל. את מתן האשראי החריג אישרו מנכ"ל הפועלים לשעבר, עמירם סיון המנוח, והיועצת המשפטית לשעבר של הבנק, חנה רוזנברג.
הפועלים עצמו נזהר שלא לתת את הכסף, אבל בקונטיננטל לא שמעו על כך. מיותר לציין כי קונטיננטל קיבל חזרה רק פחות ממחצית ממה שנתן. אלמלא קונטיננטל נמנה עם קבוצת הפועלים, פרשת פלד גבעוני עלולה היתה להביא לסגירתו, משהו בסגנון הבנק למסחר פרק ב'. אבל הפרשה פגעה בעקיפין גם במוניטין של בנק הפועלים.
שלמה נחמה, יושב ראש דירקטוריון בנק הפועלים, לא לקח שום צ'אנס נוסף: המעורבים נאלצו לפרוש מיידית. בנק הפועלים, שלא רצה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפרהסיה, קנה את חלקם של בעלי המיעוט בקונטיננטל ובלע את קונטיננטל לקרבו.?
נא להמתין לטעינת התגובות
