פנו דרך, אני מאוהב
כתבנו הפחיד קשישים, דיבר עם ענבל היפה והפך לכוכב קולנוע. מזל שהיו לו רק שלוש שעות עם ה-Segway, שבקרוב מותר יהיה לנהוג עליו ברחובות ישראל
בימים הקרובים ייתן משרד התחבורה את האישור הסופי לתנועת מכשירי הסגוויי ברחובות הארץ. הסגוויי אמנם נמכרים זה זמן בישראל – כ-40 יחידות כבר נמכרו עד כה – אבל בהיעדר אישור, לא יכלו המכשירים לנוע בכבישים או במדרכות, ורוב השימוש בהם היה בתוך קומפלקסים גדולים כגון טרמינל 3, סינמה סיטי בגלילות, דיילי i-Mode ואחרים.
האישור של משרד התחבורה יאפשר לראשונה למכשירים לנוע במדרכות בלבד, לצד הולכי הרגל. ואנחנו רק רצינו לעשות מבחן דרכים קטן לסגוויי במדרכות העיר, ומנגד להבין מה זה עושה להולכים על שתיים כשקורקינטים משייטים סביבם חרישית במהירות של 20 קמ"ש.
אנחנו שולפים אותם מתא המטען, ואלדד (שפירא, מנכ"ל סגוויי ישראל, השייכת ל-UMI) מעיר את הסגוויי לחיים במפתח הצהוב. זה נראה פשוט נורא: פלטה שיושבת על שני גלגלים גדולים מקבילים משני צדדיה, ומלפנים מתנשא כידון. אבל זה הכל חוץ מפשוט: בתוך הסגוויי מותקנים שני מחשבים, חמישה ג'יירוסקופים ועוד שלל נסים אלקטרוניים כאלה, המאפשרים לו לעשות את הבלתי ייאמן: להיעמד על ציר אחד ושני גלגלים מקבילים בלי ליפול, וחשוב יותר, לנוע על פי תזוזות הגוף של בעליו.
על הצג הדיגיטלי העגול שלו מופיע פרצוף ירקרק, מחייך ומזמין. אני כבר מת לעלות עליו, אבל אלדד מושך את הסגוויי לכיוון השדרה, ומתחיל בשיעור התיאורטי. זה לא לקח יותר מחמש דקות, וטוב שכך, כי בדקה השישית כבר הרגשתי רעידות בידיים וחולשה בגוף. נו, יאללה, תביא סיבוב. השיעור המעשי היה קצת ארוך יותר: למרבה המזל, ברבע לתשע בבוקר שדרות רוטשילד כמעט ריקות מאדם.
חוץ מהגודל, מהניידות ומהנוחות, הדבר המדהים באמת בסגוויי הוא האינטואיטיביות שבה מפעילים אותו. קל מאוד להתרגל אליו, ואחרי כמה דקות יש פשוט הרגשה
אלדד מסיים הסבר זריז, ואני כבר מושיט רגל מהססת אל המכשיר. אלדד עוזב את הכידון, אבל הנס עובד: המכשיר לא נופל. אני משתדל לא לרעוד, אבל ההתרגשות עושה את שלה. הסגוויי קולט אותי, אבל נשאר קול לגמרי. זז קצת קדימה, קצת אחורה, אבל עומד. אני מטה את הגוף אל הכידון, והסגוויי מתחיל לרוץ קדימה. חיוך לא רצוני מאיים לסגור את המרחק בין אוזניי. ועכשיו, כדי לעצור את הסגוויי צריך להישען שוב לאחור. נשמע פשוט. בהתחלה, זה לא. ובינתיים המכשיר נוסע, ובית החזה שלי מפמפם כמו מועדון דאנס בשתיים בבוקר.
עוד 15-10 דקות , וכבר רכשתי מיומנויות נסיעה בסיסיות, מספיק כדי להגיע לקפה שבפינת נחמני. אלדד מגביל לי את המכשיר לעשרה קמ"ש, שנראים בינתיים כמו די והותר (אבל לא להרבה זמן). ועדיין, הוא מחוויר כשאני מקצר טווח בזריזות לאיזו ישישה בטיול בוקר, ולא לגמרי מצליח להפעיל את עניין ההישענות לאחור – על אף שברגע האחרון נמנע המפגש הקטלני.
מעט הראשים שכבר נעים בשדרה בשעה הזו מסתובבים אחרינו בתמיהה כשאנחנו משייטים חרישית לכיוון הקפה. אלדד ניגש בסגוויי עד מילימטר מהדוכן, מזמין, משלם ולוקח את הכוס בלי לרדת מהמכשיר. אני מנסה גם, וחבל. יושבי הקפה עוצרים באמצע השלוק, אולי בגללנו, ואולי דווקא בגלל ענבל היפה שמגיעה עם הכלב, מעפעפת בעיניה הגדולות, ומתחילה לתחקר את שנינו על הפלא החדש. אלדד ואני מתחרים על אספקת התשובות למלכת השדרה, אבל אני בעצם לא יודע שום דבר, ואלדד זוכה בכבוד. שני חבר'ה שמתקרבים מהצד מבקשים סיבוב, אבל אלדד המתורגל מנפנף אותם במהירות. כשמגיע יוסי אלוני הצלם, אני כבר מוכן פיזית ומנטלית להפגין בפניו את כישורי הנסיעה שלי. עיניו בורקות כשהוא רואה את הצעצוע החדש שלנו, והוא לא חדל לביים אותנו ולהתרוצץ מסביב עם המצלמה. לא שמישהו מאיתנו סובל במיוחד.
אנחנו עולים שוב על הכלים, ואלדד מפרגן לכישורי היציבה שלי בהעלאת סף המהירות ל-13 קמ"ש. לשליטה בסגוויי יש כבר הרגשה די טבעית, אבל אלדד נראה כמי שנולד עם הסגוויי מוברג לכפות רגליו. הוא משייט בתנועות סקי חלקות בין האנשים, כיסאות הגלגלים, הכלבים והמוקשים שהשאירו אחריהם. כלבים, אגב, לא נשארים אדישים למכשיר: הם מאוד לא אוהבים אותו, ונוטים להתחמק ממנו או להתחבא מפניו. בדרך עוצר אותנו סבאל'ה סקרן במיוחד, מהסוג שרואים בסרטי בורקס, ומבקש לקבל את המכשיר. אנחנו מהנהנים ברצון ונשענים בכל הכוח על הכידונים.
בפינת שינקין מחכה לנו הפתעה – צוות הצילום של הבמאי איתן פוקס שוקד על סצינה, שבמרכזה חוצה השחקן אוהד קנולר ("יוסי וג'אגר") את הרחוב. אנחנו מחכים בנימוס לסוף השוט, אבל עינם החדה של אנשי צוות הצילום לא מפספסת הזדמנות. "אתם שניכם", הם צועקים לנו, "תעברו פה אחד אחרי השני לאט. בסדר? אקשן!"
ככה , בלי סוכן ובלי איפור, הפכנו לכוכבי קולנוע מקומיים בזכות הקורקינט הממוחשב.
עכשיו מתחיל האתגר המסובך באמת. אם שדרות רוטשילד הרחבות הן משחק ילדים גם לרוכב סגוויי מתחיל (שעוד עורך לפעמים היכרויות אינטימיות עם ספסלי רחוב ועם עמודי תאורה), הרי שרחוב שינקין הצר, הומה האדם, המשופע והרטוב הוא ממש מסלול אתגרי. ואם זה לא מספיק, אלדד מחליט פתאום לשחרר את מגבלת המהירות של הסגוויי למקסימום – 20 קמ"ש. זה נראה לי קצת לא אחראי, אבל אין שום סיכוי שאני אעצור אותו.
אנשי שינקין האדישים משתדלים להסתיר את התרגשותם, ללא הצלחה. אלדד מרחף ביניהם בקלילות, ואני מנסה לחקות אותו. זה מתחיל לעבוד. אלדד קולט שהאדרנלין מאיים לשתק את רסיסי ההיגיון האחרונים במוחי, וזועק לי להירגע. הסגוויי אמנם לא מסוכן יותר או מאיים מאופניים, אבל קשה להימנע מהמחשבה, איך נראה רחוב שמופצץ במאות כאלה. זה, כמובן, החלום הרטוב של אלדד, אבל עם תג מחיר שנע סביב ה-30 אלף שקל, נראה שזה לא יקרה בימים הקרובים.
בסגוויי, שם מודעים היטב למחיר הבעייתי של הפלא, מייעדים אותו בעיקר לארגונים, לחברות ולמפעלים וכל מיני גופים משמימים כאלה, אבל, כמובן, גם לעשירים שיכולים להרשות לעצמם להתפנק. אחד מהגופים האלה, אגב (ותבחרו אתם לאיזו קטגוריה הוא שייך) הוא רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, ששוקל לצייד את פקחיו בסגוויי, כנראה כדי להרוויח פריון דוחות מרשים יותר לשעת עבודה. בעתיד, מקווים בסגוויי, יוכלו להציע שם את הכלי במחיר נמוך והגיוני יותר, ואז אולי נצטרך להתחיל לשרטט מסלולי תנועה גם על המדרכות.
ובינתיים אנחנו יורדים מהסגוויי למנוחה, ועכשיו מגיע הקטע המעצבן באמת: ללכת. לקטע של ההליכה יש פתאום הרגשה כל כך, תסלחו לי, מטומטמת ופרימיטיבית. הרגליים מגלות סימני סרבנות עיקשים, וכמו ילד קטן אני רק מחכה לעלות עליו שוב.
במורד שינקין יוצאים לקראתנו בעלי חנויות, עוברים ושבים מביטים ועיניהם מתיזות רשפי סקרנות וקנאה, ויושבי בתי הקפה והמסעדות עוצרים את הנבירה במנות עד שנגמור לעשות באזים מול הסופלה. תוך גילוי רמת בגרות של עובר בן יומו, אני מחליק בסגוויי לתוך הסופר השכונתי. המוכרים מביטים בי בהלם כזה שהם שוכחים לגמרי לדרוש ממני לצאת עם הכלי הממונע שלי. אחר כך יספר לי אלדד שגם מנכ"לים כבדים ומקריחים מגלים פתאום פרצי ילדותיות בלתי נשלטים כשנותנים להם להתפרע קצת על הסגוויי. אין מה לעשות, השילוב של חוויית הנהיגה המקורית, הנוחות הלא מוכרת של ההתניידות בעיר וכן, גם העובדה שאתה הופך לכוכב-על בכל מקום שאתה מגיע אליו, מערערים קצת את השליטה העצמית של הבנאדם.
עוד כמה סיבובי דאווין, ואנחנו מחליטים לגלוש את דרכנו חזרה לסטיישן. בשלב הזה אני כבר יורד ועולה מדרכות נמוכות באין מפריע (אי אפשר לעלות מדרכות גבוהות), חוצה שלוליות ומתמרן בין עגלות ילדים. למבטי ההשתאות כבר התרגלתי. גם להערות. בדרך למעלה קולט אותנו שוב צוות הצילום, ששינה בינתיים מיקום. הם מבקשים מאיתנו לעשות עוד סיבוב לטובת המצלמות, ואנחנו נענים בנונשלנט. עוד כמה דקות ואנחנו מגיעים לרכב. בעוד אלדד מקפל את הסגוויי שלו, אני שוב מתקשה להשתלט על עצמי, ומנסה לנצל את השניות האחרונות. עוד הישענות. עוד בלימה. עוד סיבוב. משהו.
כיום נמכרים בישראל שני דגמים של הסגוויי: הסגוויי הרגיל, המיועד לתנועה בשטח עירוני, והדגם החדש שמיועד לתנועה בשטח – סגוויי XT. הוא דומה לאחיו המפונק, אבל כולל יכולת אחיזה טובה יותר בתנאי השטח, צמיגי שטח גדולים ורחבים, לוחות חיפוי ועוד.
הסגוויי, המצאה של הממציא הפורה דין קיימן, פועל באמצעות מנוע חשמלי, והוא מסוגל להציע רכיבה רצופה של עד 36 קילומטרים בין טעינה לטעינה. מחירו של הסגוויי העירוני עומד על כ-28,200 שקל, והסגוויי XT נמכר תמורת 29,500 שקל.
בתוך הסגוויי מותקנים שני מחשבים, שני מדי שיפוע, חמישה ג'יירוסקופים ומכשיר הקורא תנועות גוף ויחס לקרקע 100 פעמים בשנייה. כמו כן יש שם שני מנועים חשמליים, השומרים את מרכז הכובד מאוזן על ידי חישוב נטיית הגוף ותגובה של הגלגלים, כדי לשמור על המכשיר מאוזן.
הפנייה ימינה ושמאלה נעשית באמצעות ידית המותקנת בכידון, והפנייה עצמה מתבצעת במקום, ברדיוס סיבוב השווה לאפס. היות שהוא פועל על מנוע חשמלי, הסגוויי אינו צורך דלק, אינו מרעיש ואינו מזהם.
בימים אלה משיקה חברת סגוויי בארצות-הברית דגם חדש המכונה סגוויי קנטאור, על שם הסוס-אדם המיתולוגי, ובו ארבעה גלגלים. גם הקנטאור נבנה בטכנולוגיית הסגוויי, שמאפשרת נהיגה אינטואיטיבית על פי תנועות הגוף. הוא מיועד לנסיעה בכביש ובשטח, ומסוגל לנסוע גם על שני גלגלים ביציבות. מהירותו המקסימלית עומדת על 40 קמ"ש. ייצורו צפוי להתחיל בשנה הקרובה, ולהגיע גם לישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
